הידור במצוות לא תעשה.

כמתעסק הפנית את תשומת ליבי לדבר גדול שנעלם ממני, וקיבלתיו כפשוטו. לאמור, כדבריך, שבאיסור שוים הדובר והשומע. נראה לי שאתה צודק שהח"ח הפך הצעה מוסרית לנורמה הלכתית וחוקית. ואכן זו היתה דרכו. אבל קשה בעיני לקבל שהאיסור חל רק על המספר. כמדומה שיש מקורות רבים שמהם עולה שגם המספר צריך להיזהר. אמנם יש לברר מה חטאו ומה פשעו בשמיעה בלבד. ולא רק מהצד שאין הוא עושה מעשה ואפילו עקימת שפתיו אין כאן (=מונח הלכתי שבא לחייב, למשל, עדי שקר מפני שהמעשה הקל שלהם, הזזת שפתים, גרם תוצאות חמורות). ועוד צריך לעיין בזה. ושמא תרצה לפרט. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מימוני

הא לך לשון הרמב"ם:

דעות ז,א: "המרגל בחברו עובר בלא תעשה...יש עוון גדול מזה..והוא בכלל לאו לזה, והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חברו".

ולא הזכיר שם לאו על שמיעה.

ובסוף הלכה ג:

"ועוד אמרו חכמים שלשה לה"ר הורגת..והמקבלו יותר מהאומרו" -

הרואה יראה שציינם שם בתוך הלכה שכולה גודל חומרת הענין - אך לא בגדרי האיסור.

(עוד דוק בדברי חז"ל שככל שהגדר פחות ברור - מרחיבים ברטוריקה באשר לחומרת העושה אותו)

אמנם כבר העירו שלא נמצא לפנינו מקור ברור לדברי הרמב"ם ללשונו "והמקבלו יותר מהאומרו" - אף שציינו הרמב"ם גם בפיהמ"ש אבות.

ועוד מצאנו שם בהלכה ו:

"כל אלו הם בעלי לשון שאסור לדור בשכנותם, וכל שכן לישב עמהן ולשמוע דבריהם".

וגם כאן למדו מכללא ממקורות מוסריים אך אין זה אסור מאיסור חכמים מפורש ואף מלשונו הדבר ברור - מה פירוש אסור לדור בשכנותם? וראה משנה נגעים יב,ו, והשווה רמב"ם טומאת צרעת טז,י:

"לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו - להתרחק מישיבתם ומלדבר עמהן" - ושם קישר זאת לענין מושב לצים.

דוק, בלשונו: "ראוי וכו' ".

הרואה יראה שיש הבדל רב בין הגדר ההלכתי של המספר אליו יוחדו הלכות לשון הרע, לבין ההנחיה המוסרית - לאדם עצמו! להתרחק מאווירה או מחברה! של דוברי לה"ר.

נמצא:
א. אין המדובר בעמדה של הפרט כלפי המספר - לרמז לו שיפסיק מלדבר (-מעבר לשגדרי תוכחה הקלאסיים לגבי כל חטא).
ב. אין המדובר בפרט כלפי פרט - אלא בקביעתו של הפרט את החברה! לה הוא משתייך - להתרחק מישיבת ליצים וכן להתרחק מחברה רעה = דוברת לה"ר!

אולם כפי שההערתי הח"ח יצר גם בכך היסט ותרגם זאת לנורמה הלכתית של פרט כלפי פרט.

ולעת עתה, די בזה. דוק ותשכח.

ככלל יש להעיר שעלינו להבחין היטב בין הכוונה מוסרית לאדם, לבין נורמות הלכתיות משפטיות שאנו מחילים על חברה, ואידך פירושא זיל גמור.

