אורח מימות המשיח
א. עתיד לבוא
בכיכר השבת עמד החמור מהילוכו, דילג ממנו רוכבו אחת ושתים והביט לצדדין, מתוך טרדה תחב כנפות בגדו, שמפשתן היה, לאזור עור שהקיפו. *:namespace prefix = o />
באותה שעה עסק חמורו באכילה גסה מתוך אבוס קטן בקופה שלראשו, ומתחכך בכותל להנאתו היכן שרשם הרושם "שטיינמן=קוק", אילו ניתן לו לפתוח פיו כמו זקנת זקנתו, אתונו של בן בעור, היה מבקש לידע מיהו שטיינמן ומיהו קוק.
עודו שרוי בצער על חמורים שהחמיצו שעתן ולא זכו לראות בראשונים כבני אדם, נטפל לאדונו בחור מלא וגדוש בחביבות שקווצות קטנות מתולתלות מבצבצות לו משני צדעיו.
פתח אותו חביב ואמר בטעם מלעיל : אחי – נשתהה כדי דבור והוסיף בלשון של הדיוטות - איך קוראים לך?
אף האדון שהה קימעא טרם ענייתו שהיה מחשב ותמיה בלבו שאורח שבא על עסקי אכילה ושתיה ראוי לשאלו ולא בצד אחוה נזקקין לו.
לא היה סיפק בידו לענות ששמו חשביהו וחניכתו חשביה, עד שחזר אותו חביב ואמר: תתחזק יא אחי !!!
עבר עליהם זקן במעיל של פסים וכובע ששוליו רחבין, וארבע אמות בינוניות לאחריו היתה מפסעת בת זוגו כאחת יוצאת זנב. ראם לאותו חביב וחשביה משיחין זה לזה, נתפשטה שמחה בפניו, שרבב פיו לאחוריו והפטיר כלפיה מצא מין את מינו.
ערבוביא של קולות נקשה באזניו וניחוח של טוגנין במרחשת עלה בחטמו, צמצם עיניו ונתכוין להסתכל בבעל בשר אחד שנכנס לחנות שלימינו, והיה לבוש במחלצות נאות ופאת זקנו מושחתת. ראהו שהיה טוען על טס שבידו ארבע וחמש גלוסקאות ומיני בשר ותבשילין.
אחר שסיים לטעון הטס, ישב שלא בהסיבה ובירך בורא מיני מזונות, והחל גורס גלוסקאותיו, לא יצא זמן הרבה ואף הבשר נתעלם מן העין. נתערבבה דעתו של חשביהשלא היה מכיר בטיבן של מתיוונים שאינן נוטלים לידים ומברכים על הפת ברכתו של מעשה קדירה.
כיון שבא לידי צער הסיח דעתו והלך אחר רגליו ממבוי למבוי וממבוי לסמטא ומזו לחברתה, עד שראה כותל אחד ובראשו טבלא נאה ואור בה, ובית מדרש כתוב בטבלא, ופתח להיכנס פתוח תחתיה.
נתישבה דעתו וחזר ומשל ברגליו, דרך ובא לו בעד השער ונכנס לחצר שהיא ו' על ו', בימינה בית גדול ומהמה, ובשמאלה בית קטן, משרד רשום על דלתו שפתוחה היתה, ואדם זקן יושב שם בניחותא, על כסא נאה ויקר שקנה לו עשיר אחד שהניחו לכנוס לבית המדרש את בנו שלא היה מן החכמים. וכנגדו של זקן עומד בהכנעה אדם עבדקן, ושומע את הזקן מספר בנחת רוח ובחיך יבש ככפיס, שצער גדול לו וחוזר וכופל בריבוי אחר ריבוי שצער גדול הוא לו, שגם בחודש זה לא יטלו העובדים שכר עבודתן שחב להם זה כמה חדשים.
