|
|
| נשלח ב-24/7/2006 18:43 |
|
| |
השאלה אם "מגיע" ליהודים מסויימים לסבול בגלל טעויות שנעשו בעבר אינה כמדומה שייכת לנושא שלנו.
***
אם אנסה לסכם את הדעות השונות לגבי המוסריות של הפעולות הנעשות היום ובכלל במלחמה, אני מגלה שלמרבה הצער, למרות הניסוחים הברורים להפליא, עדיין קשה לי לקבל תמונה ברורה.
אנסה בכל זאת.
הנושא הוא פגיעה באזרחים בשעת מלחמה.
א. יש מי שטוען כי המוסר אוסר על כל פעולה שנפגעים בה אזרחים. (אמשלום).
ב. יש מי שטוען כי פגיעה כזו עלולה להיות מיותרת ואי אפשר לסמוך על שיקול דעתם של המחליטים (מציץ?).
ג. יש מי שטוען כי יש העדפה לעם שלי על פני עם אחר וזה מצדיק, גם מוסרית, פגיעה באזרחים שהפכו לבני ערובה של הצד שלהם (אני מיימוני).
ד. יש מי שטוען כי דיון על מוסר בשעת מלחמה אינו יעיל (מואדיב?)
אשמח אם מיכי יסכם את שיטתו וכן יעשו אחרים, כמו נדב שנרב, שהשתתפו בדיון, כדי שתהיה לנו מסגרת היכן למקם כל דעה ודעה.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2006 18:50 |
|
| |
שנרב,
א. כתבת:
"אכן, קשה לי מאד לרחם על אנשים אשר, לפי תפיסתי, הכניסו עצמם ביודעין לצרה בגלל שילוב של חוסר חוש ביקורת עם רדיפת שקט מטופשת. קשה לי עוד יותר עם המחיר שכבר שלמו בסביבתי הקרובה על הצבעתם של אנשים כאלו. רחמים? יש לי אנשים קרובים יותר לרחם עליהם. כפי שציינתי בהודעה אחרת, תושבי איתמר קברו בשבוע שעבר את החלל ה14 של היישוב. מצידי תושבי מנרה יכולים לחפש את החברים שלהם בסיבוב".
אני מבין את זה כהכרעתם הפוליטית של אותם אנשים שגרים בצפון. האם אני טועה?
ב. אני לא התרתי פה שום דם של אף אחד. דמו של אליהו אשרי כואב לי כדמם של בני משפחת הרן. על שניהם בחרתי להגן תוך סיכון חיי. מי שיצר פה 'מאזן דמים' זה אתה. בשבילי אלו ואלו אחים וכל עוד מדינת ישראל מוצאת לנכון לשלוח חיילים להגן עליהם זה מקובל עלי.
ג. החובה של אדם להיזהר ושל הורים לחנך את ילדיהם להיזהר אינה תלויה בשאלה אם רבין צדק כשנתן להם או רובים או לא. אותי לימדו לא לנסוע בטרמפים בלילות הרבה לפני שרבין נתן להם רובים ולמרות שגדלתי בגוש דן. מקרי רצח שהם תוצאה של נסיעה בטרמפים בלילות קרו גם לפני אוסלו וגם אחריו וחרף זאת טרמפיאדות יו"ש מלאות בנערים ונערות שלא לומדים לקח. כששאלתי פעם טרמפיסטית שלקחתי בשעת לילה מאוחרת בצומת הגוש אם היא לא מפחדת, היא השיבה לי שהיא מפחדת רק מא-להים. אז אם זו נורמה של חלק מהציבור, קשוט עצמך לפני שאתה מאשים את תושבי נהריה שהצביעו לרבין ב - 92.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2006 20:26 |
|
| |
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא שידע לנהל דיונים תיאורטים וממוקדים בנושאים המשיקים לבעיות השעה מבלי לגלוש לדיון פוליטי?????
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2006 20:52 |
|
| |
סיינפלד, אם אין עוד אנשים כמו האיש ההוא (שהיה כערבות הבוכיות), אז עם מי הוא ניהל את הדיונים שלו?
