דת היהדות; פולי, מונו או א-תאיסטית?

מיימוני ערב טוב,
מקובל עליי לחלוטין כי המסר בכתובים חשוב יותר משאלה היסטורית כזו או אחרת,ואכן,התנ"ך אינו ספר היסטורי וגם לא רק דתי.מדויק יותר לומר כי הינו "היסטוריוסופי".
אם הזכרת את החזון איש בדבריך,הרשה לי להוסיף כי אינני חושבת ש"חילוניות" היא בבחינת "עגלה ריקה".באופן אישי,אני תמיד בעד דיאלוג ובמיוחד עם אנשים דתיים.זהו אחד הדברים שמשכו אותי מלכתכילה לפורום המרתק הזה.
אנסה ל"הרים את הכפפה" בימים הקרובים לגבי השאלות ההיסטוריות שמציבה לנו הקריאה בתנ"ך.
אגב,נושא הדוקטוראט שלי באופן כללי הוא "בית-דוד" בהשקפה המיקראית.

מיימוני, האם תוכל לתת הפנייה למאמר ב"נהריים"?לדעתי זו הגדרה מבריקה של היחס לשאלה הזו.
אני קשורה בין היתר למוסד, שבו תיאוריות של ביקורת המקרא הן כמעט בבחינת עגל זהב. אין לי בעיה להתייחס באופן מדעי לשום ספרות. אבל כשמדובר בספר הספרים שלנו, לא מעניין אותי אם אי אפשר להוכיח שהייתה יציאת מצרים ואפילו שהיו האבות.
העובדה שהדברים מקובלים על בני עמי ועמדו בבסיס האתוס ומכלול היצירה הספרותית, האומנותית, החוויתית והרגשית של עמנו - מספיקה לי.
אתעניין מאד לשמוע הרצאה של איריסים או לקרוא מאמר שלה, אבל גם אם היא תוכיח לי באופן משכנע שלא היה אברהם ולא היה משה, הדבר לא ישפיע על אמונתי כהוא זה.
ובהקשר הזה אולי ניתן להפנות למאמר 'משה' של אחד העם, שבו הוא משווה בין אמת ארכיאולוגית לאמת היסטורית.

שחרית

עלי לחפש אחרי הלינק... בינתיים ציטטתי בעל פה.
על כל פנים הספר "נהריים" הוא לקט מאמרים וכיו"ב של רוזנצוייג, והוא יצא בעברית בהוצאת מוסד ביאליק לפני שנים.

איריס

נראה לי שדיון בביקורת המקרא - אם נציין את השם המפורש - זקוק לאשכול עצמאי. שנית, אני מציע לפתוח במתודולוגיה. ובעיקר - בטיבן של הראיות העומדות לרשותנו.
אסביר את כוונתי. המידע על הזמן העתיק הוא דל, והמתודות ההיסטוריות בכלל, למרות שהן מהוות מדע, אינן דומות למתודות המקובלות בפיזיקה ובכימיה, למשל. לכן ראוי לציין מה הם המקורות שעליהם אנו מסתמכים. ממצאים ארכיאולוגיים, כתבים של התקופה, ועוד. רק לאחר שנפרוש לפנינו כשמלה (הביטוי מהחומש, ומציין בהירות וברירות של המידע הנתון, למי שלא יודע) את המקורות, נוכל להעריך את המשקל היחסי של כל אחד מהם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בוגי,

נזכרתי בדברי הפתיחה שלך כאן [ה"מסוכנים" במקצת לבלבל את הבלתי מבינים - ראה ערך פינחסית], בהקשר מה שקראתי בדברי ההיסטוריון הנוצרי פאול ג'ונסון בספרו History of the Jews. שם הוא מתייחס למהותו של עם ישראל בצורה מדויקת להפליא.

בהקדמתו הוא כותב: "היהודים עומדים בדיוק במרכז הניסיון המתמיד לתת לחיי האדם את האצילות של היות להם מטרה".
בסיכומו הוא כותב: "המונותאיזם ניתן להיראות כציון דרך המובילה את האדם לוותר לגמרי על מושג הקל. היהודים תחילה השכילו לרכז את ארמון רב האלים להווה עליון אחד. מאז החל תהליך להוציאו כליל מהמציאות*. בפרספקטיבה האולטימטיבית של ההיסטוריה, עלולים אברהם ומשה להיראות חשובים פחות מאשר שפינוזה".

*כאן נעוצה טעותו של ג'ונסון [שלא ברור לי אם גם שפינוזה טעה בה]. הוא לא שם לב ש"הווה" כולל כל ולא שייך לומר "הווה יוצא מהמציאות או הקיום" כפי שהתבאר באשכול מילון, http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=137527 .

אבל כמובן שיש צדק רב ועבודה נהדרת בדבריו בהתקדמות ההבנה היהודית, אך לא להוצאת הווה כביכול, אלא להבנה משופרת של הווה אחד מראשית הדעת לכל החיים על פרטי פרטיהם - "אלוקים חיים ומלך עולם".

