כלים שהנכרי הפקירם חייבים בטבילה ?
www.facebook.com/nethanelmor/posts/2259263701025405?__tn__=K-R
... "נפרט מיד את הדברים כסדרם, אך נקדים תחילה את המסקנה הסופית שלהם: רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר חידש להלכה שהזוכה מן ההפקר בכלי אכילה שהיו שייכים בעבר לנכרי - אינו צריך לטובלם! לדעתו, החובה להטביל כלים הנקנים מיד הנכרי אמורה רק באופן שהבעלות עליהם עוברת ישירות מן הנכרי אל היהודי. אם הנכרי הפקיר את הכלים ולאחר מכן זכה בהם היהודי - אין הכלים צריכים טבילה.זאת מנין לו? באופן לא שכיח בספרות ההלכה, רבי אברהם אינו מבסס את חידושו על ראיה מן התלמוד או מספרי הראשונים, אלא מדקדוק בפסוקי התורה!
החובה לטבול כלים הנקנים מן הנכרי נלמדת מן הכתוב בספר במדבר, המפרט את ההוראות שניתנו לצבא הלוחמים השבים ממלחמת מדין. לאחר שחטאו העם בבנות מואב ומדין, ציווה ה' את משה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים". בני ישראל מיהרו למלא את הצַו האלוקי ויד ה' הייתה עמם והם הכניעו את הַמִּדְיָנִים:
"וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר... וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ".
עם שובם משדה הקרב, הורה להם אלעזר הכהן כיצד לנהוג עם השלל:
"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה... כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם".
התורה שבעל פה מפרשת לנו את ההוראות הגלומות בפסוקים הללו: כלי מתכת ששימשו לבישול או צלייה - יש להגעילם באש כדי לעקור את טעם האיסור הבלוע בהם. לאחר מכן, "במי נדה יתחטא" - יש להטבילם במקוה כשרה. גם כלי אכילה ממתכת שאינם באים במגע עם האש, אף שאין צורך להגעילם מכל מקום יש להטבילם במקוה כשרה.
מה עניינה של טבילה זו? נראה שהיא חלק משרטוט הגבול התוחם בין ישראל לעמים. כפי שאדם המבקש לחצות את הגבול הזה, עליו לעבור הליך גיור הכולל גם טבילה, כך כלי אכילה המשמשים את האדם צריכים לעבור הליך 'כניסה' על ידי טבילה.
רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן, בפירושו לתורה תמה מדוע ניתנו הוראות אלו רק בחזרת העם ממלחמת מִדְיָן, בעוד קדמו לה מלחמות אחרות - מלחמת ישראל בסיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן? גם שם שללו העם את כל רכוש המלכים, ומדוע לא הורה להם אלעזר הכהן כיצד להשתמש בכלי המתכת שבשלל?!
רמב"ן משיב שארצותיהם של סיחון ועוג היו מכלל הארץ המובטחת לישראל, ועל כן חלים על המלחמה עמהם כל דיני ירושת הארץ, ובכללם ההיתר המיוחד שניתן לישראל לרשת את נכסי עמי הארץ וליהנות אף מדברים אסורים שבהם. ארץ מִדְיָן, לעומת זאת, לא הייתה חלק מן הארץ המובטחת והמלחמה עם הַמִּדְיָנִים לא באה אלא בעקבות מעשה בנות מואב, ואם כן לא הותר לישראל ליהנות מן הדברים האסורים שבשלל. לכן הוצרך אלעזר להורות להם דיני הגעלת כלים במלחמת מִדְיָן דווקא, ולא במלחמת סיחון ועוג.
אלא שתשובתו של רמב"ן אינה מספיקה, לכאורה. כאמור, שתי הוראות ניתנו בחזרת העם ממלחמת מִדְיָן: להגעיל את הכלים הבאים במגע עם האש ולהטביל את הכלים כולם. תשובת רמב"ן מסבירה יפה מדוע לא היה צריך במלחמת סיחון ועוג להגעיל כלים שבלוע בהם איסור, אך עדיין צריך טעם מדוע לא היה צריך להטביל אותם!
אמנם הותר לישראל ליהנות ממאכלות אסורות שבבתי העמים הכנעניים, ולכן אין צורך לעקור מן הכלים את טעם האיסור הבלוע בהם, אך טבילת הכלים מחויבת מעצם העובדה שכלים אלו יצאו מיד הנכרי ונכנסו ביד ישראל. מדוע, אפוא, לא נשנתה הלכת טבילת כלים מיד לאחר מלחמת סיחון ועוג?!
השאלה הזו עוררה את רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר להציג את חידושו שבפתח דברינו. הוא עמד על כך שבשונה ממלחמת מִדְיָן, במלחמת סיחון ועוג הרגו הלוחמים את העם כולו, על נשיהם וטפם. עמי האמורי והבשן הושמדו מן העולם. משכך, הכלים שהיו בבעלותם הפכו "הפקר", בהיעדר יורשים. בני ישראל שאספו את השלל, זכו בו מן ההפקר ולא נטלו אותו מיד בעליהם. מה שאין כן במלחמת מִדְיָן, שם נותר הטף בחיים וממילא ירשו את הכלים כדין בן היורש את אביו, ונמצא השלל נלקח ישירות מיד הנכרי.
והנה לנו הלכה מחודשת העולה מן המקראות: רק כלי המחליף בעלות באופן ישיר מנכרי ליהודי חייב טבילה. כלים שהיו שייכים בעבר לנכרי והפכו "הפקר", אם יבוא יהודי ויזכה בהם מן ההפקר - אינם צריכים טבילה!
