הושענא רבה - מהות היום

עוד בספרות ההלכה קיימת מעט מבוכה ביחס ליום זה, שמעמדו אינו ברור ונראה שלא היה ברור מעולם. מצות ערבה, שעמדה במרכז יום זה בזמן המקדש 'שכחוה והדר יסדוה', ולא היתה בגדר תקנה, אלא 'מנהג נביאים' שהרגילו את העם לעשות כן (לשון רש"י בסוכה מ"ד), ולכן אין מברכים עליה, שאין שייך לומר לשון 'וציונו'. (רגע רגע, מאי גרע מהדלקת נר שבת וחנוכה, מקרא מגילה ועוד?)

'אי-היציבות' של יום זה (אם אפשר לקרוא לזה כך) עברה גם לשאר מנהגי היום השאובים מהקבלה. מקצת מנהגים כמו ימים נוראים, ומקצת כמו יום חול. נראה שגם ספרות הפסק הושפעה ממסורות מקומיות והשפעה קבלית חזקה, והפוסקים מזכירים מנהגים שונים ואף סותרים ומנסים לפלס דרך לעיצוב היום הזה. בלשונות הפוסקים המובאים במ"ב ניתן למצוא לפעמים את הנימוק 'שהוא קצת יו"ט', וכנגדו: 'דבאמת הוא חול'.

התפללתי הבוקר בבית כנסת אשכנזי ותיק עם מסורת מקומית, שם ניתן היה לחוש אוירת ימים נוראים. הקיטל של החזן, ניגון קריאת התורה, ניגון קדושה, ועוד כמה דברים. לעומת זאת, בשנים עברו כשהתפללתי בבית כנסת צעיר יותר או בשטיבלך, נעדרו כל הסימנים הללו, או שנוצר ויכוח בין המתפללים סביב סממני 'ימים נוראים' כאלה ואחרים.

גם חג שמחת תורה 'פלש' ליום הושענה רבה. בספרו של א' יערי (תולדות חג שמחת תורה) מובא שהמנהג להוציא את כל ספרי התורה מארון הקודש נהג בצרפת כבר בימי רש"י, בהושענא רבה ובשמחת תורה כאחד!
גם המנהג לסיים את ההקפות בקריאת 'קול מבשר מבשר ואומר' היה משותף להקפות בלולבים, או בערבה בהו"ר ובשמחת תורה. גם אמירת הפיוט 'המשיחי' של מבשר ואומר נהג בשני הימים.

דברים מת"ח אחד- "ובאלו (בארבעת המינים) שמח האדם לפני ה' בשלמות וביופי והדר הבריאה. אמנם בעבור יום הראשון כבר פגה ההתלהבות של האדם במקצת, וע"כ האדם אשר אינו במקדש, שוב אין בו את החשק ליטול את המינים, אך האדם אשר במקדש בזמן שמלא הוא בעולי הרגלים נשאר עדיין בהתלהבותו, וע"כ עוד מנפנף הוא בלולב עד היום השביעי אשר מרוב שכאב לו לו על חיסרון השלמות כבר מסובב ז' פעמים, ולבסוף נוטל הערבה שמסמלת את האי-שלמות וחובט בה, בקצת רוגז...אמנם ביום השמיני כבר מתייאש האדם משלמות הכלל עולמית ומתנחם הוא באשר לו ושמח בזה, וזו העצרת, כלומר אסיפה, וכמש"כ קדשו עצרה לבעל (מ"ב י,כ ע"ש) קראו עצרה אספו זקנים (יואל א,יב), שבה ידברו יראי ה' זה אל זה וישמחו בחלקם אשר לפחות בהם יש שלמות, וע"כ קבעו אז שמחת תורה, וע"כ הביא פר אחד, שהשמחה היא בהתכנסות ולא בהתרחבות...
בסוכות מצד אחד יש הלל כל יום משום שינוי הקרבנות, ומצד שני שינוי זה הוא בהתמעטות.
והתבאר כי גדר התמעטות פרי החג הוא שאחר שגמר יוה"כ והכל בא על תיקונו וכל ההוויה בשלמות, סבור להכניס אף את אוה"ע תחת כנפי השכינה, סבור כי כל העולם וקניינו יכול להכניס בסוכת שלום, וכאשר מבקש לעשות כן נתקל באכזבה, ושוב מנסה באופן אחר, עד שמגיע לחיבוט ערבה ביום השביעי בתסכולו ואז נכנס תוך ביתו, עוזב את בחינת הסוכה ומסתגר ומתנתק מהכל ומתכנס בתוך עצמו- פר אחד איל אחד.
וכסדר הזה הוא בשירת הלויים בביהמ"ק: ביום הראשון לה' הארץ ומלואה, ביום השני בעיר קודשו, ביום השלישי בעדת א-ל, וביום הרביעי א-ל נקמות הופיע.
וכן בלמנצח על השמינית הושיע ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וגו'- האכזבה מזולתו.
ואעפ"כ יש התגברות של שמחה, שהיא תוצאה של התחברות להויה, וכפי שביארנו- שככל שמתפקח מאשליות, יותר מתחבר למציאות האמיתית ובכך יש התגברות של שמחה וכמש"ב, ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד, ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניה."