קול המונו של בית המדרש צלצל באזניו, כיון שנכנס ראה שם שלשה מנינים בלבד אלא שצועקין בתלמודם בשבעים קולות. צץ והביט באחד מן הספרים וראה שהוא תלמוד של בבל פתוח במסכת מכות.
אותו זקן לא חיבב הבטלה, כיון שסיים עסקי חולין משך עצמו לבית המדרש, ראהו חשביה לזקן שמחוור הדברים לתלמידו: - אין לנו ללמוד ממוציא שם רע כיון שלוקה ומשלם. החזיר התלמיד מיניה וביה- וכי היכן מצינו שמשלם ואינו לוקה.
נסתכסכה עליו דעתו של זקן שלא הרגיל בשאלות כזו ששאל תלמידו, ואף תלמידו לא רגיל היה אלא שראה את חשביה עומד עליהם, והפטיר מה שהפטיר בפיזור הדעת.
- בכמה מקומות מצינו – נזקק חשביה לדבריהם, פסקו הלומדים מזעקותיהם ונתנו עינם אחת בחשביה לתהות על קנקנו.
- כגון מאי? הקשה הזקן, ונימא שבקולו מקצתה זלזול ומקצתה נעימת המידות שניתקנו בשנים הרבה של עבודה.
- כגון 'שכר שכיר' - פלט חשביה.
- הניח לו הזקן לחשביה נזדרז ופנה לתלמידו בקול יודע – השאלה היא מה הגדר של שכר שכיר?
- מה הגדר באמת? – כפל וענה התלמיד.
'הגדר' – חזר חשביה בדברים – 'שכל הכובש שכר שכיר כאילו הוא נוטל את נפשו.'
- ער קען גוט מוסר דער נעבאך, (מיודעי מוסר, עלוב זה) הצילו התלמיד לרבו מכרכום פנים.
ועובר בארבע אזהרות ועשה – הוסיף עליו חשביה שלא הכיר בשפת לועז.
ער קען תנ"ך אויך (אף בספריהם של נביאים מצוי הוא) – ענה הזקן חלקו.
באלד וועט ער רעדן פון משיח (המתן עליו מעט ויפתח פיו לספר ממלך המשיח) – נתנה כל החבורה קולה בצחוק.
ווייטער - - -
ב. עוף מוזר / עוף בחלב
אשריהם ישראל שבונים בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל זוית שבעיר, לשמו ית', ולהבדיל גם לשם הגביר הנדיב הרבני שיחי'. מבית המדרש נתגלגל ובא לו חשביה לשטיבלאך.
עובר לכניסתו פגע בגבאי בית הכנסת שמתוך שחזרן אחר מצוות היה לא השגיח בכניסתו והיה עוסק בתליית פתקא נאה ומקושטת המכרזת באותיות גדולות על מנין ג' לשחרית בשבת בשעה עשירית ומחצה.
הרהור קשה עלה בלבו אותה שעה, שמא אנשי בית זה לא מקפידים בזמן התפלה, שמן הצדוקים הם שלא קבלו עליהם כל דברי חכמים ויצאו מן הכלל, או שמא הכריעו שתפלת השחר עד חצות כחכמים שנחלקו על ריבי יהודה.
לא היה סיפק בידו לחוור הדבר מתוך עיון בפתקא זו, שטרדה דעתו מחמת שדילג הגבאי שאיטר יד היה וברוב זעם תלש בשמאלו את המודעה הסמוכה לה.
מה כתבו בה? ביקש לידע מקבץ הנדבות שקרקש בקופתו.
- חוצפה ! ענה הגבאי - הפרענק הזה רחמים מפרסם שהוא פותח מגדניה בהכשר הרבנות מהדרין.
- נו... בסך הכל מזונות - פתח הקבצן בדברי סנגוריא על רחמים שהיה מעניק לו דרך כלל מתנת יד דרך רחבות.
