סגולות להריון

"האם זה ידוע גם למי שלא שמע על המכתב הראשון?"

הקשר בין זרעא חייא וקיימא להקפדה על דיני הטהרה, לא הומצא בבית מדרשו של הרבי, והציניות מיותרת, ואינסטלטור ששתית מצינורו אל תשליך בו אבן.

אתה שואל על מה בדיוק אחראי המלאכך שמשיאל, ואיך אומרים שהוא ממונה על ההריון בא בשעה שמייחסים לו שהוא:
1) ממונה על ג"ע.
2) ממונה על היום.
3) ממונה על הירח.
4) ממונה להעלות את התקיעות.
5) ממונה שהמלכים והמלכות "לא יצאו מרצוניך".

וקיימא לן (גם למי שלא קרא את המכתב הראשון) ש"אין מלאך אחד עושה שתי שליחיות".

והיא הנותנת, שכל מנויים אלו אין אלא מינוי אחד ולתכלית אחת. שכל אלו הם הדרך להביא לידי הריון, ודו"ך.

מה בדיוק אתה שותה, לועס או מריח לפני שאתה כותב אשכולות כגון זה? ואל תשיב לי שזה ידוע מכבר, כי עדיין לא הספקתי לקרא את כל אשכולותיך הראשונים.

 עולם הפוך על הפוך אני רואה.

מנהל משנה.
הלואי ואני היתי מריח מה  שהוא מריח. רצוי באמת שדבדוק את אשכולותיו. ואולי גם אתה  תרצה להריח. אבל מה לעשות אתה חייב להתרשם וללמוד.ויש הרבה הרבה מה ללמוד. אבל רצוי גם הרבה פעמים להגיד את שמו. זו סגולה לענוה תזכור להגיד את שמו.
אם אתה מבין יידיש. אם לא תשאל.

בעיר אחת בתו של הגביר הבתולה הרתה. שאל האב המודאג את הבת, מי האב?
הרבי -ענתה הבתולה. הרבי?? -כן היא השיבה.
 הרבי שלנו שיחיה??כן- היא עמדה על שלה.
הלך הגביר ובלית ברירה סיפר כל אותו מעשה לרבי שליט"א.
אמר הרבי הביאו את הנערה ואשאל את פיה.
הגיע הנערה ונכנסה אל הרבי עם אביה הגביר בחרדת קודש לקודש.
בתי אמר הרבי ברוך= את טוענת שאני הוא אבי הוולד אשר ברחמך.
כן- ענתה הבת מבלי להתבלבל.
אבל איך את אומרת כך בתי? הרי זה הפעם הראשונה שאני פוגש אותך.
נכון ענתה הבתולה. אבל אחותי היתה עקרה מספר שנים. וכשבאה אליך לפני מספר חודשים לעזרה ברכת על תפוח ונתת לה.
וגם לי התחשק לי מהתפוח ונתתי בו ביס. והנה אני בהריון.
טוב טוב- ענה הרבי אבל בשביל זה צריכים גם גבר.
גברים חסרים בערנו? תמהה הנערה

ב"ה.
נישטאיך, שלום!

האם גם מתיא בן חרש לפתי ייחשב? (יומא פרק ח' משנה ו')
ירוחםשמ, שלום!

< "גברים חסרים בערנו? תמהה הנערה" >
אכן, גם זו סגולה בדוקה היא... 

מנהל משנה אמיץ.

אין פלא שלא חששת לדבר שטויות בעודך מסתתר תחת התואר "מנהל משנה".

כתבת:

<"קשר בין זרעא חייא וקיימא להקפדה על דיני הטהרה, לא הומצא בבית מדרשו של הרבי">

האם ידוע לך גם מי המציא אותו?

לי הדבר לא היה ידוע עד שקראתי את המכתב הראשון, וגם אז לא ראיתי כן במקור אחר, ואף כי אין ספק אצלי שהיה מי שקישר את הדברים, אם יכלו לקשר בין הערבות והעקרות, אך איני חושב שהוא ידוע.

בא ונחשוב.

האם די לומר "ידוע", כדי שיהיה?

האם עקרות גדולה יותר בין חילוניים שכל שבין אורח חייהם לזה של ה"מקפידים" על דיני טהרת המשפחה, הוא שהם אינם מקפידים על דיני טהרת המשפחה?

האם חשבת איך נולדים ילדים בקיבוצי "השומר הצעיר"?

להאשים את אי ההקפדה על טהרת המשפחה אינו שונה מסגולת "שן הכלב", שגם השייך הערבי לא המציא אותה.


<"אינסטלטור ששתית מצינורו אל תשליך בו אבן">

אך אני גם לא אשתה מכל צנרת שמוא התקין.