מיימוני, אני מבין מסיכומך שאני לא טוען מאומה. אז מה רוצים ממני כולם?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2006 20:56 |
|
| |
מיכי
ואני צריך להבין מסיכומו של מיימוני שאני כותב בצורה לא מובנת. אתה חושב שזה נכון?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2006 21:03 |
|
| |
[אני חושבת שהמסקנה הפשוטה היא, שסיכומים הם לפעמים עניין מופרך כשלעצמו ובודאי שאין בהם תועלת. מה הקשר בין מה שאני אמרתי לבין מה שמיימוני חושב שאמרתי? (פרסים יוגרלו בין הפותרים נכונה)]
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2006 21:28 |
|
| |
אמשלום,
מיימוני מנסה להגיע לשיפוטים ערכיים משמעותיים ומדוייקים.איך מגיעים לזה בלי השלב של הסיכומים? נראה לי שלמרות האופטימיות שהוא מפגין בסופו של תהליך בעל כורחו ייתקיים בו: "הוסיף דעת הוסיף מכאוב"
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2006 21:41 |
|
| |
מיכי, עשית ניתוח נאה לדבריי
בוקר, יש בדבריך שתי הבחנות שונות, וחשוב להבחין ביניהן, ולהוסיף שלישית: אתה מבחין בין מוסר של מעשים (=המדד הוא המעשה וכוונותיו) לבין מוסר של תוצאות (=המדד הוא המצב שנוצר בעקבות המעשה). זה כעין מחלוקות ר"ש ור"י בהקשר של איסורי התורה (אינו מתכוין וכדו'). ראה באשכול הסמוך על המוסר הטלאולוגי והדאונטולוגי שהוקפץ. הבחנה אחרת בדריך היא ההבחנה בין רוע של מצב לרוע מוסרי. כשמישהו מת זה בד"כ דבר רע. הוא ומשפחתו סובלים. אבל מבחינה מוסרית לא תמיד העובדה שהוא מת היא רעה. ולכן גם במוסר של תוצאות לא ברור שהמעשה הוא אסור. כמובן שמעבר לשתי ההבחנות הללו יש את ההבחנה הכי חשובה (ואולי התכוונת אליה): יש מצב רע שנוצר בעקבות המעשה שעשיתי, ובכל זאת ייתכן שהמעשה היה טוב. הסיבה שיש לו תוצאה אחרת שהיא יותר טובה מאשר הרוע שבתוצאה הראשונה. כך שבסה"כ המאזן הוא חיובי. מהרישא של דבריך נראה שהתכוונת דווקא לזה. אם הורגים אדם אחד כדי להציל את כל שאר האנושות. השאלה הזו היא מעניינת גם הלכתית וגם מוסרית. על פי הכללים הרגילים הדבר אסור (אלא אם אותו אדם עצמו גם הוא ימות מפצצת המימן, ראה עמדתי באשכול התאומים הסיאמיים, והויכוחים המרים שם). ובכל זאת יש משקל וחשיבות לכמויות, והקו צל"ע.
האבחנה בין מוסר של מעשים וכוונות לבין מוסר של תוצאות היא מעניינת. פרופ' דניאל פרידמן מנתח את הסוגיה בספר שלו "הרצחת וגם ירשת" על התנ"ך ומציג את התנ"ך כבעל מוסר פרימיטיבי של תוצאות (למשל, הבטחת יצחק ליעקב תקפה כי היא "תוצאה" למרות מעשה המרמה שמאחוריה) בצורה מאוד משכנעת ומאוד כופרנית. אני לא התכוונתי לכך. האבחנה השלישית היא כמובן זו שהתכוונתי לה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2006 23:44 |
|
| |
ממללא,
לא ברור לי למה קשור, או אמור להיות קשור, סעיף א' שלך.
לסעיף ב': לא יצרתי שום מאזן. יש אנשים שאני חש אליהם קרבה ויש שלא. גם אני עשיתי מילואים ועדיין עושה, גם בגבול הצפון, גם ביהודה ושומרון וגם במרכז הארץ. אני אזרח הגון המכבד את החלטות הממשלה, גם אם על חלקן אני חלוק. זה לא אומר שאני מאוהב בכל אחד מאזרחי המדינה, ובהחלט יש כאלו שאכפת לי מהם בדיוק כמו שאכפת להם ממני - אפס (במקרה הטוב). יש הרבה חובות של אדם לחברה, הזדהות ואמפתיה אינן כלולות בהן.