בהמשך דברי סיכומו, הוא מציין את ההתפתחות שבעם ישראל, אבל על כך באשכול נפרד.

הציטוט מספרו של פרנץ רוזנצווייג הוא:
"בזמן האחרון הרביתי להרהר בכך. נראה לי שאם אומר, שכנגד נכונותנו העקרונית לשינוי-נוסח בלשניים שקולה חששנותנו הבלשנית, העקרונית אף היא, וחשדנותנו כלפי בחינת ה'שמא' הנודעת בהכרח לכל הצעה מדעית - לא תירצתי את השאלה כל צורכה. רצוני לרדת לסוף טעמו של דבר, עלי להעמיק חדור יותר מזה. אף אנו מתרגמים את המקרא בתורת הספר האחד. אף לדידנו יצירתו של רוח אחד הוא. את שמו של היוצר אין אנו יודעים; כי הוא היה משה, נבצר ממנו להאמין. בינינו אנו מציינים אותו באותו סימן המקובל במדע הביקורתי לסימון העורך שחתם, לפי סברת המדע הזה, אץ המקרא - באות R. אלא שאנו פותרים אות זו לא ב'רידאקטור' אלא ב'רבנו'. שכן אחד הוא מי היה ומה המקורות שהיו מצויים לו, מכל מקום הוא מורנו והתיאולוגיה שלו היא תורתנו."
פרנץ רוזנצווייג. נהרים - מבחר כתבים. ירושלים : מוסד ביאליק, תשכ"א. ע' 26-27. בתוך המאמר: אחדות המקרא - בירורי דברים עם האורדותוכסיה ועם הליבראליזם.

וטו

וודאי שכוונת ג'ונסון להוציא את מושג הא-ל מהמציאות, היא להוציא את הקריאה בשם ואת קידוש הקריאה ולא להוציא את ההוויה מהמציאות, הרי זה אבסורדי!

יענטע,

כנראה שלא הבנת אותי, אבל אני אשמתי כי קיצרתי.


ג'ונסון מדבר על "גוד" היהודי ועל הוצאתו מהמציאות. טענתי האמורה למעלה על טעות בדבריו, היא שלו היה מבין שהגוד היהודי נושא את רעיון אחדות הווה* [הדורש התאמה ומוסר], היה מבין שמסר היהדות אינו אך שלילת אילים, אלא הצבעה על "הווה אחד" וממילא נשללים האילים [כולל גוד שאין תכלית קריאתו מובנת].
התכוונתי שאם כי רעיון שלילת האילים ייצא [וכבר יוצא] מהמציאות מאחר ואין אדם נאור המתייחס ברצינות למושג של אילים [כנבואת צפניה -ג' ט'- "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם לעבדו שכם אחד"], השלב הבא שהוא התכוונות הכל לרעיון האחדות [כנבואת ירמיהו -ל"א ל"ג- "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את השם כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"] הוא לא ייצא מהמציאות [כי הרי זה בלתי אפשרי] אלא יאיר עליה לנצח.


*דטרמיניזם של אחדות, כפי שקוני הגדיר היטב באשכול "בחירה חופשית".

חבר'ה,

רק עכשיו התוודעתי אל אשכול זה. תרשו לי לחזור אל ההודעות הראשונות. מסתבר, כי אין הרבה חדש תחת השמש. הטענה על "הנוצרים מאמיני השילוש והמקובלים מאמיני העשיריות" (כך!) מופיעה כבר בשו"ת הריב"ש, עיינו שם, וכן ב'קנאת ה' צבאות' של הרמח"ל (עיינו גם שם), וזה האחרון טורח להתפלמס עימה (עיינו היטב שם). עד כמה הוא משכנע - אני משאיר לשיפוטכם.

רציו,
לגבי אמרתו של פרופ' דן יש להעיר, כי אם במיסטיקה האיסלאמית עסקינן הרי ששם היו מיסטיקאים שהגיעו לדרגה כה קיצונית של 'איחוד מיסטי' (Unio Mystica) עד שבחווייתם אמרו "אני הוא" (=אללה). יש ויכוח חשוב בין ג' שלום למ' אידל אם ביהדות ישנו 'איחוד מיסטי', אך דומה כי מוסכם על הכל שביטויים כאלה לא עלו בה. אשמח אם תחווה דעתך.

א"ג

לא ברור מהי ההשוואה.

בשום מקום בתורת הקבלה או החסידות לא נאמר שהבורא מתחלק לעשר ספירות או מורכב מעשר ספירות (ח"ו).
הבורא האציל עשר ספירות, כשם שהוא ברא עולמות.

ובלשון אליהו ז"ל בתיקונים: "אנת הוא חד ולא בחושבן... אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין".