מהו זמן סליחות?

זו הפעם השניה השבוע ששלמה חוטף על הראש מהמנהל. מה לעשות העייפות מכריעה אותו. "המחיר"- קצת יותר תקלות, מעביד קצת יותר מרוגז, ושלמה שיודע שבאלול צריך "להוריד את הראש", אבל הוא רגיל ככה זה כל שנה.

ממללא

בוודאי שיש ערך מוסף למה שנקבע בימי חז"ל או קודם לכן.

אך הסיבה לזה אינו רק ההיסטוריות שלו, אלא עמידתו במבחן מסויים. מבחן של חכמים.

למה הכוונה?

יש מנהגים שהתפתחו בימי הגמרא, וזכו לגושפנקא של חז"ל. לכתחילה, או בדיעבד. אבל היתה איזו מסננת שבה עברו ההתפתחויות ההן.

לא כל המנהגים האלו היו טובים. אבל חז"ל בחנו אותם והחליטו שלא שווה להשקיע בשבירתם. למשל, מה שנהגו לא לשבת על ספסל של גויים בשוק בשבת (פסחים, פרק מקום שנהגו).

לעומת זאת, הרעיון להוסיף לתפילה קטעים של שבח לקב"ה לא התקבל בעיניהם כדבר טוב. כאשר אחד עבר לפני התיבה והחל להרבות בשבחים, אמר לו אחד האמוראים (רבה?): וכי סיימת לשבח את אדונך? די לנו במה שתיקנו רבותינו.

לפיכך, איני סבור שהיו חכמים מאשרים את הסליחות כפי שהן לפנינו. וזאת מכמה וכמה סיבות. את חלקן ביאר כמתעסק וחלק צירפת אתה. האריכות. הלשון הקשה. ההנחה שביסוד אמירת הסליחות כי המגיה היא הקובעת, ושפע האמירה משנה משהו. שהדרך להתקרב לה' היא על ידי שפע תפילה וביצוע של משהו קשה יותר מהרגיל (אם כי יש דבר אמיתי בנקודה האחרונה. לאמור: צריך אדם להשתנות, לשנות הרגלים רעים לטובים, וזה באמת קשה מאד). ואני מוסיף על הבעיות נקודה שנזכרת ברמב"ם מפורסם: תוספת של חובה. אין האדם ואף לא הציבור רשאים להוסיף חובות מעבר למה שיש לנו. די לנו במה שחייבה תורה.

כלומר, אילו היו הסליחות נעשות באופן של "הרוצה לומר יאמר, ומי שאינו רוצה לא הפסיד" אולי היה מקום להקל בזה. אבל מה שקורה הוא שזה נתפס כחובה. ומי שאינו עושה כן נתפס כעבריין. והאב ילמד את בנו שזו חובה היא. וכך אנו נראים. וכך אנו מעוללים לדור הבא בלא דעת.

כמתעסק

אתה צודק לדעתי בכמה וכמה נקודות. ואיני חולק עליך בעיקר הדברים.

א. צריך למצוא ביטוי להתעוררות. ולמרבה הצער, לא כל אדם מתעורר באופן פרטי, או שהתעוררותו הפרטית עלולה להביא לטעויות גדולות עוד יותר. ולכן יש מקום להתעוררות ציבורית.

אך כמה ומה יש לעשות ועד כמה בתור חובה?

צא והשווה את התוספות ששרדו לנו מימי הגאונים בקיצור, כמו אותן שלוש ארבע פסקאות שאנו מוסיפים ב18, לכל האריכות של הסליחות, שהן למעשה ארוכות יותר מכל התפילה עצמה שתיקנו חז"ל!

וזה לבד סימן רע.

ב. כפי שכתבת, כל אריכות היא למותר. ובוודאי שראוי למחוק את הפיוטים מסובכי הלשון.

ג. אמנם נראה לי שיש כמה סיבות שפועלות כאן.