<"היא הנותנת, שכל מנויים אלו אין אלא מינוי אחד ולתכלית אחת. שכל אלו הם הדרך להביא לידי הריון, ודו"ך.">

מי זאת  היא?



<"ואל תשיב לי שזה ידוע מכבר, כי עדיין לא הספקתי לקרא את כל אשכולותיך הראשונים">

לא אשיב "שזה ידוע מכבר", עד שתפתור את בעיית "הבנת הנקרא" שלך.
תוקן על ידי - נישטאיך - 07/09/2006 13:47:04 עולם הפוך אני רואה

כספרא וסייפא ידוע, אתה יורה ושולח חיצים לכל כיון אפשרי, אך לפעמים אתה טועה בכתובת. כן גם לך מותר לטעות, ק"ו מאדמו"רים.
מיותר להביא בפניך סימוכין לגישה הרואה קשר ישיר בין מידת הקפדתו של אדם על מצוות התורה להצלחתו בחייו האישיים, כמו גם בין מעמדו הרוחני לברכת השם השורה על מעשיו.
זכותך לחלוק על גישה זו. אתה לא הראשון, ושאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו הם מימות עולם. יודע מה? - אתה רשאי אפילו ללגלג. זאת דעתך ויש לכבד גם אותה.
לא הבנתי מה אתה רוצה מהרב. מה הציפיה שלך מרב שבני קהילתו מבקשים ממנו ברכה לזרע חי וקיים? הרב לא מתעלם מהצורך לפנות  לרופא הטוב ביותר ולהשתמש בטכנולוגיה החדישה ביותר, הוא רק מוסיף שכדאי באותה הזדמנות להוסיף ולהתחזק גם בפן הרוחני הדתי שמשיק לענין, דבר שהוא שונה במהותו מסגולות בלתי דתיות בעליל כמו "שן הכלב".
לטעמי, הייתי תמה עליו הרבה יותר אם היה משמיט עצה זו.
זה אלמנטרי.
בענין ההקפדה על טהרת המשפחה והשלכתה על חיי האדם באמונתו של האיש הדתי, בולט הקשר עוד יותר.
לא אעשה לך מלאכה קלה ואתן לך להתייגע ולמצא לבד.
הלגלוג שלך גם לא במקומו.
כאילו ישב הרב והחליט לקשקש במילותיו ולכתוב "ידוע" סתם כי בא לו, לנפח את הטקסט או לשוות לו חשיבות יתר שאינה במקומה, וזו טענה שאיננה מכבדת את בעליה. תן קצת יותר קרדיט לרב.

איש לא הכריח אותך לשתות מכל צינור שהוא התקין, אבל לא שוברים את הבית בגלל שיבר דולף.

היא הנותנת בהא הידיעה, אתה אמור לדעת טוב ממני.

הבנת הנקרא היא עקב אכילס שלי, כידוע ליודעים.

הערה אחרונה וחשובה:
הניק שלי הוא מנהל_משנה אך אינני מנהל פה ומעולם לא הייתי, בטח לא אמיץ. זהו ניק ישן שנוצר עוד הרבה לפני שהנהלת עצ"ח רשמה את הניק מנהלי_משנה.
אצלי חסר א פינטלע ייד...

מנהל משנה

<"מיותר להביא בפניך סימוכין לגישה הרואה קשר ישיר בין מידת הקפדתו של אדם על מצוות התורה להצלחתו בחייו האישיים, כמו גם בין מעמדו הרוחני לברכת השם השורה על מעשיו">

צדקת, מפני שלא זה עניננו, וכלל לא התייחסתי לקורלציה שבין מצוות התורה לחיים האישיים.

אין ספק אצלי שאף אם הם קשורים, אין כל הכרח שמידת הקפדתו של אדם על המצוות תביא להצלחה בחייו האישיים, או שהקפדה על מצווה מסויימת תפתור בעיה מסויימת בחייו, האין "צדיק ורע לו ויש רשע וטוב לו".

אף שאני יודע שכתוב בהרבה מקומות, שכל מי שנזהר ב... זוכה ל...

האם זהו תמיד כך?
______

כתבת שלא הבנת מה אני רוצה מהרב, כאשר לא רציתי ממנו דבר, תגובתי ברמז היו השאלות ששאלתי לעיל ויותר.

אם באמת חשבתי שהאדמו"ר חשב שאי שמירת דיני טהרת המשפחה, הם סיבה המחייבת עקרות, היה עלי לדעת איך זה שנולדים ילדים בבתים חילוניים, וזאת איני יודע.

"וכיוון שלפעמים", ו"קשורה", אינם סיבה.

לא נראה לי שהחילוניים שהם הורים לילדים, הם חילונים "לכל דבר" מלבד לדיני טהרת המשפחה.