- בסך הכל אתה אומר? ומה עם טבל ופת פלטר ובישול נכרים עכו"ם של התפודים בבורקס... ועוגות שיש בהם יין של כרמל מזרחי רח"ל. היום פתח מגדניה ואם אי אתה ממחה בידו סופו שיפתח מעדניה של בשר וישבו שם אחרי שעה שמינית בערבין, וכי לא שמעת מעשה שהיה ברב אחד שכיהן ברבנות בתל אביב, והקל לבשל חלב לכתחילה בכלי שהיה בו ספק טעם פגום של עוף.
(באמת אמרו המדקדקים שלא היה זה ספק ממש אלא ספק ספיקא, ברם כיון שלא היה מתהפך הריהו כספק אחד כידוע ואכמ"ל).
נשתתק מקבץ הנדבות מדברי הגבאי שאף שלא נאמרו בנחת אין זה מפאת חסרון חכמה חלילה, אלא אורייתא קא מרתחא ביה. ודברי פי חכם חן.
אף חשביה כיון ששמע דברים אלו מפי הגבאי נחה דעתו, שלא לבית צדוקים נכנס אלא לבית יראים נאמנים המקפידים על דברי חכמינו כגון עוף בחלב ופת פלטר וסתם יינם, ואף בזמני היום מקפידים הם לפי דעתם והרגלם כמו ששמע את הגבאי בפרוש מקפיד על אותו רחמים שיפתח מקום שישבו לאכול בו לאחר שעה שמינית.
אמנם עת שקבעו לתפלת השחר קשה להלמה, ברם הרבה רגילות עושה, חשביה זה רגיל היה לדון לכף זכות כמאמר הכתוב בצדק תשפוט עמיתך, (מפאת שלא שמש כל צרכו לא השכיל להבין שמצוה זו לדון לכף זכות, אין מקיימים אותה בלא התר מאה רבנים מאונגארין).
סבר וקבל בדעתו שהבריות במקום זה לא קבלו הכרעות התלמוד והגאונים, לפי השמועה מקצתן מקילין בעוף שנתבשל בחלב כריבי יוסי הגלילי, וקצתן ראה קובעים תפלת השחר עד חצות כחכמים שנחלקו על ריבי יהודה. הצד השוה שבהם שצדוקים אינם.
נחה דעתו, נטל עצמו ונכנס לבית הכנסת, ומצא טוב, ישב שם בראש השולחן רב ירא ושלם, מרביץ תורה בספר, שמירת הלשון שמו, וסביב לו כמה זקנים נטולי שיניים שקשה עליהם הדבור יושבים בפנים מצהיבות ומקשיבים לדברו בחן עד שעמדו להתפלל ערבית בצוותא.
ג. חמור חמורתיים
קודם שעמדו לתפלה טפל עצמו אחד מן הזקנים לחשביה, מתוך שסבור היה שעני הוא ומתפרנס מן הצדקה שלשל מעות לידו, הציץ בהם חשביה ונרתע לאחוריו.
לא היה סיפק בידו להבין על מה נתרגש עליו פלוני זה במעותיו, עד ששמע קול גדול מכריז והוא רחום כדרך שחותם הקורא בבית דין בשעת המלקיות, תפס בין כתפיו בבהלה ויצא לו בשלום.
זה דרכן של מעות שאדם מחזר אחריהן להטילן לכיסו, כיון שיושבות בכיס הרי הן מקשקשות ותובעות ליצא ולהתבזבז, מצא עצמו ברחובה של עיר רעב ותוהה שמא יאכל קמעא להשיב נפשו, נזכר בלחם הנקודים שהביא עמו בכיס האוכף, כיון שחשב באוכף עלה זכרון חמורו שקשור לקיר זה כמה שעות. וסימן היה לו שנקשר בין המשפתיים היכן שרשמו שטיינמן = קוק.
שם פעמיו לחמורו, ומצא שם ילדי חן מתקלסים בו מהם שסקלוהו באבנים ומהם היו מושכים בזנבו ומורטים באזניו. הצד השוה שבהם שהיו ילדי חן, מסלסלים בשערם הרבה, ויצאו מפתח בית ברחוב העולה מן הכיכר, ובו תלמוד תורה על טהרת הקודש, שאינם נוטלים ממון מרשעים, אלא מתפרנסים מנדיבי עם שבגולה, ומלשכה שהיתה בבנינם שקורין אותה וועד הכשרות.