כמתעסק,

בפירוש המשנה אבות פ"א ז הרמב"ם מזכיר לאו על שמיעה : "שהמגונה וייחס לו מה שלא יעשה - כי זה יקרא: "מוציא שם רע על חברו". ואמנם לשון הרע הוא : גנות האדם אפילו בפעולותיו אשר יעשה באמת, שהאומרו יחטא, ואשר ישמעהו - יחטא. אמרו שלושה לשון הרע הורגתם: האומרו, השומעו, ושאומרים עליו. ואמרו: המקבלו יותר מן האומרו..."

המקור ללשונו של הרמב"ם ל'מקבלו יותר מן האומרו" כפי שמופיע שם בפירוש הוא ב'שבת' נו: "אלמלא קיבל דוד לשון הרע (מציבא על מפיבושת) לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצינו" - הרי תלו חכמינו את הקולר בדוד המקבל ולא בציבא המספר...

דומה שהמענה בענין הפאות הארוכות היא, שבעצם "יוצאים" בשיעור קטן, אלא שהיות וזה נתהוה כעין צורת יהודי: זקן עם פאות, מעתה יש הידור במצוה כוללת ומקיפה להכריז "אני יהודי גאה!"

מלמד ,
וז"ל החזו"א באגרותיו א' קצז "ואין זה לבוש ישראל רק למדו מהגוים בגולה , ושוללים בזה קדושה , אבל כשישאירו שערות קצרות אין קפידא וזה דרך הישרה"

ריב

את פשוט טועה.

בפיהמ"ש לא מוזכר לשון לאו!

האיזכור שהבאת ציינתי אליו כפי שמופיע בספר ההלכתי, והראיתי נכוחה כי הרמב"ם חילק בין ההלכה בה הזכיר את הלאו, לבין ההלכה בה הזכיר את המאמר על שלושה שהורגתן לה"ר.

הלשון בפיהמ"ש (תרגום ר"י שילת): "והאומרו חוטא והשומעו חוטא" - ברי שלשון חוטא היא לשון רחבה. 

כמו כן המקור שציינת אליו מוכר, ואעפ"כ קשה להולמו כמקור העיקרי מהסיק עקיף.

יתר על כן - הלשון "אמרו חכמים" בה נקט בהלכות - כפי שציינתי כבר לעיל מורה שאין מדובר בלאו על המקבל, ולענין תוכן האיסור כבר בארתיו שם - והוא כעין הנהגה ראויה.

עוד תראי שם (דעות ז, הלכה ג) - שמתחיל "כל המספר...כאלו כפר בעקר" - וראי שבהלכות טומאת צרעת שם מתבאר המהלך ההגיוני של קביעה זו.
דוק ותמצאי - בהלכה ג:

פתח: 1) אמרו חכמים -  שלוש...נפרעין...ולה"ר כנגד. המשיך: 2) אמרו חכמים - כל המספר..כאילו כפר בעיקר. סיים: 3) אמרו חכמים - שלשה לה"ר הורגת...והמקבלו יתר מן האומרו.

הרואה יראה - כשם שהראשונים אין במשמען איסור אלא חומרת הענין כך האחרון.

כמתעסק,

ראשית ברצוני להבהיר שלעיקר דבריך אני מסכימה ובפרט להערתך על הח"ח - ואני אנסה להסביר - לאו השמיעה שאני התכוונתי אליו הוא בין האדם לבין עצמו במסוגלותו לסנן ולהתעלם, והוא באמת במובן הרחב שאדם חוטא בו גם אם לכאורה לא בו האשם - ברור ומובן מאליו שאי אפשר לצוות על אדם לא לשמוע , חוש השמיעה כמו שאר החושים, פועל באדם בלי כל יכולת לשלוט עליו אלא אם כן הוא "סותם את אוזניו ביתדות" - (ראה מו"נ שם) אבל על הדבור או לפחות על חלק ממנו אפשר לצוות, כי הוא אמור להיות פועל יוצא (= תרגום) של מחשבה, וזה כן יכול להיות בשליטת האדם, לכן הציווי על איסור לשון הרע - ומי כמו הרמב"ם שמסביר עניין זה בהרחבה במיוחד בהקדמה למסכת אבות, שב'מרגיש' אין לא עבירה ולא מצווה, לא יסבור שהתורה תנקוט לשון איסור על גזרה שאין הציבור יוכל לעמוד בה. ואף על פי כן לא צריך לדעתי מקור 'מבוסס' כדי להניח מסברא פשוטה את השתלשלות האדם המקבל לשון הרע, בדרך כלל קשה מאוד עד בלתי אפשרי להרגיע את סערת הרגשות המתעוררות בו לשמע הדברים, והוא אינו יכול להתגבר על היצרים והדחפים המניעים אותו למעשה נקמה, וסופו שהוא חוטא = גורם לעצמו רעה, ברמה זו או אחרת
תוקן על ידי - riv - 16/08/2006 15:50:50