1. כפי שכתבת, האדם רוצה להרגיש שהוא עושה משהו מיוחד. ואם באלול כך, בעשרת ימי תשובה על אחת כמה וכמה. ואם בעשי"ת כך, בראש השנה וביום הכיפורים על אחת כמה וכמה.

ואם אין לנו כהן גדול, לפחות יהיה לנו "סדר האמירה" במקומו.

2. צריך לספק לבני אדם תעסוקה לראש השנה וליום כיפור. אחרת, כיון שלא יהיה להם מה לעשות, יעשו עבירות. אז עדיף שישבו בבית הכנסת. וצריך תעסוקה כלשהי, ושיעור זה למעלה מרמתם, ולא בכל מקום יש רב. אז שיגידו סליחות ופיוטים...

3. ועכשו, כיון שנהגו, נהגו. ואין לשנות כידוע.

אני מבקש להעלות את השאלה: מי נפגע מן המנהגים האלו?

נחלק את הציבור לסוגים.

1. ההמון שאין לו משהו אחר. לדעתי, גם עבורם הסליחות הן רעה חולה. גם בגלל תחושת החובה המכבידה. גם בגלל האמונות המגיות שנקשרות לזה (דווקא אחר חצות כי קודם זה "דין"). וחובת החכמים היא לספק להמון משהו שיעסיק אותו, אבל לא בצורת הסליחות.

ושמא כל מה שהיו נותנים היה הופך למשהו כמו הסליחות? ועדיין ראוי להתאמץ.

2. היחידים המעולים, שלא יגיעו לסליחות אלא ילמדו, או יעשו חשבון הנפש. אני מצטט ממכתב פרטי שהיה לי עם חבר יקר מהייד פארק. הוא כתב לי שליום כיפור הוא נוסע לאיזה מקום רחוק להתפלל לבדו. לא במנין. כי הוא זקוק לדבר עם ה', וציבור מפריע לו. ואני שותף להרגשתו. (אלא שאיני יודע אם הייתי מעיז לעשות כמוהו. ובכלל, מה עם הילדים? מי יקח אותם להגיד פיוטים בבית הכנסת?).

3. אלו שהינם בדרך להיות יחידים מעולים, אבל דמויות סמכות שטחיות הורסות אותם, ומשכנעות אותם שהדרך לעבודת ה' בימים אלו היא דווקא בציבור דרך רוב המלל חסר המשמעות.

וביודען ומכירן קאמינא (=אני מדבר על כאלו שאני מכיר שכך אונה להם).

מה הפתרון? הרי שינויים לא ייתכנו בקול רעש גדול ומלחמה. נסיון למחות יביא רק להחרמה ולכינויים של "אפיקורס", כפי שרמזתי על דרך הבדיחה (אני מקווה שלא נפגעת חלילה).

איני יודע. אבל חלק מהפתרון הוא ללמד ולהסביר. להביא מקורות. להסביר באריכות ועם מקורות מה כן צריך לעשות כדי להתקרב לה', ותשובה מהי (וידוי זה החלק הכי פחות חשוב, ולא הכי חשוב. החלקים המכניים הם תמיד הכי פחות חשובים). ומדוע תוספת מנהגים בעייתית. ומדוע לשונות ארוכים וחידתיים אינם בעלי ערך. ולצטט מקורות. וכולי האי ואולי. ולפחות מי שלא ירצה להיסחף ידע שיש לו על מה ומי להישען.

בעל בעמיו

הצלת נפש מישראל.

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מיימוני,
לחוויה של ימים נוראים יש משקל רב.
מבית הכנסת של ילדותי אני זוכר את דרשת הרב לפני תקיעות שנאמרה בהתרגשות ובבכי ואף אחד לא הבין מילה. בחור ישיבה או עצכ"חי יטען שהיה צריך לומר דברים ברורים. צר לי זו טעות. מה שבסוף זוכרים זו החווייה ולא החידוש היותר או פחות נאה.
כנ"ל גבי ליל הסדר ואכמ"ל.