לסעיף ג': יפה מצידך שאתה נוזף בתופסי טרמפים. אם הסיכון האקטוארי לנגד עיניך, אתה יכול במידה רבה הרבה יותר לנזוף בנוסעי האוטובוסים בירושלים. אתה, כמובן, בוחר להעמיד את הנסיעה בקו 18 כדבר נורמטיבי - הרי הבן אדם חייב להתנייד איכשהו ממקום למקום - ולכן האשמה מוטלת על המחבל המתאבד שהתפוצץ. תנועה מישוב ליישוב בטרמפים היא דבר לא נורמטיבי - שהרי מתנחלים חסרי רכב ראוי להם שיהיו במעצר בית - ולכן האשמה אינה חלילה ברוצח אלא במתנחל. אם חיפשת הדגמה לסוג ההתיחסות שדיברתי עליו בסעיף הקודם - הנהו.
חוץ מזה גם פגשת פעם איזו ילדה טפשה שדיברה שטויות, ובלי היסוס אתה מכליל את דבריה לחברה שלמה, חברה שאותה גם טרחת לאפיין בהודעה קודמת כ"ביקורתית ומרובדת" (תהרוג אותי אם הבנתי מהו הריבוד הזה שאתה מדבר עליו). אתה אפילו לא שם לב כיצד אתה דורש ממני לא להכליל, להיות ער לניואנסים שבתוך ציבור המצביעים בנהריה וכדומה, ובאותה נשימה מבצע הכללה גורפת ומכוערת, כמובן, על סמך שיטות המחקר הסוציולוגיות המתקדמות שלך - אינדוקציה ממקרה בודד, ספקולציה על בסיס ראיון בן 10 שניות וכדומה.
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2006 00:04 |
|
| |
חלק מדרכי הלימוד הוא לסכם את הדינים העולים מן השיטות.
כשכתבתי שלא הבנתי מישהו, זה אומר שאני לא הבנתי.
כשכתבתי שזה מה שהבנתי, זה מה שהבנתי.
זה לא תלוי רק בכותב, אם בכלל, אלא בקורא, כלומר בי ובחסרונותי.
מי שסבור שאני טועה, מוזמן בזאת לסכם מה הוא כן חושב באותה שאלה יסודית שהצגתי - הרג אזרחים מן הצד.
בעניני דיומא: האם מותר היה להפציץ את מחסן הרקטות שהופצץ היום ברצועה? המחיר: מות אזרחים. ההישג, חיסול רקטות מסוכנות מאד מרחיקות טוס.
שאלה פשוטה שעונים עליה בכן או בלא. הנימוקים הם ענין אחר, כפי שהתבאר כאן לארוכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2006 00:09 |
|
| |
מיימוני,
אני דוקא נענה לאתגר.
א. אין הבדל עקרוני בין ערך חייו של אזרח לזה של חייל.
ב. ההבדל בין חיילים לאזרחים למעשה הוא באחד משני מובנים:
1. ישנם "כללי משחק" האוסרים לפגוע באזרחים, בדומה לכללי משחק אחרים (מצידי, אברך אם בכלל יחליטו שבמקום מלחמות ישחקו שש בש ומי שינצח ירויח או משהו כזה, כלומר מטרת כללי המשחק היא להקטין את הפגיעות)
2. הבדל עקרוני הוא שהאזרחים "אינם קשורים" ללחימה: הם יכולים, לדוגמה, להיות אזרחי חוץ, אזרחים של אותה מדינה שאינם מזדהים עם פעולות הכח הצבאי, חרשים, שוטים וקטנים שבכלל אינם בני בחירה ועוד.