התקין גרונו להוכיחם שעוברים על צער בעלי חיים, נזדרז ובא לו אחד מן השוק ולחש באזניו: אלה אשכנזים אלה אם תבוא להוכיחם יצערו גם אותך ונמצאת מכשילם באונאת דברים טול רגליך ורגלי חמורך וצא.
אדם נוח היה ושומע בעצת נבונים, בא לצאת מגדוד זה של ילדים שסובבוהו, ואיחר את המועד שחסמו דרכו והחלו להריע בכנופיא זכריה זכריה, וכת אחרת היתה מצווחת יחיא יחיא, שילדי ירושלים פקחים הם ואומדים שמו של אדם לפי מראהו.
כמעט שנתיאש מן הרחמים, וישועה זרחה לו בדמות אוטובוס שהגיע למקום ועליו דמות אשה שלא בצניעות, מיד נטל הילד מחיקו שפופרת של מי עפצים שהיתה אצלו מן המוכן ורשם באותיות גדולות ונאות "הקף לתמונות תועבא".
טעות זו לא מפני שתלמיד טועה היה אלא שהשרייבער (המורה ללימודי חול) לא הגיע זה כמה שבועות ללמדם, שיצא למדינת הים לקבץ מעות להשיא בנו ולקנות לו בית דירה סמוך ונראה למאה שערים, ומחמת שהדירות ביוקר נשתהה שם הרבה.
כיון שהסיחו דעתם ממנו אף הוא סחה דעתו מהם ופסק מזריזותו, וכמעט שהיו חוזרים לטפול בענינו, אלא שהאיר מזלו ושוב לא דעך, שלאחר שגמרו עיסוקם באוטובוס בצבצה ועלתה בהר משאית לבנים שמנוף קטן מחובר לה בראשה שבו טוענים ופורקים הלבנים.
ולמה באה משאית זו ומנוף זה בשעה שבני אדם שוכבין, אלא שכך היה מעשה, פלוני שדר בסמוך לבנין התלמוד תורה, שפתח פרצה בכותל ביתו ובנה גזוזטרא. גזוזטרא זו מעל חצרו בנה אלא שלא נמלך ברשות.
קפץ עליו רוגזם של אנשי התלמוד תורה, שבלבלה להם גוזוזטרא זו את דעתם, באמת אמרו שלא בלבלה אותם ממש אלא שלא היו רגילים בה, ואינם מהאנשים האוהבים דברים שאינם רגילים בהם. שלא בידיעתם, ויש אומרים שלא בדעתם, הלך אחד מדורשי שלומם ואכל קורצא על גזוזטרא זו שמפרעת את הדעת.
נתיראו סרדיוטי הרשות מלבוא לשם ונשתהו זמן רב עד שבאו באותו היום בכנופיא גדולה ונתצו את הגזוזטרא. ופלא גדול היה שנכנסו הסרדיוטים לפני ולפנים ויצאו בשלום, שהתלמידים היו מכונסים במצוות מוריהם כל אותו היום ולא יצאו לחצר שלא יסתכלו ברשעים ועוד טעם אחר בדבר שלא יבטלום ממלאכתן.
אחר הדברים האלה הביא אותו שכן משאית זו של לבנים למלא פרצתו, היטו הילדים עצמם לראות המלאכה היטב, ולהשיא עצות נאמנות לפי הצורך לעוסקים במלאכה. שילדי ירושלים פקחים הם ויודעים במלאכות, ומלווין את האדם בעצות טובות כל ימיו כמו שאמר הכתוב וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך.
