הרג אזרחים ומוסר מלחמה

על אף שלא מוניתי ע"י אמשלום לדוברה, אנסה לפרש טענתה, ואם שגגתי הרי תהיה זו טענתי.

דומני שאמשלום אינה טוענת שאדם קרוב אצל עצמו ובשעה שידרש להציל את הקרובים יעדיף הצלתם על הצלת אחרים. כך גם בלאו דווקא טוענת שכל האוכלוסיה שבליבה נמצאים מרצחים באופן אוטומטי בגדר חפה מפשע.

אך תורף טענתה הוא שגם אם יתכן שאוכלוסיה זו היא אוהדת, או אפילו בפוטנציאל מסייעת - כך לדוגמה אם יברח איש מחיזבלה יתנו לו מחסה, הרי שבעת שאינה מלחמה "גב" מעין זה אינו משמש גורם אוטומטי סיבה להריגת האזרחים, אלא דווקא בעת מלחמה - על יסוד ההנחה שזהו מאבק בין קולקטבים וזו מציאות של אין ברירה, ובמלחמה אי אפשר ללכת עם מצפן מוסרי ביד בכל רגע - זו מעין הוראת שעה.

מעתה, השאלה העולה היא לא לגופו של המעשה, אלא לגופה של המלחמה - כלומר, מאיזה שלב המלחמה כבר אינה משקפת מעשה הגנה הכרחי או שישנן חלופות אחרות. מאיזו שעה המלחמה נגזרת מכח מטרות ואסטטגיה ברורה, אלא רק מכח האינרציה או ח"ו מכח גחמות שלהן אין היתר של הנהגות הוראת שעה. השאלה המוסרית של פגיעה באוכלוסיה אזרחית הולכת ונהיית אבן בוחן של השאלה העקרונית האם אכן המלחמה מממשת את מטרותיה - כלומר, ככל שיותר ויותר גדלה הכמות של פגיעה באוכלוסיה שנחשבת אוייב מדרג שני ושלישי על פני אוייב מדרג ראשון - אלה שבפועל מנהלים את הלחימה צף הצידוק של המלחמה, שהרי בעיתות אחרות אל היית פוגע בהם.

לפיכך דומני שניתן להעלות את השאלה מכיוון אחר באופן חד וברור הרבה יותר.

א. האם תמיכה במגמת הממשלה בשליחת חיילים לחזית לנוכח איוולת מנהיגים היא מעשה מוסרי?

ב. ולחילופין - האם איוולת מנהיג בשעה מסויימת או לאורך תקופה מסויימת היא "פטור מוסרי" להליכת החייל?

ג. האם ריבוי נפילת לוחמים לאורך זמן (-לאוו דווקא בלחימה שכרגע!) כאשר ערפל ההישג הולך ונהייה סמיך אינו  מעלה תהיה על עצם התמיכה המוסרית שבלחימה?

ברוח הדילמות האתיות שהעלית , הנה עוד כמה . נניח שחייל צה"ל נפצע בקרב ובעקבות זאת זקוק להשתלת כליה , מה דעתך לערוך סריקות בקרב הפלסטינים ובהימצא תורם מתאים, להכריח אותו לתרום כליה? ואם התשובה שלך חיובית מה אם ברור שהתרומה הנ"ל תכניס את התורם לסכנה? ומה אם תוביל למוות וודאי? (אמנם יתכן שכל זה מתנגש עם שיטת החת"ס הידועה , יתכן שבשום מצב אין להשתיל ביהודי איבר של ערבי משוקץ).

כמו כן , ברוח הקביעה שחיי יהודי אחד שווים יותר מחייהם של אלפי גויים , הידעת שעל ידי שיפסיקו לבטח רפואית גם גויים הגרים בארצנו , ניתן יהיה להרחיב משמעותית את סל הבריאות ובכך להציל חיים יהודיים רבים , מה דעתך על כך?

והאם ידעת שבעבר היו מתירים לחיילים לבזוז ולאנוס כרצונם בגלל שזה מעלה את המוראל וממילא משפר את איכות הלחימה , מה דעתך על הנהגה מחודשת של כללים אלה (המכון למצות נדירות בודאי ישמח על חידוש דין אשת יפת תואר) .