אם תתבונן סביבך גם תראה, שבד"כ אנשים פונים תחילה לרופא, ורק במקרים בהם אין לרופא "שליטה", הם פונים לבאבא או לאדמו"ר, וכסגולה הם אף יבלעו ביצי קרציות.

אין להם מה להפסיד.

לסיפוריך:

אני יודע עד כמה היה הרבי מייעץ לשואלים, לפנות לרופא הטוב ביותר, לקבל חוו"ד שניה, או להשתמש בטכנולוגיה הרפואית החדישה ביותר, הרי קראתי זאת ב"שערי הלכה ומנהג", ח"ג, עמודים שנד-שנז, אלא שגם מצאתי שם שזהירות בקידוש לבנה היא סגולה לבעיות שינים, או שיין הבדלה הוא סגולה לעינים.

מה שאיני מבין מדוע אין זהירות בקידוש לבנה סגולה לעיניים, ואכילת מצה שמורה סגולה לשיניים.

האם ידוע לך האם זהירות בקידוש לבנה היא גם סגולה לנשים?
"ידוע" שאי שמירה על טהרת המשפחה היא סיבה לעקרות, ושאלתי מהיכן.

אין לי ספק שישנו כזה, פה, שם, או במקום אחר, אך האם "זה ידוע",

מה רציתי עם סיפור "שן הכלב"?

אפילו אם אין אי ההקפדה על דיני טהרת המשפחה סיבה לעקרות, ייתכן שהאשה תתעבר באם תשמור על דיני טהרת המשפחה.

זה יעזור לאשה להתעבר לא מפני שזה עוזר, אלא מפני שבני הזוג חושבים שזה עוזר.

עוזר או לא עוזר?

עוזר אך לא כסיבה, אלא בתוצאה.

מאחר ולפעמים הסיבות המונעות את ההריון הן פסיכולוגיות, הרי שהאמונה את התסביך המונע, ואינו שונה בהרבה מסגולת "שן הכלב".

לפניך מאמרו של הרב מרדכי זמיר: "דעת הרמב"ם על רפואה באמצעות "סגולות", מ"תחומין" טו עמודים 368-363, שבו מובאים דברי הרמב"ם בפירושו למשנה, שהם תשובה למי ששאל אודות דברי מתיא בן חרש.
____________

"דעת הרמב"ם על רפואה באמצעות "סגולות".

ראשי פרקים
א. לסגולות אפשרות ריפוי של נפש האדם
ב. יוצאים בסגולות בשבת
ג. "שיאמרו הרופאים שהוא מועיל"
ד. רפואת הנפש היא סובייקטיבית
1. לחישה על נשיכה מועילה למאמין בכך
2. הרמב"ם אינו מעודד אמונות טפילות
ה. סיכום

* * *
א. לסגולות אפשרות ריפוי של נפש האדם
בדבריו על הרמב"ם כרופא, כותב ד"ר ז' מונטנר, מהדיר כתביו הרפואיים (במאמר: "גדולתו וחידושיו של הרמב"ם ברפואה", בספר: חיי הרמב"ם בעריכת הרי"ל מימון, עמ' קמו, (וב"הר"מ במז"ל", קובץ תורני מדעי, בעריכת הרי"ל מימון, מוסד הרב קוק תשט"ו עמודים רסד-רסו, ובקובץ "סיני" לו בעריכת הרי"ל מימון, עמודים תכ-תכג), שבין חידושיו של הרמב"ם בתחום הרפואי יש למנות:

1. הוא דחה את השימוש הרפואי במיסטיקה, ברפואת אליל, בקמיעות ובלחשים, על אף שאלו המשיכו לשמש את עולם הרפואה עוד כ-600 שנים לאחריו.

2. לדעתו יש בכח גופו של כל בעל חיים, ובכלל זה האדם, כח ריפוי עצמי וטבעי; ולעתים הרופאים מפריעים לפעולת כח זה ע"י טיפולי שוא.

3. יש לטפל בחולה, ולא במחלה.

4. הרמב"ם הוא ראשון הרופאים שהראה את התלות ההדדית של גוף ונפש (פסיכוסומטוליגיה) בחיים התקינים, בהתהוות המחלה וברפואתה (פסיכותרפיה).

והנה, למרות הנקודה הראשונה, הקדיש הרמב"ם, בספרו "פרקי משה ברפואה" פרק שלם (כב), ובו 20 פרקי משנה ל"סגולות" ולאפשרויות הריפוי באמצעותן. מסתבר, כנראה, שעל אף שלדעתו אין בסגולות אלו כח ריפוי לגוף, הרי דווקא בשל הנקודה הרביעית (הקשר שבין הגוף לנפש) יש בכח השימוש בסגולות כאלו לחזק את רוחו של החולה ולעזור בכך לריפוי הטבעי של גופו.

