תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים

היום הצצתי בספרו של הרב יגאל אריאל "לשם שמיים".
הוא מתאר שם את חניכי בני עקיבא היושבים מול הרב בישיבת עין הבשור, שמנסה להחדיר בהם חזון אישניקיות, ודנים בשאלה האם מותר מותר לאכול בשר אדם במצב של פיקוח נפש, בעקבות סיפור שהתפרסם בעתונות של אותה תקופה. הרב אומר להם שלהרגשות אין שום משקל והם לא מסוגלים לקבל זאת.
המספר וחברו נסעו לרב בר שאול ברחובות והוא הקריא להם את הפיסקה במוסר הקודש המדברת שיראת השמים אסור לה לסתור את המוסר הטבעי.

אני לא ממש מבין כיצד ניתן לאסור אכילת בשר אדם בשעה של פיקו"נ. עד שאתם דנים בזה, אני שואל האם יש היתר לאסור דבר כזה בשעת פיקו"נ? מדוע זה גרוע יותר מחזיר? זה נראה לי ממש 'בל תוסיף' דאורייתא (להוסיף איסורי יהרג ואל יעבור). לענ"ד זהו לכל היותר רגש סובייקטיבי (זה מגעיל לאכול זאת), ומי שאין לו את הרגש הזה שיאכל לבריאות (בשעת פיקו"נ, שאל"כ הוא מבטל עשה לדעת הרמב"ם, ואף מונע קבורה). הזיהוי של אדם עם גופו מתאים יותר למטריאליסטים ולא למי שמקבל את קיומה של הנשמה, שהיא היא האדם. משעה שהנשמה הלכה, מה שיש כאן זה אוסף תאים של בשר, ותו לא מידי. כל השאר אלו טבואים מגוחכים וחסרי ערך. איזו בעיה מוסרית יש באכילת בשר אדם? השאלה הגדולה בעיניי היא מה יש לברך עליו, ואכ"מ.
שוב אזכיר את האפר המקלה שנותנים בראש החזן בתעניות (הבאתי זאת באשכול כלשהו בעבר. לינקי?), שהמג"א ותוס' (כמדומני) מפרשים שהוא אפר של אדם.

מיכי
למה לא שהכל? בגלל 'בוצע ברך'? הרי מותר משום פיקוח נפש.

בשר אדם לרמב"ן אסור רק מדרבנן. ולרמב"ם משום מצות עשה.

דברים שנפשו של אדם קצה בהם לא מברכים עליהם.
גם אם מותר וצריך לאכול בשר אדם בשעת פיקוח נפש, ובזה אני מסכים עם מיכי, עדיין זה לא הופך את התרופה לטעימה.

חברים, לא להיסחף. סתם התבדחתי. ברור שאין לברך על דברים שנפשו של אדם קצה בהם. רק רציתי להדגים באופן קיצוני את הליטאיות שנזרקה בי.
אגב, מורה נבוך, כשאוכלים חזיר בשעת פיקו"נ ככל הידוע לי לא מברכים (ראה חלקת יעקב, או"ח סי' נד ועוד). אמנפם יש לפלפל בזה טובא, ואכ"מ.

בהלכה מצאנו ששוחטים לחולה בשבת ואין מאכילים אותו נבלה, למרות שלפי העקרון של "מאכילין אותו הקל תחילה",(תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס - מאכילין אותו הקל הקל, טבל ונבילה - מאכילין אותו נבילה", (, (יומא דף פג עמוד א), והיה עלינו להאכילו נבילה, מפני ששחיטה בשבת היא איסור מלאכה דאורייתא שעונשו מוות, ואילו אכילת נבילה אינה אלא איסור לאו שעונשו מלקות. (ראו בענין זה בשו"ע או"ח סימן שכ"ח סעיף י"ד, הרא"ש ביומא פ"ג בשם הראב"ד):

"שאלו את הראב"ד ז"ל, חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר. אם יש לפניו נבילה ואין שחוט אם לא שנשחט בשבת. כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה, משיעברו אחרים על איסור סקילה. והשיב דברי יש אומרים מכוונים הם ... ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה, והביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב דשוחטין ביום טוב, דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה, ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו, או לומר לנכרי לנחור עופות, דליכא אלא איסור דרבנן, דאין שחיטה לעוף מן התורה, אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב, הוה לדידן כל אוכל נפש ביום טוב כמו בחול. והכי נמי, כיון שהתירה תורה פיקוח נפש, הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה, כאילו עשאה בחול. והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל. ושחוטה המאכל מותר, אבל הנבילה המאכל עצמו אסור, ואריה רביע עלה עד כאן. ואני שמעתי משום דחיישי' שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן", (ראו הרשב"א והר"ן שהובאו בב"י או"ח סי' שכ"ח, וראו גם שו"ע שם סעיף י"ד, ובהגהת הרמ"א בסימן תריח סעיף ט).