תוקן על ידי - ישרן - 06/10/2004 12:41:27

לאקדמאי

גם את הלוח העברי ארגנו כך שלעולם לא יחול הושענה רבה בשבת.

ראה באנציקלופדיה התלמודית בערכו.



תוקן על ידי - נישטאיך - 06/10/2004 16:52:11

טוב,
דומני ששוב חלק מהחברים טועים כאן ביחס בין הבנה של תכנים, למנהגים שהעם נוהג ואינו יודע למה.

בכל מקרה, לפי המקורות שאני מכיר, הו"ר מתייחס ל"חתימה" אחרת מזו של יוה"כ, ויום הדין העיקרי (מה שנקרא בה"א הידיעה) , הוא ר"ה.

הרעיון הכללי הוא שעשרת ימי תשובה, מתייחסים כולם כהשלמה של ר"ה (יום הדין), שמסתיימת במחילה וכפרה ביום הכיפורים.

כאשר בסוכות חוזרים מהעמידה הישירה מול ה' (=דין) אל התייחסות לעולם ומצבו, תוך חסיה בצל ה' (הסוכה שמשולה בחז"ל ובעוד מקורות לענני הכבוד) כפרה על האומות הנמצאות בעולם, ובסוף תפילה על גשם מתוך אחריות להתחדשות בעולם כולו.

מובן שחסיה או כמעט הסתתרות ,בצל ה' (=סוכה) מורה על כך שיש סיבה טובה לכך מה שבתרגום לא מסובך כ"כ אפשר לקרוא בשם "דין".