הקשרים ההלכתיים שבין כתביו הרפואיים של הרמב"ם לבין כתביו ההלכתיים כבר נסקרו, ובמאמר זה הכוונה היא לעמוד על דעתו על כח הריפוי של הסגולות בכתביו ההלכתיים.
-
ב. יוצאים בסגולות בשבת
לפי המשנה בשבת (ו,י; בבבלי סז,א) "יוצאין בביצת החרגול, ובשן של שועל, ובמסמר הצלוב משום רפואה, דברי ר' יוסי. רבי מאיר אומר: אף בחול אסור משום דרכי-האמורי." הרמב"ם פירש (ע"פ תרגומו של הר"י קאפח):

"ביצת-החרגול - מין ארבה, וזה מועיל לחולשת גידי הירכיים בדרך הסגולה. ושן של שועל - משתמשים בו לשינה. אם לוקחים שן של שועל חי, ותולים אותו על מי ששנתו מרובה - מתעורר, ואם לוקחים משועל מת - עושה ההיפך. וכן מדמים בעלי סגולות, שאם לוקחים מסמר מעץ הצלוב ותולים אותו על מי שיש לו קדחת תמידית, מועיל לו. והלכה כר' יוסי, לפי שהכלל אצלנו: כל שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי-האמורי, ולא עליו אמר הכתוב "ולא תלכו בחוקות הגוי וגו' ".

וכן פסק הרמב"ם בהל' שבת יט,יג:

"יוצא אדם... באספלנית ומלוגמא ורטיה שעל גבי המכה, ובסלע שעל גבי הצינית וביצת-החרגול ובשן-השועל ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה, והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל".

דברים אלו סותרים לכאורה משנה במס' יומא (ח,ד; בבבלי פג,א): "מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו; ור' מתיא בן חרש מתיר." על כך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

"...ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש שהתיר ... ואמרו בפירוש, "כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי-האמורי", כוונתם שכל מה שמחייב אותו העיון הטבעי הוא המותר, וזולת זה אסור... להאכיל את האדם ביום צום כיפור יותרת כבד של כלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים, אין עוברים על מצוה אלא בריפוי בלבד, שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו; אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש, לא יחייבהו ההגיון ונסיונו רחוק. והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דעהו".

מבחינת ההגיון והנסיון אין מקום להבחין בין ביצת החרגול, שן השועל ומסמר הצלוב לבין בשר מחצר הכבד של כלב שוטה. מדוע אם כן, הותרו סגולות אלו להוציאן בשבת מרשות לרשות ולטלטלן ד' אמות ברשות הרבים בשבת, ואילו לאוכלן אסור?

סתירה זו תורצה ע"י הרדב"ז (שו"ת ח"ה סי' א' תלו): בהלכות שבת - כל מה שהוא דרך מלבוש, יוצא אדם בו ולא חשוב מהי מטרתו בהוצאה זו. ולכן, אפילו אם החפץ שמוציאים נועד לרפואה בדרך של סגולות, הרי זה דרך מלבוש, ואין בזה איסור שבת. אבל לחלל את השבת, או לאכול דבר האסור - אם הוא מרפא כדרך הטבע, מותר; אבל אם הוא מרפא בסגולה, אסור.

אולם, אם אכן בהוצאה בשבת המבחן היחיד הוא אם זוהי דרך הוצאה, קשה חילוקו של הרמב"ם (הל' שבת יט,יד) בין קמע מומחה ("זה שרפא לשלושה בני-אדם, או שעשהו אדם שריפא שלושה בני-אדם בקמעין אחרים"), שמותר לצאת בו, לבין קמע שאינו מומחה, שאמנם המוציאו פטור ("מפני שהוציאו דרך מלבוש"), אבל לכתחילה אסור היה לו לצאת בו. במה שונה קמע זה מביצת החרגול ומשן השועל, שבהם יוצא אדם לכתחילה, כיון שזהו דרך מלבוש?

ג. "שיאמרו הרופאים שהוא מועיל"
א' וייס (בית תלמוד) יישב, שהרמב"ם עצמו התנה את היתר הוצאת ביצת החרגול ושן השועל בכך שיהיו תולין אותם דרך רפואה, ו"יאמרו הרופאים שהוא מועיל". תנאי זה מבטל למעשה את ההיתר להוציא סגולות אלו, ומשווה אותן לקמע שאינו מומחה. אולם דבר תמוה הוא, שלמרות שידע הרמב"ם שסגולות אלו אינן עוברות את המבחן הרפואי, בכל זאת מנה אותן בהלכותיו. במקום זאת היה עליו להתעלם מהדוגמאות המובאות במשנה, ולהשאיר רק את העקרון, שיוצאים בכל דבר שהוא משום רפואה ואשר עבר את המבחן הרפואי.

