לגדול על מיתוס - גורם מכונן

שלום

[הרהורים בעקבות שני אשכולות בעמוד זה:  "הנאחז בסבך" ו"יחסינו אל סיפורי המקרא"]

מהיכרותי עם רבים מצידי המתרס הדתי ואלו שעברו מצד לצד אני מזהה חוויה מכוננת מרכזית המשפיעה על הלך האדם.
חוויה זו אני קורא לה "החיבוק הראשוני" או "הדמות הראשונה שהחתול רואה". אדם שגדל על סיפורי מיתוס מאליהי אנוש, או,בלשון רגילה, גדל "על ברכם" של דמויות מסויימים, גם אם מתבגר מלראות בהם דמויות שיש להם חשיבות בחייו, הם עדיין תופסים חשיבות אצלו. אתם הוא מתמודד בנבכי מוחו, אותם הוא צריך לבטל מלתפוס חשיבות. כך מח האדם עובד.
שונאי היהדות/החסידות/ושאר אידאולוגיות, הם אלו שהתחנכו על ברכי אותה אידאולוגיה, ולא בגלל שהם מכירים בחסרונותיה יותר מאחרים, אלא בגלל הצורך להנתק מאותו חיבוק ראשוני שלהם הוא נהפך ל"חיבוק דוב".
אני זוכר שכשהייתי ילד תמיד תמהתי איך החילונים לא נהפכים לדתיים, החיבוק הראשוני של הדתיות לא נתן לי אפשרות להבין איך אפשר להיות לא דתי, שהרי אם אברהם אבינו, משה רבנו ושאר גדולי האומה היו דתיים איך אפשר לא להיות כמוהם, לא יכולתי לראות אפשרות אי התייחסות לגדולי האומה כפי שאני התייחסתי.

 הרבה וויכוחים הם תוצאה מאי "חיבוק ראשוני" משותף, למשל ביחס לסיפורי התורה. לדתי, הפשטות היא כי הם קרו עד שיוכח שהם לא ארעו ומאידך המנותק מהדת אין לו שום בסיס על מציאות שכזו, הוא לא גדל על סיפורי התורה והוא לא מניח את קיומם כלל. הוא דורש הוכחה למציאותם.
חושבני שזו נקודת מבחן נכונה בהכרעה שבין וויכוחים שכאלו. ה"חיבוק הראשוני" הוא גורם לנקודת מבט סובייקטיבית שקשה להבחין בסובייקטיביותה ובכדי להמנע ממנה ראוי לבחון את הדברים כפי שהם משתקפים בראש מי שלא גדל על המיתוס הנדון.

אני חושב גם שנקודת השריפה של בעל תשובה קלאסי הוא בשעה שדמויות ההוד היהודיות-דתיות נהפכות לחלק מהחיבוק הראשוני שלו, כשהוא מפחד לומר שמשה רבנו טעה. זו הנקודה בה הוא חזר בתשובה.