ד. מבית ומחוץ
היה רוכב על החמור ומחזיר פניו למצוא מקום ללון, פגע באדם חסיד לפי מראהו ופניו צהובות, שהיה מתיז צרורות בדרך הלוכו, ביקש חשביה לפתוח עמו בדברים ונשתמט הימנו.
לא ידע חשביה שחסיד זה בעל ממון הוא, ומלפני רבו הוא יוצא, ואף רבו אסף ממון הרבה ואדם חשוב הוא, היו אומרים עד היכן מגעת חשיבותו שאינו חותם באגרות רבנים לענייני יתומים שהוא זקן ואינו לפי כבודו. צהבת פניו באה לו לחסיד על שקיבל עצת חכם שהיה צריך לה בענין עסקיו.
ראה אותו מקבץ נדבות משתדל בדבורו עם אותו חסיד ואמר לו, לך לך למוסדות יד לסיוע, שם יושבים נודדי העיר ומטיבים לבם במאכל ובמשקה, ואף מקום ללון שם, ולב רחב לקבל איש ואיש. עברה על פניהם ריבה אחת צדקנית ששמעה זנב הדברים ולאטה לחברתה הי לך דוגמא לאבק לשון הרע שלמדנו.
היה מהלך ומהרהר כמה נאים הם אנשי העיר הזו שמחבבים המצוות, ומתוקנים בהכנסת אורחים כאברהם אבינו עליו השלום.
קשר חמורו מבחוץ, בא לו ונכנס לאולם, מחמת טרדותיו ישב בקרן זוית וקרא את שמע וברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה, ולא התפלל ערבית שבא מן הדרך ואין דעתו מיושבת עליו.
נסתכל באולם וראה שהוא רחב ידיים והרבה צבאות אנשים מסובים לסעודה, וקיטוניות לשינה סמוכין ופתוחין לו, נטל ידיו וברך על הפת. עלה ספק בלבו אם לצרף לזימון אם לאו, שמקצת יושבי המקום נראו כאותם שמאבדין את מה שנותנין להם.
ראה צלוחית גבוהית וארוכה של משקה שחור על השולחן, בא לשתות ממנו, ומעשה דרך ארץ כיבד ליושב לימינו תחילה.
היושב הלז היה למדן מופלג בינקותו, אלא שנתארכו הימים ולא מצא בת זוגו, יש אומרים שדווקא נתרצה כמה פעמים לשאת אשה, אלא שאלו לא נתרצו להכניס בית דירה בנדוניתן.
פעם אחת נשתומם ובטל מתלמודו, שוטט בדעתו וברגליו עד שנמצא עומד בבית כנסת סמוך, כמתעסק בעלמא נטל לידיו קונטרס קטן, פתחו וראה שם פרקי תהלים שלא כסדרן, נזדרזו הפסוקים והתגוללו בין שפתיו.
עוד זה מדבר וזה בא רבו מבית מדרשו, הציץ עליו מן החרכים, וראהו עומד בבית הכנסת בעוד היום גדול וקונטרס קטן בידו ובדף העליון ציורים כדרך שמציירים אנשי הכרכים הרחוקים מן השדות ועצי היער וכוספים אליהן, ובגוף הציור רשום תיקון הכללי.
התבונן בו הרב וראהו שמזמר בדבקות, צער גדול נצטער הרב על תלמידו שסרח, שאם לא סרח למה לו לתקן, ואם כבר הגיע לידי תיקון למה ילך בדרך חתחתים ולא בדרך כבושה? ומי יערב שלא יגיע לדיוטא תחתונה של מסית ומדיח באותן קונטרסים מצוירים.
עלו הדברים ונתישבו בדעתו כבש את רחמיו, נכנס לבית כנסת ואמר לו שלום, שלום לרחוק. טול חפציך וצא.
כיון שיצא חוץ לבית המדרש, החליף רוחו ושינה טעמו, והחל קורא בספרים החיצוניים ומשוטט במבואות המטונפות, לא עבר חודש וקופתו נתמלאה שרצים, ועדין שמר על לבוש בית המדרש שהיה חביב עליו. סוף דבר אשת דירה לא מצא, בא לדור במוסדות יד לסיוע.