מלשונו של הרמב"ם בהלכותיו לא ברור כל צרכו אם תנאי זה, "שיאמרו הרופאים שהוא מועיל", מגביל רק את הכלל שכלל הרמב"ם בסוף דבריו - " ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה", בהניחו שהסגולות המנויות במשנה אינן מוגבלות בכך; או שמא גם ביצת החרגול וחברותיה מוגבלות באותו תנאי, למרות שהמשנה מעידה עליהן שיוצאים בהן. מזה שהרמב"ם לא הסתפק בכלל אלא צירף לו את הדוגמאות שבמשנה, ניתן להוכיח לכאן ולכאן: או שדוגמאות אלו הובאו כדי לומר שעליהן לא חלה ההגבלה; או שהדוגמאות הובאו כדי לומר שאין הן יוצאות מן הכלל.

לכאורה, בתנאי זה, "שיאמרו הרופאים שהוא מועיל", צריכים לעמוד רק אותן סגולות שלא הוזכרו במקורותינו הקדמוניים (משנה וגמרא). אבל אלו שכבר חז"ל הזכירום, מסתמא כבר עברו את כור המבחן שלהם, וכלפיהם יש להתייחס כאל רפואה בדוקה ומנוסה.

כאסמכתא לכך ישמשו דברי הרמב"ם עצמו במורה-נבוכים (ג,לז) בפרק העוסק בהסברת המצוות המנויות בהלכות עבודה זרה, שם הוא כותב:

"כדי להרחיק מכל מעשי הכשפים הזהירה אותנו התורה מלעשות דבר ממנהגיהם... כל מה שאומרים שהוא ממה שאין העיון הטבעי מחייב, אלא נוהג לפי דמיונם בדרך הסגולה. והוא אמרו "ולא תלכו בחוקות הגוי", והם שקוראים אותם ז"ל דרכי האמורי, מפני שהם ענפי מעשי הכשפים. לפי שהם דברים שאין הגיון טבעי מחייבם, והם מושכים לעשיית כשפים אשר הם נשענים לדברים כוכביים בהכרח, ויתגלגל הדבר לרוממות הכוכבים ועבודתם. ואמרו בפירוש: "כל שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי-האמורי" - כוונתם, שכל מה שמחייב אותו העיון הטבעי הוא המותר, וזולת זה אסור...

ואל יקשה עליך אותן שהתירום, כגון מסמר הצלוב ושן השועל, כי אלה באותם הזמנים חשבו בהן שהוכיחם הנסיון, ולכן נעשו משום רפואה. והרי הן כמו תליית הפאוניא [שיח מסויים] על הנכפה ונתינת צואת כלב לנפיחות הגרון, והעשון בחומץ "ובמרקשיתא" [תערובת מסויימת] לנפיחויות המיתרים הקשים. שכל דבר שנתאמת נסיונו כגון אלו, ואף על פי שאין ההגיון מחייבו, מותר לעשותו, והרי הוא משום רפואה, והרי הוא ככל המרפאים את המעיים. והבן אתה המעיין את המופלאות הללו שבדברי, והישמר בהן, כי לויית חן הם לראשך וענקים לגרגרתיך".

אולם גם יישוב זה בדעת הרמב"ם אינו נוח, ראשית משום שהרמב"ם עצמו לא ייחס לחז"ל יתר סמכותיות בעניני רפואה מאשר לרופאים אחרים. הלא אלו הם דברי בנו במאמר שהודפס בתחילת עין-יעקב ובקובץ תשו' הרמב"ם לפסיא תרצ:

"... לפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד... שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה להאמין אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה... כיון שאנחנו מוצאים להם [אמרים] שלא נתאמתו ולא נתקיימו בגמ' [כגון] דברי הרפואות... ".

וכבר קבע הרמב"ם במורה-נבוכים ב,ח שלעתים דעת חכמי אומות העולם מכריעה, כגון בעניני התכונה. ודברים אלו נסמכים על דברי רב שרירא גאון (אוצר-הגאונים גיטין סח,ב), "שרבותינו אינם רופאינו, והלכך אל תסמכו על אותן תרופות." מה עוד, שגם בנידון דידן כתב הרמב"ם בדקדקנות: "כי אלה [מסמר הצלוב ושן השועל] באותם הזמנים חשבו בהן שהוכיחם הנסיון." אבל מנין שמה שנחשב לבדוק ומנוסה בזמן ההוא בענייני רפואות, וכל שכן בענייני סגולות, יחייב גם את הדורות הבאים, שאינם רואים בהם לא סגולה ובודאי לא רפואה?