** החידוש נתקל בקשיים **
חידושו של רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר הסעיר את מוחותיהם של גדולי החכמים בדורות האחרונים. זוהי הוראה מעשית שכיחה בהחלט, העולה מתוך דקדוק לשון המקרא וללא כל ביסוס בספרות ההלכה. קשה לקבל אותה ללא ראיות נוספות.
הנה כמה מהערות האחרונים על חידושו של רבי אברהם:
1. דיני הקניינים משתנים בין יהודי לנכרי. בעיסקה של רכישת מטלטלין, יהודי קונה ב"משיכה" (פעולה פיזית המביעה בעלות על החפץ) ונכרי קונה בתשלום. מה קורה בעיסקת רכישה בין נכרי ליהודי? נכרי המוכר חפץ ליהודי, מתי חל הקניין, כבר בשעת התשלום כדיני הנכרי או רק בשעת המשיכה כדיני היהודי? לדעת הַשַּׁ"ךְ (פירוש "שפתי כהן" על חלק "חושן משפט" שב"שולחן ערוך", מאת רבי שבתי הכהן רַפַּפּוֹרְט זצ"ל), זו עיסקה מורכבת: בשעת התשלום מסתלקת בעלותו של הנכרי, ובשעת המשיכה חלה בעלותו של היהודי. לפי זה, בזמן הביניים החפץ הוא "הפקר" והיהודי זוכה מן ההפקר.
אם כן, לדברי רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר, כל הקונה כלי מיד נכרי אינו צריך להטביל אותו! אמנם אין זו שאלה על הוראתו של אלעזר, כיון שבמלחמת מִדְיָן הקניין התבצע בכוח הכיבוש ואם כן הרכוש עבר מיד לבעלות ישראל, אבל זו שאלה קשה בהחלט על ההוראה הכללית שנלמדה מהוראת אלעזר, על כל הקונה כלי מיד נכרי. רק אם יבצע היהודי "משיכה" לפני התשלום, ייחשב כקונה ישירות מיד נכרי, ובדרך כלל הליך הרכישה הוא הפוך: תחילה משלמים על החפץ ולאחר מכן נוטלים אותו.
2. הכלים החייבים בטבילה הם רק כאלה המשמשים ככלי אכילה. אדם הקונה סכין מתכת, למשל, לשימושים אחרים כגון גילוף עצים - אינו צריך להטביל אותו. רק אם לאחר מכן יימלך בדעתו להסב את הכלי לצורכי אכילה, יהיה עליו להטביל אותו לפני כן. ב"שולחן ערוך" נפסק להלכה שגם אם יחלפו שנים רבות בין הרכישה להסבת הכלי לצורכי אכילה - חובת הטבילה תשוב ותתעורר בשעה שיעמוד לשימוש לצורכי אכילה.
יתירה מזו, מפורש בהלכה שאם יהודי רכש כלי מנכרי למטרות אחרות, וחזר ומכר אותו ליהודי אחר לצורכי אכילה - חייב הקונה השני להטביל אותו. אף שהוא רכש את הכלי מיד ישראל, כיון שבעבר היה ברשות הגוי - חובת הטבילה חוזרת וניעורה בשעה שמוסב השימוש בו לצורכי אכילה. והנה, הרוכש השני לא קנה את הכלי ישירות מן הגוי, ואף על פי כן חובת הטבילה מתעוררת אצלו! ומה בין תקופת "הפקר" בין בעלות הנכרי לבעלות היהודי, לבין תקופת בעלות של יהודי שהשתמש בכלי למטרות אחרות? ההלכה הזו מוכיחה לכאורה שלא כדברי רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר!
3. ייתכן אמנם שאפשר לקבל את דברי רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר, אך לעקר מהם את משמעותם המעשית. חפץ עשוי להיות "הפקר" באחת משתי דרכים: א. במות הבעלים ללא יורשים; ב. בהצהרת הבעלים על הפקרת החפץ. יש הבדל עקרוני בין שתי הדרכים. במות הבעלים ללא יורשים, הבעלות פוקעת ממילא והחפץ אכן מוגדר כחסר-בעלות; בהצהרת הבעלים על הפקרת החפץ, לעומת זאת, אפשר לראות את החפץ כ"ניתן לזכייה" אך לא כחסר-בעלות. ההצהרה של הבעלים מאפשרת לכל אדם לבוא ולזכות בחפץ, אך לא בהכרח מפקיעה מיידית את הבעלות הראשונית.
אם כן, גם אם צדקו דבריו של רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר על הכלים ששללו ישראל במלחמת סיחון ועוג, אין לכך משמעות מעשית ביחס לכלים שהופקרו על ידי נכרי. בשלל המלחמה, כיון שמתו הבנים היורשים של הבעלים הנכרים, פקעה לחלוטין הבעלות של הנכרי. בכלים שהופקרו על ידי נכרי, לעומת זאת, בעלותו של הנכרי קיימת עד שיזכה בו היהודי, ואם כן אין הוא כזוכה מן ההפקר ממש.
הלכה למעשה, ראוי לחשוש לדעתו של רבי אברהם טְשֶׁכְנוֹבֶר אך גם לדעת החולקים עליו. הפתרון המעשי הוא לטבול כלי נכרים הנקנים מן ההפקר, אך לא לברך על הטבילה. בנוסף, חשוב לציין שכל דברינו אמורים רק על מי שקונה את החפץ ומכניסו תחת בעלותו. אם אין בדעת האדם לקנות את החפץ, אלא רק להשתמש בו ולהותירו "הפקר" - אין צורך להטבילו, כפי שמותר להשתמש בכלים שאולים מיד נכרי ללא טבילה"
תוקן על ידי ספרן ב- 10/02/2019 15:04:43