נתן

זה עתה הבחנתי באשכול זה שנפתח על בסיס דיוק בניסוח דברי. ואני חייב לומר שאני מרגיש מוחמא במיוחד על  שמדקדקים ומפלפלים בדברי משל הייתי חד מן קמאי וכדוגמת ראשונים כמלאכים, שמדברי קדשם וברירת מילותיהם ניתן להסיק תילי תילים של הלכות, ובעיקר קושיות ותירוצים מפולפלים למכביר. ובכן, ממש איני רוצה לקלקל את החגיגה...אבל...שערו בנפשכם איך יראה המצב במהרה בימינו לכשיקום הרמב"ם בתחה"מ ויאמר "אמממ..סליחה..אבל...בכלל לא התכוונתי..." כמה ספרים וחידושים ועמהם גדולים יאלצו להגנז....

ובכן לגופו של ענין. כשכתבתי בהקשר של תפילין מזוזות ציצית ופאת הראש והזקן "הידור מצוה" לאו דוקא "הידור" התכוונתי אלא בסגנון הלשון העממית את המושג החמרה, דקדוק, הקפדה וזהירות במצוה בכלל  הביטוי "הידור מצוה" הכללתי, כי כנראה נמשכתי אחר רוב המצוות הנזכרות לעייל שהן הרי מצוות עשה ובהן ראויה ההגדרה "הידור". ודאי שאין חולק על כך שאין דין הידור במצוות לא תעשה, והגיונית גם לא שייך.

ובאשר להקפדה וחומרה במצות פאת הראש (ל"ת דלא תקיפו), עיין בפוסקים הדעות בדבר השיעור בזה, ובקצירת האומר- דעת הרמב"ם וב"י ארבעים (או ארבעה שערות), והסמ"ג מחמיר (כפי' הב"ח והדרישה בדבריו) שצריך להניח כל השערות שגדלו. והב"י כתב בדברי הרמב"ם (אם כי לדידי לא פסק כן) שארבעים היינו ברוחב אבל באורך חייב להניח כולו (ונחלקו בזה כמה שיטות מהו אורך "כולו" שלא יקרא "משווה צדעיו" נהרא נהרא ופשטיה) ויש שהסיקו להפך כי דין "כולו" דוקא ברוחב. ודומני שהתימנים הפוסקים כהרמב"ם מניחים "כל ארכו" כפשוטו כל ימי חייהם, ותע"ב. והרבה מעדות החסידים, ולא רק הם בשנים קדמוניות, חששו לדעת הרמב"ם  והסמ"ג ו"הידרו" בחומרה ו"התהדרו" באורך פאות שסברו כי דינו כ"כולו".

ובאשר לקבלת האר"י החי, אדרבה, לשיטתו בגלל ההמשכות וההשפעות השונות חו"ג שהן כנגד הזקן והפאות כידוע (י"ג תיקוני דיקנא קדישא כנגד י"ג מיכלי דרחמין וכו'), יש להזהר שלא יתערבו שערות הראש עם שערות הזקן, ומכאן מנהג כמה עדות לאסוף הפאות תחת הכפה או להפשילן לאחורי אזניו ויש חסידויות שהרחיקו לכת ובגלל דבקותם בתורת האר"י העדיפו לוותר על החומרה ואדרבה להקפיד לקצר הפאות שלא יתערבו בשום מצב בזקן (ראה ערך חב"ד).