להבנתי הדין הזה, שונה מזה של ר"ה (שמסתים ביו"כ) בכך שהוא יותר יחסי (רלטיוסטי בלע"ז) ומתמודד יותר עם מצבי החסר הנמצאים בעולם המציאותי-עכשיוי מתייחס אליהם ומתקן או לפחות משפר אותם (ראוי לציין שגם ימי הדין הראשונים של ר"ה ויוה"כ מתייחסים ל"מצב העולם" ביחוד עניני מלכות ה', ובמוסף של ר"ה בפרט) תוך שאיפה לפתיחת שנה חדשה שמצליחה להתגבר על בעיות העבר מתוך שאיפה להתקדמות, אחרי התמודדות תלת שלבית (+שלבון רביעי בסוף) עם המציאות העירומה כמות שהיא :
1. ר"ה-דין על כל המשתמע מכך , תוך הכרה בתפקיד ובמקום המיוחד של ישראל ושל אדם מישראל בעולמו של הקב"ה.
2. יוה"כ- סליחה כפרה ומחילה מאת ה' על העבר.
3. סוכות- מתוך הכרה שבסופו של דבר, יש סיבות טובות לכך שבעבר נכשלנו חטאנו ולא מימשנו את יעודינו, כישראל (כפרטים , וכחלק מעם) ניתנת לנו האפשרות להתמודד עם המצב הזה באופן עקיף יותר, תוך יציאה החוצה אל הסוכה שנמצאת אי שם בעולם ב"חוץ" . מתוך שאיפה להתקרב יותר אל הבריאה ומצבה הנוכחי, מה שמאפשר יותר קרבה אל אנשים (ושאר בריות...:) ) שחיים את החיים בעולם כמות שהוא, כלומר בלי הכרה ברורה במציאות ה', וממילא הבנה שכדי להתחיל מחדש, יש הכרח להבין שרוב העולם לא יצא עדין ממצרים, לא קבל את התורה, וממילא נמצא בנקדות מבט מצומצמת יותר , שללא התמודדות איתה, לא יתאפשר חידוש של ממש בעולם (שהרי אותם אנשים הם חלק מהותי מהנוכחים בעולם) הסוכה (גם כמטפורה , אבל בראש ובראשונה כמציאות חיה) מאפשרת ליצור את התמודדות כזו , מבלי לוותר על האופי המיוחד שלך כאדם מישראל, שהרי הסוכה היא תחת צילו של ה' מחד, ומאידך נמצאת בעולם שבחוץ "תחת השמש", ואליה יכולים וצריכים להיכנס אורחים מבחוץ, העני היתום הגר והאלמנה , שמשתתפים איתנו בעולם העראי הזה, ומסבירים לנו איש איש בדרכו איך מתמודדים עם עולם שלא תמיד מאיר פנים לרצונות המיידים שלנו, ונראים לנו ככ"כ מובנים מאליהם, מה שמאפשר ומחייב להגיע לשמחה בחלקינו, ולהכרה שכל הטוב שנתן לנו ה', ניתן בתנאי שנפעל כדי לקיים את היעוד המיוחד שנתן לנו.

יום הושענא רבא מסיים את ה"תקופה הזו" ומזכיר שגם היא כמה ימי מעבר של חסד, בשמיני עצרת חוזרים אל מקום הקבע ,
המצב הרגיל בעולם, מבינים שהשלב של סוכות הוא שלב חשוב, אבל זמני, בסופו של דבר, אמנם יש שיוויון בין בני האדם ושאר הבריות בפני ה', אבל החיים נבנים מתוך כך שכל אחד מקיים את יעודו מתוך מקומו הקבוע והמיוחד לו.

מי שהפנים את המסר, יוכל להתחיל שנה חדשה ממקום קצת אחר, מהבנה אחרת, מתוך מגמה אחרת.
מי שפספס, יצטרך לעשות "עוד סיבוב" או שנים או שלשה, כדי להבין את זה .

במובן הזה הושענא רבה הוא יום של חיתום הדין, לא דין "קוסמי" מוחלט כמו של ר"ה, לא דין של מחילה ברחמים כי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר,וכי צריך להמשיך הלאה וכד', כמו ביום הכיפורים (מה שקריאת והפטרת המנחה של יום הכיפורים מדגיש מאד) אלא דין מציאותי וארצי הרבה יותר, שבו לאדם מישראל יש תפקיד משמעותי כבן בריתו של ה' בעולם הזה, כמות שהוא.
בשמיני עצרת רגעי החסד של המצב העראי המיוחד הזה כבר חלפו, ואפשר רק לקחת כמה מסקנות אל השנה הבאה,
במחשבה שניה גם זה לא כ"כ מעט....
חורף טוב ושנה טובה לכולם.

אקדמאי,

אחד על התיאור, והשני על הגישה (היחס בין השתלשלות המסורת לבין המשמעות שלה. זה עצמו שווה אשכול, ולענ"ד רבים מחכמי האשכול זקוקים לו מאד).