בעל בעמיו

זו טענה חשובה מאד.

היא באה לידי ביטוי גם אצל הרב סולוביצ'יק.

ורציתי בשעתו לטפל בה, כי יש כאן דבר מעניין וחשוב מאד. האם הבסיס לקשר הדתי לאלקים הוא רק רגשי, או בעיקרו רגשי? והאם הבסיס ניתן לבניה רק בימי הילדות, או לפחות בסגנון הילדות, כלומר בתפיסה בלתי ביקורתית ורחוקה מהמשגה?

זה נושא בפני עצמו שאני מבקש לשמור לאשכול אחר, ומצד שני, אולי כן ניתן לדון בו כאן כי הוא בסיס לכל השאר.

אז אני כותב בקצרה.

הטענה שלי היא בדיוק זו: הציבור שלנו ולא רק שלנו כמדומה נעצר בימי הילדות.

א. אצל החרדים, הרגש והחויה מימי הילדות היא הדבר היחיד שקיים. זאת בגלל שנסיון להבנה לא קיים אצלנו. זה מסוכן מדי.
השכל אסור בשימוש מעבר לגבולות של הרגש.

ב. אצל אלו שגדלו ברקע חרדי והתרחקו, אין בסיס אמוני. זו טענה קשה מאד שאספתי לה חומר בין מהכרות עם אישים שונים ובין מכתובים. נראה לי שאלו שגדלו על חויות כמו שאתה מתאר, אבל בגדלותם רכשו יכולת פילוסופית וביקורתית, חדלו לקבל את התורה ואת האמונה הבסיסית ולכן לא היה להם בסיס אמוני פילוסופי להשתית עליו את התפילה בכלל ואת עבודת יום הכיפורים וראש השנה בפרט. כל מה שנשאר להם ומשך אותם לבית הכנסת הוא זכרונות וחויות ילדותם. השכל סותר אצלם את הרגש.

(אני מניח שלא  צריך לומר שאיני מתכוון בביקורת זו כלפי ר"ג זצ"ל).

ג. כנגד זה אני מציע דגם אחר. השכל כמה שמפלס את הדרך להתקרב לה'. ולכן הוא גם תשתית ליצירת חויות חדשות של האדם הבוגר והחכם (במובן החיובי של המילה).

(השתמשתי במילה "שכל" באופן שמזכיר את השימוש הבינימי שלו, ככלי שחושף את כל האמיתות בהכרח. לא לכך נתכוונתי. התכוונתי לשימוש בו כדי להשתדל להגיע לתפיסה שיטתית של מערכת האמונות שלנו, של היחס האפשרי בינינו לבין האלקות ועוד. אמנם לא מתוך אמונה תמימה ובלתי ביקורתית, אלא מתוך הבנה מעמיקה שהשכל, גם אם ניתן לחשוד בו, הוא עדיין אחד משני הכלים הבודדים שיש לנו להכרת המציאות. ואיני רוצה להאריך בזה כאן, ורק באתי להגן על עצמי מפני החשד. בין הפוסטמודרניזם מכאן לבין השכלתניות התמימה מדי של ימי הבינים יש עמדות אמצעיות).

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

אה"נ
אבל נתאר לעצמנו אדם שאיתרע מזלו להיות בשרות מילואים בראש השנה ללא מנין ואולי אפילו ללא שופר הוא גם כמובן עייף מהשמירות ומדוכא מהריחוק מהבית.
מה יחזיק אותו, פלפול בהלכות שופר, או זזמזום של ונתנה תוקף?

בעל בעמיו

עד שם...

נתאר לעצמינו רבים מעמך בית ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות, אך מבקשים לקרב לפני קונם, ובאים לכל נדרי ו'א-ל נורא עלילה', ושוב יושבים בדממה כל נעילה ומתעוררים לפני קונם בתקיעת שופר ולשנה הבאה בירושלים.