ועוד, כבר הבאנו את דברי הרמב"ם בפהמ"ש, שביצי החרגול, שן של שועל ומסמר הצלוב אינם אלא מדמיונות בעלי הסגולות - אם כן, לא רבי יהודה הנשיא ולא מר בר רב אשי חתים עליה, אלא בעלי הדמיונות. האם רשאים ויכולים אנו לסמוך על בדיקותיהם הרפואיות?

ד. רפואת הנפש היא סובייקטיבית
1. לחישה על נשיכה מועילה למאמין בכך
בהלכות ע"ז יא,יא מסביר הרמב"ם את היתר הברייתא (סנהדרין קא,א) "ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת". 1 רש"י פירש שלחישה זו נעשית "כדי שלא יזיקו". הרמב"ם מעניק ללחישה זו ערך פסיכולוגי:

"מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו. ואע"פ שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו, כדי שלא תטרף דעתו עליו".

כיצד מתיישבים הדברים עם האיסור הגורף שהביא הרמב"ם בפירוש המשניות ביומא, שריפוי בסגולות אסור, אלא אם כן מחייב אותו העיון הטבעי? הלא בכך בטל כל איסור חובר חבר, שאותו מגדיר הרמב"ם (הל' ע"ז יא,י) "איזהו חובר? זה שמדבר בדברים שאינם לשון עם ואין להם ענין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותם הדברים מועילים, עד שהם אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק, והאומר כך וכך על האיש אינו ניזוק" - אם לחישה כזו נאסרה, מדוע הותר הלחש על מקום נשיכתם של עקרב ונחש?

התירוץ המתחייב הוא, שכאשר יש חשש לנזק ליישוב הדעת בגלל דמיונות נפסדים של החולה, הרי ללחישות כמו לסגולות יש תפקיד מרפא אמתי. דמיונותיו של החולה, מעניקים לסגולות כאלו את ערכם הרפואי. מעין זה ענה הרמב"ם לאלו ששאלוהו על הקלתו בדין קטלנית (בהל' איסורי ביאה כא,ב: "אשה שנשאה לשני אנשים ומתו - לשלישי לא תנשא, ואם נשאת לא תצא") ותשובתו היתה (מהדו' בלאו סי' ריח):

מפני שאין הדבר אלא משום ספק נפשות הצפוי בדרך ניחוש והחששות והדמיונות שבמקרה אפשר שיתפעלו מהם הגופות חלושי הבנין".

כשאין המחלה נובעת מדמיונותיו של החולה, והרפואה שרוצים לתת אינה בדוקה ומנוסה מצד הטבע, אלא יש אחרים (שאינם החולה עצמו) המאמינים בסגולות הרפואיות שלה - אז הדבר אסור.

2. הרמב"ם אינו מעודד אמונות טפילות
על פי אותו יסוד יש לתרץ מדוע השמיט הרמב"ם את הדין המובא במשנה, שמי שנשכו כלב שוטה מאכילים אותו מחצר הכבד של אותו כלב, ומדוע פסק בפירוש המשניות שלא כר' מתיא בן חרש שהתיר את הדבר. אמנם נכון הוא שאם ההמון הרחב מאמין בכוחו הרפואי של חצר הכבד הזה, והאדם שננשך אף הוא מאמין בכך, הרי שניתן להשתמש ברפואה זו, ולו מצד ההשפעה הפסיכולוגית שיכול להיות לה על האדם שננשך. יתר על כן: אפילו היה הדבר אסור, אבל מבחינה רפואית היה בו תועלת (ולו פסיכולוגית בלבד), הרי כבר פסק הרמב"ם בהל' יסודי התורה ה,ו "ומתרפאים בכל האיסורים שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודה זרה, גילוי-עריות ושפיכות-דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאים בהם." ואם מצד איסור האכילה שיש בכבדו של כלב, הרי יתכן שאכילה זו אינה נחשבת לדרך ההנאה הרגילה, וכבר פסק הרמב"ם (שם הל' ח): "במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורין אלא במקום סכנה - בזמן שהם דרך הנאתם, כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים, או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ...".