לדעתי כללי מוסר אינם נקבעים אך ורק משיקולים תועלתיים מספריים. כדי לחזור על דוגמא חבוטה נניח למשל שיש אדם (ואפילו גוי) שבצירוף מקרים נדיר ניתן , על ידי שיהרגו אותו ויוציאו ממנו את אבריו , להציל חמישה אנשים , אני מניח שכל אחד יסכים שאין לעשות כן. כי מה שחשוב הם לא רק יחסים מספריים , אלא כיצד דברים נעשים , גם הצלת חמישה אנשים אינה מצדיקה פעולה מכוונת של הריגה.

קשה ליצור שולחן ערוך שלם של מה שמותר ומה שאסור , אבל ברור שלא רק שאלות של תועלת קובעים , יש גם משקל לאופן שבו דברים נעשים . אתה כועס על איסור נוהל שכן ? אני בטוח שגם לך יש קווים אדומים במקום כלשהו , כמו אולי להכריח אדם לתרום כליה כאשר מסכנים אותו בכך. אני לא יודע כיצד קובעים גבולות על סמך שיקולים מוסריים , אבל אני חושב שהרצון לשמור על צלם אנוש מחייב הישמעות מסוימת לכללים מסוימים המקובלים על בני הציוויליזציה.

בניגוד לדמגוגיה השקרית הרווחת , הרי שהכללים הנהוגים (כוונתי לאלה שמחייבים את צה"ל על פי החוק ) אינם קושרים את ידיו של צה"ל . זה לא נכון שהכללים הללו אוסרים על פגיעה באזרחים , כפי שכבר חזרו על כך באשכול הזה וכפי שבעצמי חזרתי על כך לעיפה בכל הסבבים הקודמים של הויכוח הזה , החוקים האלה אוסרים על פגיעה מכוונת במטרה אזרחית , לא על פגיעה במטרה צבאית , גם כאשר ברור ואין שום ספק שייפגעו אזרחים ואפילו רבים . נוהל שכן אינו פוגע ביכולת להילחם , אלא ביכולת לצמצם את הסכנה ללוחמים על ידי הטלת מקצת מהסכנה על אזרח האויב. ניתן לטעון שאין לאף אחד זכות להכריח אדם להסתכן למענו וזה בניגוד לפגיעה בלתי מכוונת בו במטרה לפגוע ביעד צבאי לגיטימי ("בלתי מכוונת" , פירושו כאמור שהכוונה לא אליו ,  לא שלא ידוע מראש שזה יקרה)

בניגוד למה שנאמר כאן על כך שאין שום חילוק בין חייל לאזרח , הרי שדווקא יש חילוק כזה. ראשית כל , במקרים רבים החייל יכול לבחור לא להיות חייל (כמובן שיצטרך לשלם מחיר בדמות הליכה לכלא) . שנית , במרבית הסיטואציות החייל שמכוונים נגדו , הוא חלק מכוח לוחם ואם לא נפגע בו קודם הוא יפגע בנו . ברור שזה לא מכסה את כל הסיטואציות האפשריות אבל זה מכסה את רובן. כמובן במלחמות מודרניות  גם האזרחים נוטלים חלק במאמץ המלחמתי וקשה להעביר קו מדוייק בין התעשיה הצבאית (שכאמור מותר לפגוע בה גם אם כתוצאה מכך ייפגעו אזרחים) לתעשיה האזרחית  .

דא עקא שהכללים האלה נועדו עבור מלחמות אמיתיות שבהם כמו שקבע מרן פון קלאוזביץ היעד מושג באופן בלעדי על ידי חיסול כוחו הצבאי של האויב . במלחמות כאלה אין הרבה להשיג מפגיעה באזרחים , חוץ מניסיונות לשבור מוראל שכמעט תמיד הוכחו כלא יעילים , אלא אם כן נתפסו כאיום בהשמדה טוטאלית. אבל מה עם מלחמות שבהם מלכתחילה אין לאויב כוח צבאי ? אין מה לחסל, אז מה שנשאר זה להעניש ולגבות מחיר. ואם הכוונה לגבות מחיר, מה עשינו אם צמצמנו את ממדי ההרג?