לגבי סעיף 1. אין שום סיבה לכבד אותו אם הכיבוד אינו דו צדדי. אי אפשר לדרוש ממך להתאגרף עם כפפות מול מישהו שמתאגרף בלי כפפות, זה גם לא מוסרי כלפי החילים בצד שלך. מה שכן, כפי שכתבתי בהודעתי הקודמת, ראוי להמנע מתהליך של הסלמה ולא לנצל כל סיטואציה קטנה בה הצד השני עשה איזו עבירה טכנית קטנה כדי להתנער לגמרי מחוקי המשחק. אבל זה עניין טכני של איך לשמור על משחק לפי חוקים, ולא ענין מוסרי מהותי.
סעיף 2 הוא היוצר את הבעיה הגדולה, ונראה לי שאין לו "פתרון". הוא ממחיש את הקונפליקט בין הכלל והפרט. המלחמה נתפסת כעימות בין שתי "ישויות אורגניות" - מדינות או עמים, ומצד שני החשיבה המודרנית כופרת בקיומם של ישויות כאלו ותופסת את ה"עם" כאוסף של פרטים. לו היה עם נתפס גם היום כיש אורגני לא היתה מתעוררת בעיה - כפי שמותר לפגוע לחיל ברגל אף שאת הנשק הוא מחזיק בידו.
עדיין, כל זמן שלא הגענו להפרטה אמיתית של הציבור, הפרמטר המרכזי נראה לי כפרמטר ה"שייכות". ככל שהאדם יותר "שייך" כך יש יותר היתר לפגוע בו. אינו דומה הרוקד על הגגות למי שממשיך את שגרת יומו, ולא פועל במפעל נשק לסוכן תיירות.
3. עוד נושא הוא דחית נפש מפני נפש, כלומר פגיעה באזרחים לא על סמך השתייכותם לעם התוקף אלא מפני שרוצים לחסוך חיי חילים "שלנו". מבחינת הסעיף הזה אפשר לדון באזרחים חפים מפשע בצורה הברורה ביותר (נאמר, אזרחי מדינות זרות ורחוקות שנקלעו לזירה במקרה). עדיין, אני מתקשה לדמיין את עצמי בתור חייל שאומר "אני מוכן למות בודאות במהלך פעולה כלשהי כדי לא לפגוע בחפים מפשע".
לסכום, כמו בכל הבעיות המוסריות, יש שוליים ברורים ובאמצע תחום אפור רחב, תחום שההכרעה בו הופכת להיות יותר קשה בגלל אופי ההתנהגות האנושית בקונפליקטים חריפים כאלו, ובגלל האינסטינקט של כל צד להורות היתר לעצמו. מליוני חיילים התנדבו, מתוך תחושה אמיתית של חובה, למלחמת העולם הראשונה ונטבחו במיליוניהם למען דבר שהם ראו אותו כצדק נעלה, והיום איש אינו טוען שהיה הבדל מוסרי משמעותי בין הצדדים. מתברר, כנראה, כי הבעיה המרכזית שנוצרת בעתות לחימה היא תפיסה מעוותת, לא של המוסר אלא של המציאות, לכן הצבת הכללים כאן אינה יכולה להועיל הרבה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2006 00:24 |
|
| |
נדב, לי גם קשה לדמיין את עצמי בסיטואציה שמישהו מאיים עליי שיהרוג אותי אם לא אהרוג מישהו, ואני נמנע מלהרוג אותו. האם זה אומר שכך ראוי לעשות? הסיטואציה שאתה מתאר היא אותה סיטואציה עצמה (לולא השיקול של רודף קולקטיבי בדבריי לעיל). אתה הורג אחרים כדי להינצל. הניסיון הוא קשה, אבל זה אינו אומר שהנורמה היא נכונה. ראה דבריי למעלה למואדיב.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2006 00:45 |
|
| |
http://www.giyus.org/heb_index.html
ארגון GIYUS השיק תוכנה המתריעה כל אימת שמתווסף סקר האם פעולות ישראל מוצדקות.
בברכה.
תוקן על ידי - לינקזעצער - 25/07/2006 1:08:11
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2006 14:18 |
|
| |
.
ר' מיכי, אין לי מחלוקת אם אף מלה בהודעתך האחרונה.
|
|
|
|
|