אשריני שזכיתי לראות אקדמאיות בטהרתה (בלי הברגה ובלי כפירה). אני רואה שיש תקווה. גם ממך עוד יצא פעם בן-אדם.


גוט קוויטל,

מיכי

יצא כבר.

על המלה "נענוע" דרשו נע כפול דהיינו תנועה מחוזקת
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=631631

בברכה.

מיכי

כיון שהוקפץ האשכול, ראיתי את הערתך.

איני צריך לומר שהאמונות והמנהגים שנקשרו ליום זה בעיני הם רעים ומיותרים.

ולא נכונים.

אולי תכתוב את האשכול שלך על מה שבין השתלשלות ההלכה ומשמעותה?

אני מציע מראש הערה שלי: לא כל מה שהתפתח הוא נכון רק בגלל שהוא התפתח.

יש נטיה לחשוב ולהרגיש, שנתמכת גם בידי החינוך שלנו וגם בידי מה שאנו מחשיבים לרצון ההשגחה (מטפיזיקה, תיאולוגיה) וגם מסיבות אחרות - כי מה שקרה היה ראוי שיקרה.

לפחות בתחום התפתחות ההלכה והמנהג.

אבל זה בדיוק מה שבעיני צ"ע. אתיר לעצמי יותר. במקום לכתוב "צ"ע" שבא לא רק לתמוה אלא גם לחלוק, אכתוב שלדעתי המשפט הזה, כי ההלכה תמיד מתפתחת בכיוון של אמת ורצון ה', המשפט הזה אינו נכון.

ויש לאי נכונות זו דוגמאות רבות. אך הושענא רבה, עם האמונה שרק ביום זה נשלחות פתקאות הדין שנחתמו ביום כיפור - אמונה זו שקרית ואף מזיקה היא.

סליחה על הלשון החריפה, אך אם לא אביע את דעתי, איך יבוא מישהו וידע לתקן אותי אם טעיתי?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לאקדמאי בגלגולו החדש, ובאיחור שנה.

כבר הוכיח ישראל תא שמע שההתייחסות בזוהר לגבי הושענא רבא, כולל רעיון הפיתקין, מקורו ב'שקיעי הלכה' אשכנזית. מיום הושענא רבה שעבר עד יום הושע"ר זה נדפסה המהדורה המורחבת של 'הנגלה שבנסתר'. יראה חכם ויוסף לקח.

מיימוני.
מקור אשכנזי טוב זוקק יראת כבוד יותר מסתם זוהר. מסורת של אלף שנה מאיטליה ואשכנז חושפת עקבות ברורים למדיי למנהג ארץ ישראל הקדמון. הקבלה לרוע המזל אימצה הנהגות משובחות אלו אל חיקה. קרוב לודאי שלא רק המהר"ם מרוטנבורג בוורמייזא הכיר ביום זה כיום דין, אלא גם רגמ"ה במגנצא ואמוראי ארץ ישראל.

פתקא טבא.

תוקן על ידי - פרופיסור - 23/10/2005 1:00:57

פרופסור


אך עדיין הנקודה שביקשתי להעלות במקומה עומדת.

דומה שהנחת היסוד שלך היא שמה שמגיע מן הקבלה - מאוחר ולכן חשוד.

אך בעיני אין הבדל בין מנהג פסול מכוח אחד ממנגנוני ההמצאה הקבליים לבין מנהג שמבוסס על אמונה גרועה שיש לה מקור אחר.

ואם זה מנהג קדמון בארץ ישראל, האם עלינו לקבלו?

ביקורת תהא!

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בצלאל לנדוי, "הושענא רבה", מחניים ע"ד, תשכ"ג
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/hoshaana-2.htm

אם יורשה לי להעיר על משמעות ה'דין' המיוחסת ליום זה (ושלל המנהגים והאמונות שבאים כתוצר לוואי של משמעות זו).