כמעט 40 שנה עברו מאז הפעם האחרונה שהצבא של מדינת ישראל הביא הישג מדיני משכנע כלשהו. מאז צה"ל לא מפסיק להגיע ל"הבנות" להכריז על ניצחונות חד צדדיים ולהתבוסס בבוץ יחד עם מדינת ישראל. זה לא נובע מהיעדר כשרון בהנהגה כמו שמיכי מן הסתם יטען , ולא בשל התנהגות לא מספיק שריפית כמו שנדב מן הסתם יטען. זה נובע מטבעם של הבעיות שאתם צה"ל היה עסוק במרבית הזמן הזה. בהתנגשות בין צבאות מגיע לפעמים רגע שבו אחד הצדדים לא יכול יותר להמשיך במאמץ המלחמתי , כי מה שנשאר מצבאו הוא אספסוף לא מאורגן , או שאינו מספיק כדי לגרום שינוי, כאשר זה קורה מושגת הכרעה במלחמה והצד המנצח יכול לאכוף את תנאיו על הצד השני ואם זה נעשה מספיק בחכמה ואם הניצחון מספיק משכנע , זה יכול להביא רגיעה לשנים רבות.

כל זה אינו תופס במאבק עם טרוריסטים ועם אנשי גורילה בעלי בסיס תמיכה עממי. בדרך כלל הטרוריסטים אינם מהווים איום צבאי, הם לא יכולים לכבוש שום שטח ולא לפגוע פגיעה משמעותית בצבא סדיר (אולי זה ישתנה בעידן שלאחר נפילת התאומים?) . מה שהם עושים זה פשוט להפעיל לחץ על האוכלוסייה האזרחית בתקווה שעל ידי גרימת כאב רב לאזרחים הם ילחצו על השלטון לשנות מדיניות. למרות הדמגוגיה השקרית של כל מיני פוליטיקאים , הרי בסיטואציה כזאת מצב ההכרעה אפילו אינו מוגדר. במאמץ רב ניתן למצוא מענה לבעיה אחת , עד שכושר ההמצאה של הטרוריסטים יעזור להם למצוא דרך אחרת . ניתן אפילו לחסל ארגון טרור ולעקור אותו מן השורש אבל שום דבר אינו מונע מארגון אחר לקום במקומו ולהתארגן שוב כעבור זמן לא רב . ניתן לנסות להטיל אימה , להעניש , לגבות מחיר ואז להכריז על ניצחון מזהיר,  אבל אין שום דבר שימנע למחרת הניצחון מאדם ביוזמתו הפרטית לנסות ולהצליח להרוג מישהו .

 הייתי רוצה להאמין אחרת, אבל אם ללמוד מניסיון העבר , רוב הסיכויים הם שהסבב הנוכחי יסתיים כמו חמשת הסבבים שקדמו לו , ב"הבנות" שיביאו לרגיעה שתתמוסס בסבב הבא ושאף אחד מיעדיה לא יושגו , החיילים לא יוחזרו (אלא בעוד שנתיים בעיסקה הבאה) , איום הרקטות על ערי ישראל לא יוסר והאיום על החיילים המוצבים בגבול עם לבנון , בעינו יישאר. לחילופין יתכן שהסבב הזה לא יסתיים כלל אלא בעוד זמן רב ובמחיר לא קטן ארגון החיזבאללה יחוסל במתכונתו הנוכחית עד שיקום מהריסותיו תחת שם אחר וחוזר חלילה. לשינוי אמיתי במצב אין לצפות . הייתי רוצה להאמין שלמחיר הזה בחיי אדם תהיה תמורה כלשהי בדמות שינוי אמיתי , אבל אני די ספקן , הלוואי ואני טועה.