תוקן על ידי - אמרי_בינה - 16/08/2006 17:13:56 תוקן על ידי - אמרי_בינה - 16/08/2006 17:38:11

ריב

דומה שיש ביננו הסכמה.
(אם כי לא צריך את דברייך לענין גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה).

אמנם הדגש הוא ההבחנה בין המימד המשפטי למימד המוסרי האישי.
הבחנה זו טושטשה מאוד בדברי הח"ח, עד כדי השתת חיוב מוסרי כלפי האחר.

מגמת דברי היא להסב תשומת לב לנק' הבעייתית בתפישה זו למרות קסמה המוסרי. הרחבה יתרה גורמת לשתי בעיות:

א. אי יכולת לתרגם זאת לנורמה משפטית שתאפשר פיצוי והגנה!
(דוגמה אחרת היא הרחבת תפישת החסד על חשבון תפישת הצדק).
ב. קביעת נורמה המתאימה ליחיד כתביעה מוסרית והפיכתה "לאות מתה" מחד, וכן לכל המשמעויות הבעייתיות של נושא עליו כבר דנו פעמים רבות.
 
כמו כן יש כאן שאלה רחבה יותר של תפישת משמעות הדיבור בחברה - אך זה נושא רחב ואכמ"ל.

(מבחינה זו אעיר כי דברי הרמב"ם בפיהמ"ש זוקקים דיון נרחב לגבי תפישתו את עולם הדיבור, ככלל ניכרת לענ"ד שם תפישה תועלתנית של הדיבור, ואכמ"ל.).
מימוני -

מקווה שההרחבות האחרונות בהודעותי באשכול, השיבו תשובה מספקת לתהיותך, ולא באתי אלא לעורר.

כמתעסק,

לא הבנתי למה דבריי בעניין גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה מיותרים? אם לצורך העניין נסכים עם הרמב"ם שבמרגיש אין מצווה או עבירה והוא כעין שמש לכוח הרצון - הרי זה מתבקש שכל ציווי על  המרגיש כגון איסור על שמיעה יהיה בבחינת גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה

ריב

"בבחינת" - איני מבין למה כוונתך? אם זה סתם ביטוי שהוספת לכך שאין שייכות, לא צריך לערב מושג משדה הלכתי אחר.
די לומר אין מצווים על חוש השמיעה.

א. המושג "גזירה וכו' "  - כפשטו הוא הוא אינו שייך לצווי תורה אלא לדברי חכמים (וביסודו לבי"ד).
ב. במה שלא גזרו ולא התייחסו איננו יכולים להגיד גזירה וכו' - שהרי תיאורטית כל הגזירות של נגזרו היו יכולות באופן זה או אחר להכלל תחת המושג - גזירה שאין וכו'.
ג. דומני - ויש לעיין בדבר - שהמושג "שאין הציבור יכול לעמוד בה" - אינו משתייך לאי יכולת מהותית כבדוגמה שאת מציגה, אלא לאי יכולת חיצונית.

(אגב, המקורות שציינתי מורים לכאורה שמבחינה עקרונית ניתן לצייר צווי על אי שמיעה באופן של פעולה אקטיבית מקדימה להתרחק ממקום או אולי באופן של עיבוד המשמעות - לאמור: בלאו דווקא צווי על אי שמיעה יהיה צווי כגון עצימת העין, אלא יהיה מסוגים אחרים -)

אמנם מבחינה עקרונית אני מסכים לדברייך שהואיל וחוש השמיעה הוא בלתי רצוני - רחוק שיצוו עליו בכל דרך שהיא!

ולפיכך אמרתי שנראה שאין ביננו מחלוקת.

"לא תשא שמע שוא" - נראה לי שחז"ל למדו מכאן אזהרה לקבלת לשון הרע.