ניתן לזהות בבירור את הזיקה בין עניין ה'מים' לעניינו של יום 'הושענה רבא'. וכפי שעולה להדיא מדברי הראשונים (הרוקח ועוד) עניין הקפת המזבח (והבימה, בזמנינו) בא לפעול להמתקת הדין של ירידת הגשמים בחורף הממשמש ובא. וכן מוצאים אנו להדיא בנוסח הפיוטים להושענה רבא שרובם מתייחסים בדגש לעניין הגשמים.

וכאן דומני שההשקפה הפשוטה יכולה למצוא טעם בשורש אמונה זו.
רצף החגים עומד להגיע לסיומו, ובשעה שכזו האדם עובר סוג התפכחות משכרונו של המתוק של חודש זה, וניעור להתייצב מול המציאות היומיומית הסזיפית המצפה לו העומדת אחר כותלו של חודש תשרי. הדבר המעיק ביותר בחיי האדם הוא ללא ספק אותה גזירה של 'בזעת אפיך תאכל לחם, -דאגת הפרנסה, או אם נרצה 'דאגת הקיום'. אצ"ל כי בהקשר זה, בזמנים עברו עיניהם של בני האדם היו נשואות לדבר אחד ה"ה ה'גשם', משמעות ירידתו היתה חיים, ואי ירידתו חידלון, כפשוטו.

וכאשר עומד האדם בתחושה שהוא כביכול ב'היכלו של מלך', 'בצילא דמהימנותא', וצופה קדימה אל ה'יום שאחרי' האפרורי והבלתי ידוע, אם יש משו שהוא חש לבקש ולהשפיע מאותה קירבה אלוהית לה הוא זוכה בימים אלו, ללא ספק שזהו ה'גשם'. או אם נרצה 'החיים הגשמיים'. כך שבעצם יום זה הוא היום שבו מנסה האדם להקרין מאור צחצות הדבקות לה הוא זכה במהלך החודש האחרון, על מציאותו הגשמית הנפסדת.
וזהו למעשה אותו ה'דין' המיוחס ליום זה. כל עניין הדין אינו אלא 'העמדה בדין', היינו, העמדת מציאות יחסית מול שורשה המוחלט, וביקורתה מול שורש מוחלט זה.

לאור זאת יש אולי לתת טעם כלשהו באמונת 'שליחת הפתקאות' המיוחסת ליום זה במיתולוגיה/מיסטיקה היהודית -
אולי אותם ה'פתקאות' אינן אלא ניסיון האדם להטמיע את הקרבה האלוהית בחיים הקונקרטיים, ואמונה כי הטמעה שכזו היא ואין בלתה שבכוחה להשפיע לחיוב על מציאותו ה'גשמית'.

איני נחפז להציג גישה זו כאמת צרופה, אלא בעיקר על מנת להתחקות אחר אופן התפחותן של אמונות שונות ביחס ליום זה. אז נכון שברי לי כאחותי שאמונות אלו נתפסו הרבה יותר כפשוטם מאשר באופן שבו אני מנסה להאירם, אך כמובן שכל כוונתי אינה אלא להאיר את המטא-אמונה פסיכו-תיאולוגית החבויה מאחורי אותן האמונות ואופן התפחותן.
וכולי האי ואולי.

אגוטען קוויטעל,
ובעיקר, חורף טוב בריא ופורה לכולנו.









תוקן על ידי - החבוי - 23/10/2005 15:32:21

מיימוני,

מדוע אתה סבור שהרעיון של הו"ר כיום דין כה מופרך וחדשני? הרי כבר המשנה קבעה שבחג נידונים על המים, וריטואלים שונים שקשורים בחג הסוכות נתפרשו כקשורים לכך (ארבעת המנים והנענוע שלהם, ניסוך המים, לשון ההושענות החז"לית וכו'). השתרשות הו"ר באופיו היא בסה"כ מיקוד ה'דין' של סוכות ביום אחד ולא בכולו (בבחינת 'הכל הולך אחר החיתום').