אז בהתייחס לשאלה , האם מותם של אנשים הן בצד שלנו הן בצד שלהם ימנע מוות נוסף בעתיד? אני סקפטי. יהיו מי שיטענו שעל ידי זה שנתנהג כמו שריפים אנו מונעים לפחות הפקרות מוחלטת . יתכן ויתכן שלא , זה בדיוק מסוג הדברים שעליהם כתבתי שאין דרך לבדוק אותם אמפירית. אבל מדינה ריבונית פשוט אינה יכולה להבליג על הפרה כזאת של ריבונותה , זה יגרום לדמורליזציה קשה מדי. אני חושש שההרג הוא יותר תוצאה של חוסר האפשרות להבליג , בגלל שכך טבעו של עולם , ולא בגלל שבמאזן הכולל זה יביא יותר טוב למישהו. ואם מישהו ישאל אותי מה האלטרנטיבה ? אני באמת לא יודע אם הייתי נוהג בצורה שונה לו זה היה תלוי בי. 

מימוני:

אינני טוען כי ההחלטות בזמן מלחמה אינן מוסריות או אינן כפופות למוסר. טענתי כי "כללי המלחמה" הם הצהרה ריקה מתוכן. "כללי המלחמה" הם אותם 'חוקים' כמו זה האוסר לירות על צנחנים כשהם באוויר, בטרם הגיעו לקרקע.

כמתעסק:

מדבריך משתמע כי רק מלחמת מגן מוצדקת. האמנם כך הוא? האם מלחמה כדי לשמור על נתיבי הסחר פתוחים בהכרח אינה מוסרית? מלחמה שנועדה לשמור על ריבונות לאומית במקום מסויים אינה מוסרית? מלחמה כדי לנקום את מותם של חיילים אינה מוסרית?

(ע"ע, בהתאמה: המלחמה לפתיחת תעלת סואץ לאחר הלאמתה ע"י נאצר, אנגליה וצרפת. שחרור איי פוקלאנד/כיבוש מחדש של איי מלוינאס (השם הנכון תלוי בשפה בה יכתב המשפט), חיסול חיל האויר של חוף השנהב לפני שנתים)

איוולת של מנהיגים היא מדד מוסרי? אם כך, מדוע רק בנושא של מלחמה? מדוע סרבנות גיוס למלחמה שהוכרזה על ידי מנהיג טיפש, ולא סרבנות מיסים שהוטלו על ידי מנהיגות עוורת?

ר' מיכי:

לצערי, אני מוגבל ביכולותי, וכאדם טכני במהותו, התאוריה והאמפיריקה רוקדות באופן צמוד אצלי. הבעיה, שהן עושות זאת בעוד כמה מקומות, לא רק בהודעותי.

ולדבריך:

טענתי כי המוסר יחסי, אינה קביעה אמפירית. ההוכחות לה הן אמפיריות, ודוק. אחזור ואומר שוב: המוסר האנושי הוא יחסי. רק מוסר דתי הוא מוסר אבסולוטי.

במפורש טענתי כי שכיחותו ותפוצתו הרבה של כלל מוסרי לא הופכות אותו לאבסולוטי – דומני שטעית בהבנת דברי, כנראה היה עלי לנסחם טוב יותר.

הקביעה לגבי התפוגגות המוסר בתנאי מצוקה היא אכן אמפירית. השאלה אם מבחינה מוסרית התפוגגות זו ראויה, היא שאלה שיש מה לדון בה לכאן ולשם. אינני בטוח מה דעתי בעניין זה.

לגבי ההדדיות, לא כתבתי כי אם האויב אינו מוסרי, הדבר משחרר את הצד השני מהתנהגות מוסרית. העובדה כי יחס אויבי לחיילי אינו מוסרי, אינה קובעת לבדהּ מה היחס הראוי מצדי.

לדעתי, ההפרדה שאני עושה בין המוסר לבין "כללי המלחמה", אינה מלאכותית. כפי שהדגמתי לעיל, לפי אותם כללים, אסור לירות בצנחנים בעודם באויר. האם זה לא מוסרי מצידו של חייל הנמצא על הקרקע לירות בחייל אויב הצונח לעברו, והוא צריך להמתין לו עד שיגיע לקרקע כדי שיהיה "פייר פייט" ?

לגבי טענתי השביעית, אתה קובע שהיא שקר גס. אני, לעומת זאת, קובע שאתה פשוט טועה.