נכונים הדברים מצד ההלכה, אולם הרמב"ם ראה את תפקידו גם כמורה העם, לחנכו ולשחררו מאמונות טפילות. משום כך האריך בפירושו למשנה, שאין הלכה כר' מתיא בן חרש מפני שאינו מועיל אלא בדרך הסגולה. ויתכן, שכך הוא פירש גם את איסורם של חכמים להרפא באמצעות חצר הכבד של הכלב השוטה. משום כך גם השמיט הלכה זו מפסקיו - מדוע לתת איזושהי אחיזה לאמונה טפילה של ההמון? 2

למעשה, לא מנע הדבר אמונות כאלו שהתהלכו בהמון הרחב גם בתקופתו של הרמב"ם, ואף אחריו. הלא אלו הם דברי הרמב"ן בפירושו לבמדבר כא,ט בענין נחש הנחושת:

"והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה, שכל מעשיה נס בתוך נס - תסיר הנזק במזיק, ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו ב"ויורהו ה' עץ", וכן במלח אלישע במים. וידוע בדרכי הרפואות שכל נשוכי בעל הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה אם יביטו במים, יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות, ומוזכר בגמ' במס' יומא פ"ד... וכבר הזכירו דבר מנוסה מנפלאות התולדה, כי נשוך הכלב השוטה, אחרי שנשתטה בחוליו, אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים; ואם תעביר המים במטלית ותסננה, לא תמצא בהם שום רושם כלל. וכשתחזירהו לכלי זכוכית וישתהו שם כשעה, תחזור ותראה שם גורי כלבים מבוארים, וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש".

דוק: גם הרמב"ן, שאף הוא היה רופא, הכיר בכוחות הנפש, המסוגלים להכניס את החולה למצב של דמיונות, שרק סגולות, שאף הן קיימות באותו תחום דמדומים של דמיונות, יכולות להוציאן מהם.

ה. סיכום
שלושה הם איפוא תחומי פעולתו של הרמב"ם - הוא שימש גם כפוסק, גם כרופא וגם כמחנך.

כפוסק - דעתו כחכמים, שאין מאכילין את הנשוך בכבדו של הכלב השוטה שממנו ננשך.
כרופא - אין הוא מתעלם מהצד הפסיכוסומטי בכלבת, שיש בה סכנת מוות.
כמחנך - אין הוא מעודד טיפוח דמיונות שאין להן אחיזה בטבע.
כאמור, וכדברי הרדב"ז, אין הדברים נוגעים לאיסור טלטול והוצאה בשבת, שם חשיבותו של הדבר נקבעת ע"פ אמונותיהם של בני אדם, ולאו דווקא של יהודים. מעת שחפץ מסויים הופך להיות חלק ממלבושיו של אדם - גם אם זוהי אופנה שנקבעה ע"י מי שאינו בן-ברית - שוב אין בכך איסור הוצאה.

1 היינו, אין בזה משום איסור "חובר חבר", ובשבת אין בזה משום צד (כפירוש רש"י), או משום ריבוי בשיחה בטלה בשבת (לפי כסף-משנה הל' ע"ז יא,יא, וכן הביאו ב"י, ב"ח, פרישה וש"ך על יו"ד סי' קעט). אמנם לא מצאתי כפירוש זה האחרון בראשונים, אבל לכאורה הוא מסתבר יותר מאשר ההו"א לאסור לחישת נחשים ועקרבים בשבת משום צידה, שהרי לחש זה אינו משפיע מאומה על הנחשים ועל העקרבים, אלא יש בו השפעה פסיכולוגית על האדם, כפי שיתבאר להלן. איסור שיחה בטילה בשבת לפי הרמב"ם (הל' שבת כד,ד) מתאפיין בכמות - "אסור להרבות בשיחה בטילה", ואילו לפי רש"י (שבת קיג,ב ד"ה שלא יהא) הוא מתאפיין בתוכן השיחה - "מקח וממכר וחשבונות". פסק הרמב"ם מבוסס על מש"כ בירושלמי פט"ו ה"ג, שכשראה רשב"י את אמו מרבה לדבר, העיר לה על כך. ההוה-אמינא שהלחישה תהיה אסורה משום שיחה בטילה מתאימה יותר לרמב"ם, שיש בזה ריבוי בשיחה, מאשר לרש"י - שהרי מצד התוכן, מה שיחה בטילה יש בזה?
2 [יש (ראה: יקותיאל קומלר, התלמוד ומדעי התבל, לבוב 1928; מנחם צבי טקסין, ידיעות הטבע שבתלמוד, ורשה תרסג; ועוד) שנתלו דווקא בדוגמא זו להראות עד כמה היו חז"ל נאורים, ועד כמה הקדימו את המדע המודרני במאות שנים - הרי רק בשנת 1884 גילה לואי פסטר בצרפת שניתן לחסן נגד הכלבת ע"י הזרקת נגיפי הכלבת עצמם. גם אם נכונים הדברים, ואכן היה לה, לאמונת הרפואה בחצר הכלב השוטה, במה להאחז, הרי שאת הקרדיט אין לתת דווקא לחז"ל! הלא הם התייחסו בדבריהם לדרכי העכו"ם שנהגו כך. הוא הדין לדוגמאות אחרות המובאות, כגון: כולא-הברק (הארקה) שהינה גילויו של בנג'מין פרנקלין (נשיא ארה"ב, במאה ה-18), וכבר נרמזה בתוספתא שבת סוף פ"ז, שהיו נותנים ברזל בין האפרוחים מפני הרעמים ומפני הברק - והרי גם שם מתייחסים חז"ל למעשה שהוא מדרכי האמורי. יש שהעניקו לחז"ל את זכות הראשונים על הכרת הכדוריות של הארץ, בהתייחסם לצלם שיש בידו כדור (כנראה אטלס) ובפרשם זאת (ע"ז מא,א) שהעולם כולו ככדור (עובדה שהחלה להתבסס רק במאה ה-16) - ושוב: הרי בכך באו לפרש את אמונת הגויים, לא חלילה שלהם! כלל לא ברור שהענקת זכות ראשונים מעין זו לחז"ל מוסיפה אמונה. די לנו להאמין, וגם זה דבר גדול הוא, שלרשות חז"ל עמד הידע המדעי שנצבר בסייעתא דשמיא עד לדורם, והוא ששימש אותם בקביעת ההלכות (עי' חזון-איש יו"ד ה,ג). - הערת עורך (א.ד.)]