יש שיאמרו: מה לנו ולהם?
ויש שיאמרו: ב"ה שכל נדרי ושופר נותרו לנו כדי שיבואו אלו לביהכ"נ.

אבל מה דעתך: אולי כדאי למצע - לשם יעול נוריד לשליש, דומני שעדיין ישאר לנו מספיק מהקטעים הטובים....

שכל אחד יבוא כרצונו.

המשך הסיפור - (פרק א ניתן לקרוא בראש האשכול)

לקראת סוף השבוע השני לאמירת הסליחות שלמה נשבר.
באותו שבוע שלמה קבע לעצמו לקום 'יום כן יום לא'.
אבל ביום חמישי סנט בו ידידו אברהם:
"עשית לך מנהג, אני רואה. רבש"ע עשה איתך עיסקה, ולי לא סיפרו...."
בשבוע השלישי שלמה החליט שהוא ינסה להגיע רק לסיום הסליחות, אבל כשהוא ראה את המבטים הוא היה משוכנע שכולם כבר בודקים אם הוא "אפיקורס".
זו לו היתה רק הרגשה, לפני 'ברוך שאמר', זרק לו יחזקאל:
"שלמה, את לא מרגיש טוב השבוע?",
וביציאה מבית הכנסת, אמר לו שוב: "רפואה שלמה".
גם זלמן ששמע זאת אמר: "אם אתה לא מרגיש טוב, עדיף שתישאר בבית".
ושמעון אמר: "שגם לגן-עדן, יכניסו אותך רק למנה אחרונה".
שלמה החליט לא להגיע לתפילה, כך לפחות יחשבו שהוא מתפלל במנין אחר.
הוא סיפר זאת לאשתו.
אבל אז היא שאלה:
"שלמה, ומה תגיד ליעקב הקטן ולרוחל'ה, שכל הזמן רואים את אביהם מתפלל בבית, ועוד בחודש אלול?"
האם למישהו יש תשובה, מי יעזור לשלמה?

זלמן הוא אשכנזי. אין לו בעיות בחודש אלול.

הייתי מרחיב את הנושא לעוד תחומים שהתרחבו במשך השנים, כגון אבלות שלושת השבועות והעומר. נראה שהרחבת האירועים גרמה לטראווליזציה שלהם. מעין אומר הלל בכל יום.

זלמן קרוי על שם סבו מצד אמו (והוא לא הבן הראשון....), ושם משפחתו: בוזגלו.

זוגות מעורבים - יש חיה כזו....

מצורף קובץ

טעות בידך מיימוני מאורינו.

עירבבת ריבוי השבחים להקב"ה, שכל המוסיף בהם גורע, לריבוי הבקשות, שהם נעוצים בוידוי ובתשובה, ואינם ענין זה לזה כלל. ריבוי הבקשות נמצא כבר בדברי קדמוני הקדמונים, גם אצל אלו שאין לחושדם בנטיה לקבלה. רס"ג שהוקיע את אמונת הגלגול כתב תפלת השחר ארוכה ונדפסה במהדורת אסף-יואל, היא משתרעת על פני כשלשים וחמשה עמודים בדפוס, והוא תיקן לאומרה בכל יום בשחרית. התפלה של הרבי מליזענסק היא "תפלה קצרה" אצל זו. זו רק אחת, קיימות עוד בקשות, אם יש לך הסידור תמצא אותן. אם יש לך טענה, שתגיד משהו בסגנון הפיוטי בהם הסליחות שבידינו כתובות, אמנם יש מהן שפוייטו על ידי גדולי האומה, כגון רש"י, אבל לסתם בן אדם קשה להבין את הלשון אם אין בידו "סליחות מפורשות".

ועכשיו העמוד הראשון והאחרון.