לכוסו של אותו למדן מופלג לשעבר ביקש חשביה למזוג מן המשקה שדמה עליו כיין ישן, קפץ הלמדן והחוה לו באצבע קטנה על חותם כשרות באמצע הצלוחית הגבוהית, וכל כולו מרתת חלילה, חלילה. נטל עיניו להציץ בחותם עיין בו שעה אחת ומצא רשום שם אב"ד בני ברק, ושאר מלים שאינו יודען ואינו מכירן.
מזג לעצמו כוס ובירך הגפן, קפצו עליו כל המסובים ובקשו לגרשו ואמרו לו צא טמא, שמא שכחת או שמא לא למדת אצל אנשי מורמון משלחיך שעל משקה קוקה קולה מברכים שהכל.
ביקש לומר להם שלאחר שטעם היה בדעתו שהוא מין קללה שאין מברכין עליו, ולא הניחו לו ריוח לפצות פיו שגרשוהו כמיסיונר בבושת פנים.
ה. בשכבך
תיתי להם לאנשי ירושלים שצדיקים הם ורגילים לשאת ק"ו בעצמם ולומר אם אין טובתן של רשעים שלמה על אחת כמה וכמה שרעתן של צדיקים חסרה היא, שגם אם נטרד אדם על ידם מצד אחד עדין מניחין לו למצוא מנוחה במקום אחר.
לאחר שנטרד ממסיבתו היה מהלך בשווקים ודעתו טורדת עליו ומזרזפת לו מחשבות משונות, שלא הבין כל צרכו במה חשדוהו מגרשיו.
הגיע לבית בין הבתים, היה פתחו דומה עליו כאדם שפער מלא לוגמיו, ולוח לבן גדול קבוע בכותל שבמבוא ועליו ברכת חידוש הלבנה ושאר פסוקים ומימרות שנוהגין לומר לפניה ולאחריה.
נסתכל לצדדין וראה כמה מיני אנשים, שהציעו עצמם לישן בזויות בית המדרש, שח לעצמו כמה נאה ירושלים שמשמרים בה דרכה של תורה לישן על הארץ. לא נחה דעתו לישן בבית המדרש ויצא.
בא לו לקיטון הסמוך, ראה שם כובע אפור ותחתיו בחור וקווצות קטנות לו לצדעיו, שמח שעלה בדעתו שפגש אותו חביב מן הכיכר.
נסתכל בו היטב ונזכר שהחביב היה עטוף רוב גופו בטלית פתוחה, אף זה לבש טלית פתוחה אלא שקטנה היתה מאותן שמתעטפין בהן בשעת הדחק ועליה לבש מעיל קצר פרוף בג' כפתורים בלולאותיהן, הציץ בפניו שקמוטות ורוגזות הן וידע סוף דבר שאין זה אותו חביב
ביקש להתנמנם הכה לפניו הבחור באצבע צרידה, שמקום זה קבוע הוא לתפילה לו ולחבריו, שחוזים בכובבים עד שמבוררין להם ברקיע שלשה כוכבים שנראין להם ולא ראום אחרים קודם להם.
פתחו בתפלה, שמען שהיו מכחכחים גרונם בחי"ת ומנענעים כל גופם בעין עד שיצאה כמין נון, ומרגילים ניבם במלרע.
כיון שהגיעו לקרוא את שמע שהו בין תבה לחברתה כדי לגמור את כולה, והיו מלחשין ורוחשין ונוהמין וכופלין התבות הרבה.
סובר היה חשביה בתלמודו שכפילת התבות הוא דבר אסור וכפילת הפסוקים מגונה. אלא שרגיל היה ללמד זכות ויודע היה שיש מי שמהפך ואומר שכפילת הפסוקין אסורה וכפילת התבות מגונה. מכל מקום לא נתישבה דעתו שתינח שאין הדבר אסור מה מצאו לטרוח ולכפול התבות ולהרבות בגנאי.