ואסיים באיחולי שנה טובה.

מישהו מוצא עניין בהרצת מקורות שונים ומשונים בלי דיון ענייני האם יש קשר בין טהרת המשפחה או כל שאר השיני כלב-ציפורני חתול-לחישות-נשיכות-נחשים-עור ארנבת-מוחות יונים וכל שאר הדברים המזככים הללו לבין יילודה?

גוונא

כנראה שהקשר הוא שכולם נולדו. עולם הפוך אני רואה

גבר_ממאדים: אכילת בשר תינוק כדי לזכות בתינוק...

כהרגלי ברגעי הפנאי אני עובר לפעמים על תשובות רבני YNET וכרגיל אני מוצא תשובות מעניינות עד כדי תמוהות. הנה אחת:

שאלה:
המליצו לי למצוץ עורלה של תינוק לאחר הברית, כדי שיהיה לי המזל להיכנס להריון אחרי תקופה ארוכה שאני לא מצליחה. מה דעת ההלכה?

[גם אותי התמיהו הדברים -
א. אם "יש איסור לאדם לאכול דברים שמגעילים אותו", אולי צריך הרב לברר אם הערלה מגעילה את האישה? אולי פשוט לרב שערלה זה מגעיל, אבל מן הנוסח שהביא, יש מקום להניח שבמקרה של אוכל - וכנראה גם של עורלות -  גועל זה עניין סובייקטיבי.

ב. גם הביטוי "משונה ומגונה" נראה לי מוזר. אם זה נוגד את ההלכה הרי שיש לפסוק כך ואם זה מותר, צריך לומר זאת (ואם בכ"ז זה מגעיל את הרב או נראה לו בעייתי מבחינות מטא-הלכתיות, עליו להסביר זאת).

אני מבינה מאוד את ההסתייגות שלו, ומכבדת ביותר את הסיפא של דבריו - "ובכלל יש להיזהר מכל מיני עצות משונות שמציעים אנשים." תמהתני אם זה חל גם על עצות (ולא פסקים) שמופיעות מפי רבנים ברשת.]

הסגולה הבטוחה להריון, הפסוק בבראשית- ואל אישך תשוקתך- בתור התחלה זה מאד עוזר,
 
בלי זה לא הולך, אפילו אם אוכלים מתפוח שהרבי בירך, או מהמים הקדושים של הבאבא.,

בתנאי ששם האשה איננו מרים, והיא לא גרה בנצרת,

יש בעלי מופת גדולים, מזרחית לעיר הקודש בני ברק, במקום הנקרא בי"ח שיבא, בדוק ומנוסה.

_________________

מודה ועוזב

א. הסגולה היא בליעת  הערלה והיא מופיעה אפילו בכמה ספרי סגולות, תשאלו מוהלים על העובדה הפילאית שלפעמים הערלה נעלמת, בדידי הוה עובדא.
ב. בשר אדם אסור מהתורה לפחות לדעת הרמב"ם והרמ"א שפסק כמותו 

[אוהב הארץ,

אני מניחה שהסיפא שלך עונה לשאלותי. אם כך -
לענ"ד, מה שבעיניך סביר אינו כך בעיני כולם. בכל הכנות אני מודה שאיני רואה מה מגעיל בכך (זה יותר מגעיל מאכילת רגל של תרנגולת? מכסיסת צפרנים? ממציצת אצבע? מחיתוך אבר המין של בנך?).]