הנה רשימה קצרה (אני מתנצל שזכרוני חלוד, בודאי אשכח כמה חשובות, לגבי מה שזכרתי בדקתי את השנים באינטרנט):

 1939 – מלחמת העולם השניה

1946 – מלחמת הודו-סין (וייטנאם) הצרפתית

1947 – מלחמת העצמאות – הודו-פקיסטאן

1950 – מלחמת קוריאה

1954 – מלחמת העצמאות של אלג'יר/צרפת

1962 – פורטוגל במוזמביק

1964 – מלחמת וייטנאם השניה (ארה"ב)

1965 – הודו פקיסטאן (מלחמת קשמיר)

1969 – אנגליה וה- IRA

שנות ה- 80 : ארה"ב/ניקרגואה/קונטראס

1991 – מלחמת המפרץ הראשונה

1998 – אתיופיה – אריתראה

2003 – מלחמת המפרץ השניה

וכמובן, הדוגמא ממנה נמנעתי עד עתה – מדינת ישראל. הדמוקרטיה היהודית שבמזרח התיכון יצאה להרבה מאד מלחמות. מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מבצע ליטני, מלחמת שלום הגליל, ועוד, ועוד.

אחזור שוב על טענתי: דמוקרטיות משתמשות בכוח לא פחות ממדינות שאינן דמוקרטיות. המדינות היחידות שאינן נוטות להשתמש בכוח הן אלו שאין להן כוח.

מציץ ונפגע:

טענתך אודות הטענה הדמגוגית, שגויה. ודאי כי החלת כללי התנהגות, מותר ואסור, מגבילה את יכולת הלחימה. בדידי האי עובדה, ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי כי, למשל, האיסור על שימוש ב"נוהל שכן", אינו מגביל את יכולת הפעולה. ראשית, בהגדרה, שלילת אפשרות פעולה, מגבילה את האפשרויות העומדות בפני הצבא. שנית, גם אמפירית האפשרות לשימוש בחלופה זו חסכה חיים רבים (ובניגוד לטענות הדמגוגיות, גם חיי פלסטינים רבים). ניתן, כמובן, לטעון כי שליחת אזרח לדפוק על דלת במקום חייל, איננה מוסרית. אך הטענה כי שלילת האפשרות לשלוח לשם שכן אינה מגבילה את אפשרויות הפעולה של הצבא – תמוהה.

אני חולק עליך גם לגבי אפשרויות מדינה דמוקרטית להתמודד עם ארגוני טרור ולוחמת גרילה, ואף יש כמה דוגמאות היסטוריות באמתחתי, אולם אין הן ממין הדיון כאן.

יתכן שכמי שמשתייך לחברה ביקורתית ומרובדת הדבר לא ידוע לך, אבל ככלל, תושבי נהריה או קרית שמונה נוטים לתת את קולותיהם בקלפי ליותר ממפלגה אחת או שתיים, תוך שינוי מסויים בדפוסי ההצבעה בין מערכת בחירות אחת לאחרת, כך שטענת ה'מגיע להם' קצת לא במקום.

כמו כן, את הרצח של אליהו אשרי ז"ל היה אפשר למנוע לו החברה הביקורתית שאתה משתייך אליה הייתה מונעת את הרעה החולה של נסיעת צעירים וצעירות בטרמפים בשעות לילה מאוחרות.

מיציץ,

לזכות הדרג המדיני והממון עומדים הנסיונות שלהם לפתור מצבים בדרכים שונות. חלק מהן צבאיות, וחלק לא (ההתנתקות, הנסיגה מלבנון, אוסלו, ההסכם עם מצרים, מדיניות ההבלגה וכו'). כך שיש פה איזה מרחב של איזון.

מאידך יש שתי קבוצות שלכל מצב יש להן פיתרון אחיד: האחת תולה את האשם בישראל ואת התקוה בצעדים מדיניים או הבנה של הצורך הטבעי של המנהיג האותנטי נסארללה לחטוף חיילים פעם בכמה שנים שבוע אחרי שנולד בלגאן בשטחים. האחרת, בטוחה שלו רק היינו מכסחים עוד קצת הכל היה מסתדר. המשותף לשתיהן שהן נעדרות כל ביקורת פנימית, אין בהן לעולם שינוי דעה או דרך והן משוכנעות בצדקת דרכן על כל צעד ושעל. שתי הקבוצות הללו, הן המקום שבו אני חושש לעיוותים מוסריים.