הגיעו לפרשת ציצית שכיון שמתחילין אותה כבני מערבא מסיימין אותה, התיזו הזי"ן של תיבת תזכרו באימוץ גדול ובלעו רוקם בזה אחר זה, ומתוך שמחבבין מצוה זו של קריאת שמע קשה עליהן פרידתה והיו מעכבין כל מלה ומלה שלא תמלט מגרונם. לבד מאותו בחור שירד לפני התבה והיה מהחכמים שעינם בראשם, ומשך הרבה בסוף פרשת והיה אם שמוע, ולא התחיל בציצית אלא לאחר שסיימו כולם להתיז הזי"ן. ועל הטוב ייזכר שמתוך שהראה פנים לצבור לא האריך הרבה בפרשת ציצית.
צר היה לו שראה שאינן כשאר בריות שדשים מצוות בעקבן, ומהנקדנין הם וטורחים בתפלה הרבה, אלא שלא עלתה בידם לדקדק, שהניעו הנחי"ן והניחו הנעי"ן ואף לא הסיגו לאחור העי"ן בעשה פלא שמתוך שהיו טרודים לנענע העין לא שתו ליבם להסיג אחור.
לאחר שברכו שתיים אמרו חצי קדיש שאף שלא קורין פסוקים והיה ראוי להם לסמוך גאולה לתפילה, מנהג אבותיהם בידיהם לומר חצי קדיש.
עמדו להתפלל והיו לואטים בתחילה ומרימים קולם מעט מעט מתוך דבקות לחשנית, קשה היה עליו על חשביה לראותם עומדים לפני המלך בשיניון שכזה. ובא לצאת אלא שהמתין שהעומד סמוך לפתח יסיים תפלתו.
ולמה עמד אותו אחד סמוך לפתח לא משום שתפלתו דומה עליו כמשוי אלא שענותן הוא ואינו קופץ בראש. סיימו הכל תפלתם למעט אותו שירד לפני התיבה והעומד סמוך לפתח, עד שמצמץ היורד לפני התבה מתוך נענועיו וראה בהרף עין מה שלאחריו, היה מקצר ועולה ופסע לאחוריו. אמרו קדיש ועלינו. באו לצאת אלא שאותו ענותן עדין סמוך לפתח היה ומפלל לקונו.
פתחו לשיח בתלמודם בקול רם עד שננער אף המתפלל ופסע לאחוריו כשהוא מעצים את עיניו שמתוך שענותן היה קשה היה עליו שעיכבן.
ו. ובקומך
כיון שיצאו נמלך חשביה שישאר בקיטון זה, ויגרוס תלמודו עד שתחטפנו שינה. עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך היה מנמנם כסוס, והרבה אמנים וברכו ענה מתוך שנתו, שהיו משמרות של מתפללין כל הלילה, בבית הסמוך.
קודם שאיפשר להכיר בין זאב לכלב, נתקבצו ובאו לקיטונו מתפללי המנין הראשון, וניעור לקולם שהיה כל אחד מהם זורק ברכות השחר מפיו ומזכה לחבריו באמן חטופה וקטופה.
תיכף שניעור בירך אלקי נשמה, גער בו אחד מן המברכים, רוח רעה, רוח רעה. לא ירד חשביה לסוף דעתו וכבר רצו המתפללים במזמוריהם, כבורחין מפני אותה רוח.
זרז עצמו להתעטף בציצית ולהניח תפיליו, קרא עמהם שמע וברכותיה ופלל של לחש, לא הגיע לחצי התפלה וכבר היו מקדישין בקדושה. סיים תפלתו של לחש, וביקש לילך למקום אחר.
מצא לאחד שנכנס מקרוב, שאלו היכן ימצא מקום למחר להתפלל בנחת, אמר לו לך במורד ההר עד שתבוא לדרך הרבים רחבה, כלך לך לימינה של דרך זו עד שתבוא לסמטא בשמאלה קודם הכיכר וסמוכה לה, ובה אתה יורד, עד שתגיע למקום שמתפללין בנחת.
