צענע
הוא לא מטריד אותי. למה להאשים אותו על לא עוול בכפו?
ואם תשימי לב, אני לא שואלת שאלות. אני מעירה, מבקרת, מחווה את דעתי ומתפלמסת לשם התענוג שבדבר. אני בטוחה שרוב יושבי הפורום הזה חווים הנאה אינטלקטואלית מן הדיונים האלו, ואף אני בכלל זה.
דוקא אפשר לפרש את האמונה הנוצרית בשילוש כך שתסתדר עם מונותאיזם.
זה אמנם דורש קצת הברגה אבל בסה"כ אפשר לתאר את השילוש לא כשלוש פרסונות אלא כשלוש תאורים של אותה ישות אלוקית.
הבעיה בעיני היא יותר בתפיסת השטן בנצרות, תפיסה הסוברת שהשטן הוא מלאך שהוא ופמלייתו מרדו באל ויצרו ממלכה מתחרה. (חזיונות יוחנן 12 ..ומלחמה התחוללה בשמיים, מיכאל ומלאכיו נלחמו בתנין... )
אמונה כזאת יוצרת שני כוחות עצמאיים, לכאורה שני אלים שמתחרים זה בזה, האל טוב והאל הרע, כמעט גנוסיס.
לטעמי דוקא האמונה הנוצרית בטיבו של השטן הרבה יותר קשה לתירוץ כאמונה מונותאיסטית מאשר האמונה הלא מאוד ברורה בשילוש.
אני לא מתמצא בקבלה מספיק אבל אולי יש הקבלה גם בהקשר הזה לכוחות הרוע, סמאל ושות. בקבלה.
שמא שכח כבודו את מלחמות יהווה במפלצות השונות... הרהב, התנין, לוויתן נחש בריח... אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם (כמו ספר 'מלחמות יהווה').
את ספר איוב, המדבר על שטן שמתערב עם אלוהים על בני אדם. ואת ספר דברי הימים (דה"י-א' כד א) המשתש בניסוח ש(לוגית, אך לא בתחושה הפסיכולוגית, בדיוק כמו מקבילו בנצרות) הוא פוליתאיסטי: וַיַּעֲמֹד שָׂטָן, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת, אֶת-דָּוִיד, כדי להמנע מהניסוח המיתולוגי-אלילי (שמואל-ב' כד א) וַיֹּסֶף, אַף-יְהווָה, לַחֲרוֹת, בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת אֶת-דָּוִד (דרך אגב, הפרשנים מסבירים את שמואל על פי דברי הימים, בלי להתבלבל, כנראה בעקבות אותה תחושת אי נוחות שהייתה למחבר דברי הימים)
אפשר לראות מאמר שנוגע בדיוק בסוגיה הזו כאן
(הגעתי לכאן ב'גלישה' מנסיון השוואה בין המנועים של שיבולאיו לחיפוש קלאסי בגוגל)
