מצעד 'אחרית הגייז' בעיר הקודש

אבל אני לא רוצה להתייחס לגופו של עניין נדוש זה, אלא, כפי שאני נוהג תדיר, לצביעות ולמוסר הכפול של התרבות השלטת, המתבטאת בשיאה בתקשורת.

שמעתם את השידור של 'הכל פטפוטים' ביום רביעי בבוקר?? מי שלא שמע אותו לא שמע תקשורת לאומנית במיטבה.

אני כבר לא מדבר על זה שהשדרנית (קרן אורבך) נקטה עמדה ברורה לטובת אחד הצדדים – הרי מותר לה – אבל הצביעות, הצביעות... אין, אין גבול למוסר הכפול.

למי שהפסיד, הרי קיצור הדברים (ואם אתם לא מאמינים, בקשו מרשת ב' קלטת של המשדר).

העילה הרשמית להעלאת הנושא לשידור הייתה מכתב שכתבו ח"כ אחמד טיבי וראש העיר אום אל פאחם השייח' חאלד חמדאן אל מפכ"ל המשטרה, בו ביקשו שהמצעד לא יצעד ברחובות ראשיים אלא ברחובות צדדיים יותר, כדי שלא לפגוע ברגשותיהם של אלה העלולים להיפגע מכך.

אורבך העלתה לשידור את ראש העיר אום אל פאחם. האיש דיבר בטון שקט, מאופק, כיאה לציבור הסובלני שהוא מייצג, הידוע כמתנגד נחרצות לכל שימוש באלימות פוליטית, אפילו מילולית. הוא הדגיש שהוא איננו מבקש לבטל את המצעד – הוא מכיר בכך שהוא חי במדינה שבה אין הוא יכול לכפות את דעותיו ואף איננו רוצה בכך – אלא רק ביקש להטותו אותו למקום שבו יהיה קצת פחות מנקר עיניים. הניסוח החריף היחיד (אבל היחיד!) שהרשה לעצמו לנקוט היה כאשר אמר שבעיני האסלאם הפגנה כהניסטית היא תועבה (ודוק: הוא התייחס למעשה ולא לעושים, בניגוד ל"פרשנות" שנתנה לכך אורבך מאוחר יותר).

בתגובה העלתה אורבך לשידור שני כהניסטים ומתנחלת אחת. שני הכהניסטים פצחו בהשתלחות תוקפנית ביותר על חמדאן וחבריו, הגדירו אותו כלאומן, פשיסט, אנטישמי, חשוך, ומה לא. הזעם התפרץ מכל עבר. לא שכחו גם את זה שהוא ערבי, שאיננו יכול להטיף מוסר שעה שבני עמו עוסקים בטרור.

הם גם תקפו את זה שהוא מדבר בשפה עדינה וב'לשון חלקלקות'. ולא נחה דעתם עד שחתמו: אנחנו לא ניכנע ונמשיך להפיץ אהבה וסובלנות.

אח"כ עלתה המתנחלת והסבירה שהחברה הישראלית עברה אמנם כברת דרך ארוכה, אבל עדיין יש דרך ארוכה להשלים. כך, למשל, כשהיא הולכת ברחוב עם דגל האגרוף של תנועת כך פונים אליה לא אחת ערבים ושמאלנים בהערות עוקצניות ומביכות.

אורבך, גילתה כמובן הבנה ואמפתיה אין קץ כלפי הכהניסטים והמתנחלת.

 כל מי שקצת, אבל קצת, מצטיין בחוש ביקורת והאזין למשדר הזה היה חייב לצאת המום:

א)      אלה שיצאו מתקפה רוויית שנאה ושלילת-הזולת הם נציגי "האהבה והסובלנות"; אלה שצידדו בהתחשבות – בלא שדרשו מן הזולת התקפלות טוטלית - יצאו נציגי השנאה והרשע!!

ב)      איך צריך לדבר, באיפוק או בהתלהמות? אם ערבי/שמאלן מדבר בלשון מאופקת – גם זו לרעה, שהרי אלה 'דברי חלקקלות' ( אבל נסו לחשוב מה היה קורה אילו הוא היה "מתלהם"!); אבל אם אתה כהניסט או מתנחל – כל הכבוד!!

ג)       פגיעה ברגשות – ראויה להגנה או לא? ראויה להתחשבות או לא? – כמו תמיד, לא ה'מה' קובע (כל עקרון מופשט איננו אלא כלי להשגת המטרות ה'נכונות' ומופעל רק במצבים ה'נכונים'): אם את מתנחלת שהולכת עם דגל צהוב ברחוב – כן, אם את/ה ערבי שנפגעת ממצעדים מסויימים– לא.

ד)      חופש הביטוי – יש או אין? אם אתה כהניסט – יש; אם אתה עוקץ קצת את הכהניסטים המחצינים את עצמם לדעת – אין.

 ועל כל זה לא רק שאין פוצה פה ומצפצף, אלא זו האמת המובנת מאליה!!!

 שידורי הרדיו ה"ממלכתי" הנשלט ע"י מדינת הכיבוש אינם ראויים להתייחסות כה נרחבת, אבל ראיתי לנכון להעלות את הדברים בגלל שהם מייצגים, ובצורה בוטה במיוחד, את כל האיכסה של התרבות הלאומנית השלטת. בדרך כלל האיכסה הזאת מופיעה בצורות מעודנות יותר, אבל טוב שלעתים היא מופיעה במלוא גסותה, כדי שנדע היטב מה מתרחש סביבנו.

 אוסיף עוד דבר אחד: אם קרן אורבך וחבריה לדעה היו חיים בימי הביניים, הם אלה שהיו שורפים מכשפות, לא אחמד טיבי וחאלד חמדאן. גם כל אלה שבתוך 20 שנה שינו את דעתם לכיוון ה"סובלנות" והפתיחות כלפי הכהניסטים היו עומדים בכיכר העיר להריע למראה המכשפות הנשרפות. כהיום כן אז, הם אלה שלא מבקרים את ערכי התרבות השלטת, אלא רק רוצים ללכת "עד הסוף" עם ערכי התרבות הזאת ולא לנוח לא לשקוט עד שיעקרו "עד הסוף" את מי שמוסמנים כ"אנשים הרעים" שלה. השאלה איזו תרבות היא השלטת היא הפחות חשובה כאן.

ס"פ

נאך, את המוסר הכפול פירטתי בארבעה סעיפים מפורשים; לא מספיק?

סנשו, עכשיו ברצינות. תאמר עלי מה שתאמר, אבל אני באמת משתדל לא לנהוג במוסר כפול. אם אני מצליח או לא, לא עלי לשפוט, אבל אני לפחות משתדל (ואצל הציבור הנאור אינני מוצא אפילו השתדלות).

 אשר על כן אענה לך שההשוואה שהצגת קולעת, ואני אפילו מוכן ללכת איתה, ובלבד שנשלים אותה בכמה פרטים שיעשו את הראייה דומה לנדון.

 א)     שנאה היא שנאה, ואהבה היא אהבה, ושנאה איננה אהבה, ושנאה ואהבה סתרי אהדדי. יהודי שמשתמש בביטויי שנאה ותיעוב כלפי פט ביוקנן (או כל אדם אחר) אינו יכול לבוא בשם האהבה. הוא יכול לבוא בשם זכויות כאלה או אחרות ובשם ערכים גדולים וחשובים אחרים, לא בשם האהבה. אהבה ושנאה אינם הולכים יחד, ומי שממנה את עצמו לנציג האהבה כאשר הוא רושף שנאה במשך חמש דקות שידור רצופות – הוא אדם צבוע ובעל מוסר כפול, ועל אחת כמה וכמה אם המינוי העצמי ותמלילי השנאה באים באותו נאום רדיופוני עצמו.

ב)     אם חלק גדול מן הציבור רואה באמת (אבל באמת!) במעשה שאני עושה תועבה – ולא משנה למה - הייתי משתדל שלא לעשותו בפרהסיא, בוודאי לא בהפגנתיות מנקרת עיניים. אם הייתי חי במדינה שבה חלק גדול מהאוכלוסיה רואה באכילת בשר מעשה תועבה, הייתי משתדל שלא לאכול בשר בפרהסיא, ובוודאי לא הייתי מארגן את 'מצעד הסטייקים'. ולנדון דידך: אם בארצות הברית הייתה הפגנה למען ישראל נחשבת באמת (אבל באמת!) לתועבה בעיני חלקים גדולים של הציבור, הייתי ממליץ ליהודים שלא לקיים אותה באורח מנקר עיניים אלא להסתפק ברחוב צדדי. (אמנם שאלת המצעד בירושלים איננה הנושא כאן, אבל ברור לי שאילו וושינגטון הייתה עיר שרוב תושביה מוסלמים והייתה נחשבת לעיר מקודשת לאסלאם הייתי ממליץ ליהודים לא לצעוד בה למען ישראל; ואתה יודע מה? הם לא היו צריכים את ההמלצות שלי, כי במקרה שכזה הם לא היו מעלים על דעתם לצעוד בה).

ג-ד) בנוגע לנקודה זו קצת התלבטתי, אבל גם כאן בסופו של דבר הדעת מכריעה נגדך: אם במקום כלשהו ענידת מגן דוד מהווה מעשה שבעיני חלקים גדולים של הציבור הוא מעשה דוחה – יפה יעשו היהודיות אם יימנעו מהחצנתו הבוטה. אם החוק מגן על זכותן לעשות זאת – וראוי שכך יהיה – הרי שעליהן לקחת בחשבון כי החוק מגן על מי שנפגע מכך, כל עוד הלה אינו פוגע בגופן או בממונן, ועליהן להיות מוכנות לשלם את המחיר. הנקודה היחידה שבה בכל זאת שכנעת אותי בסעיף זה היא קצת אחרת: מותר ליהודים להתלונן על כך שהתגובות הללו אינן ראויות ומותר להן גם לקרוא לכך שהציבור יחונך לשנות את תפיסותיו המעוותות בעניין זה. בעניין זה אני שומר על מוסר לא-כפול ומוכן להודות שאין פגם בכך שהלסביות ילינו על מר גורלן ויקראו לשינוי עמדות הציבור.

כללו של דבר, חוק לחוד והתחשבות אנושית לחוד. אם מישהו זכאי להגנת החוק, הרי שהוא זכאי להגנה זו בלי קשר לזהותו ולתגובות הצפויות כלפיו (כן, גם כהניסטים באום אל פאחם). אבל מעבר לחוק יש מידה הקרויה בפי העם 'התחשבות', ולפיה לא תמיד ראוי שאדם ינצל את זכותו החוקית עד תומה. אפשר לנצל אותה במספיק אפקטיביות תוך מזעור הפגיעה ברגשות היריב (כן, גם כהניסטים באום אל פאחם יכולים להתחשב ולצעוד ברחובות צדדיים).