היה יורד בהר בטליתו ותפיליו כדי שיכיר הדרך למחר, עד שהגיע לבית גדול שהיה מוקף בגדר משונה משל חברותיה, נכנס לאחד מן הבתים שבחצר, ראה שם כמה צעירים שמתקינין עצמן ליום חדש.
היה אחד מהם עומד ומשחית פאת זקנו במכונה, ומלטש שיניו בסממנין, ומסתכל במראה כאשה, וחופף ומפספס בלוריתו. וכל מה שהיה עושה לחוץ היה עושה, שעצל היה מלרחוץ גופו במים והיה מתיז וזורה מי בשמים תחת בית שחיו להעביר הריח.
צעיר זה נוח לבריות היה ומחשב דרכיו במוסרו, ששנים הרבה היה מזכיר ליצרו יום המיתה ולא עלה בידו להכניעו, עד שסלל דרך לעצמו ותחת יום המיתה היה מזכיר ליצרו יום החופה.
כיון שבא למידה זו חיזק עצמו ותמך יתדותיו במאמר החכמים באבות טוב שם משמן טוב, שלא ידע שמקרא מפורש הוא שאמרו החכם מכל אדם. מכל מקום היה מתקן דרכיו שכל אדם שהיה פוגש היה מדמה שמא חמיו יהיה או אחי אשתו ואם ראה שלא לפי מעלתו הם היה מדמה שמא שכני חמיו הם או שכני שכניו.
סבור היה חשביה שלמקום של פוחחין נכנס, הביט בפני הצעיר וראה שענוגות הן ולא פוחחות, פתח עמו בדברים רכים של שלום וגלגל השיחה עד שביקש לידע מה טיבן של בחורי ישראל שיתקשטו ויפרכסו עצמן.
שמע הצעיר ובא לכלל כעס, אלא שעצר עצמו מיד וחישב שמא לבדוק אחריו שלחוהו לאדם זה, שכבר הגיע לפרקו, וכמה וכמה נתנו עיניו בו אלא שלא נשתוו בממון. כבש כעסו והחל מספר בנחת.
וכך היה אומר:
האדם בחור מן הברואים הוא, ותפארת הוא לעולם, ואם לא יקשור אדם דברים הללו על לוח לבו, עשוי הוא להבטל משאיפותיו, שבדורות הראשונים היה האדם דואג לעצמו לקמח שאם אין קמח אין תורה, ואחרים שראוהו היו שואפין שיצא שמו על הארץ, חילוף הדברים בדורות האחרונים שאחרים דואגין לו לקמח, והוא עצמו דואג לשאוף שאם אין שאיפות אין תורה, ואם אין תורה אין גדולים לדור, וכשאין גדולים לדור אין יודעים הבריות על מי צריך לחלוק לשם שמים.
וכיון שיצרו של אדם מסיחו מן האמת, מוטל על האדם לכפות יצרו, ולקשט ולפרכס עצמו בכדי שיזכור שתפארת הוא לעולם.
עוד הרבה היה לו לאותו בחור להאריך ולומר בענין זה, אלא שלא רצה להדמות כטרחן בעיני שלוח חמיו שלעתיד, ועוד שלא יאמר עליו שמאחר לבוא לתפלה.
דברים אלו חדשים היו לחשביה שהיה למד מכל אדם, ומכל מקום לא נתחוורו לו יפה. טיפס ועלה אחר הבחור לבית מדרשם, ומצאם מתפללים מתון מתון.
סיימו תפלתם וחלצו תפיליהן, תמה חשביה ושאל לאותו בחור למה תחלצו תפיליכן, שמעוהו כמה מחבריו מפורכסין אף הן וענו כאחד, משום יוהרא.
________________________________________________
(מקולמסו של אחי היקר)
תוקן על ידי - semedia - 31/08/2006 18:07:53