רבינו מיכי, פשיטא שעל בשר אדם מברך "יוצר האדם"

_________________

זה רק לאישה מכיון שהיא עומדת לאכול את בשר בעלה, היא מברכת בחופה על כל החיים.

מתוך כתבה על הרב ישראל זאב גוסטמן שפורסמה בעיתון בשבע מאת הרב א. מלמד:

"...וחזר לספר על הזמן שהיה בגטו, שלאחר שבנו נרצח, לקח את נעליו הקטנות כדי למוכרן בעת יציאתו מהגטו לעבודות כפייה. בחוץ הצליח להחליפן תמורת גזר וקמח. אבל נתן בכל יום רק נעל אחת, כי לא יכול להבריח בפעם אחת את כל האוכל שהיה מקבל תמורת שתי הנעליים. הוא תאר איך הכניס את הקמח למכנסיים הקשורות, ואת הגזר הכניס בפרוסות לתוך נעליו. כשחזר לגטו הלך להביא חלק מהאוכל לאלמנתו של גאון הדור רבי חיים עוזר גרודז´ינסקי, שהייתה נפוחה מקור ומרעב. הרבנית סרבה בתחילה לקבל את האוכל, כי אמרה: יש לך אשה וילדה, למה תיתן לי את האוכל? כשהשיב לה "יש לי מספיק" הסכימה לקבל ממנו קצת גזר וקמח. הוסיף הרב גוסטמן: "אני לא טעמתי מהאוכל הזה, מפני שלא יכולתי לקיים בעצמי את הפסוק: "ואכלתם בשר בניכם" (ויקרא כו, כט)....."


כנראה שישנן פנים רבות לקללה, הרב ראה בטרגדיה שלו התגשמות זוטא של נבואה נוראית זו.

ירוחם

"כל הולך על כפיו" נאמר בענייני טומאה. (מה גם שמדובר בו "לכל החיה ההולכת אל ארבע, ודי ברור שאדם איננו בכלל חיה)

גם בפסוק "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" ובהמשך כתוב "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה", שוב זה מדבר רק על חיות ובהמות, ולא מתייחס לאדם, כשם שהוא איננו מתייחס לציפורים.

להשוות את האיסור של אכילת אדם לאכילת בשר בהמות טמאות?

ולפלא הדבר בעיני, כיצד אנשים מסוגלים לחפש את האיסור הבסיסי להזיק או , להבדיל, את האיסור הבסיסי לאכול בשר אדם, בגמרות צדדיות.

עכ"פ, לעצם העניין, האם אין בזה "בל תשקצו"? ולרמב"ן (מורה נבוך - שים לב - רמב"ן) איסור עשה של "קדושים תהיו"? ועוד כהנה וכהנה.

כמובן שבפיקוח נפש זה שונה, ואעפ"כ, צריך לזכור שזהו דבר שאינו ראוי מצד עצמו, ומתוך כך לגשת לשאלה

נחזור לעניין: גם אם נלמד מ"לא תעשון כן לה' אלוקיכם" שאסור לשרוף בתי כנסת וספרי תורה, האם תוכלו למצוא איסור - לפרק בית כנסת יפה יפה, בצורה מסודרת, ולבנות באבניו ובמקומו - את מה שבנה יהוא בבית העבודה זרה (מלכים ב, י, כז)? האם לכן מישהו יאמר שאולי זה מותר? למה פה אף אחד לא יאמר שזה מותר? מכיוון שלא ייתכן שדבר שמייצג את התורה, דהיינו בית כנסת, יותר ע"י התורה עצמה לעשות בו ו/או ממנו דבר בזיון. אם כך אשאל אתכם: הרי האדם נברא "בצלם אלוקים" כך כתוב בפירוש בתורה שנכתבה ע"י משה רבינו, לאחר שהיה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה. וכו' וכו'. האם ייתכן, שדבר שמייצג את האלוקים בכבודו ובעצמו, יותר ע"י בתורתו?



נ.ב.
שאלה (למבינים בלבד): איזה משני הרגשות הבאים יותר בסיסי:
1. חוש הומור.
2. אי אכילת בשר אדם.