| נשלח ב-20/6/2003 11:11 |
|
| |
מסתברא
אני סבור שאדם צריך לחפש ולברר.
חלק מהמחיר הוא אפשרות הטעות.
מה שאיני מסכים לו הוא לשבח אדם שיצא ובעט על שיצא ובעט.
זה לא חלק מהתרבות האישית שלי.
אני מוגבל? מצומצם? בסדר. הנה, מצאת את אחד הגבולות שלי.
(איני יודע אם להטריח על הציבור בבירור הגבולות האישיים שלי...)
יש לי משום מה רושם שאתה מבקש להוליך לכיוון כלשהו. אולי לכיוון של: מה אתה רוצה, אתה בעד בדיקה ודרישה, והוא בעד בדיקה ודרישה, הוא הסיק מה שהסיק, ואתה מסיק מה שאתה מסיק, ואתה פותח בפני אחרים את הדרך לעשות כמוהו.
האם זה מה שאתה מתכוון לומר?
אז למה לפתוח בי? מדוע לא תפתח ביחס לקב"ה, שברא את העולם, וברא בני אדם, ונתן לכל אחד בחירה חופשית לבחור את דרכו - ורק תובע ממנו לשלם מחיר על מה שבחר, בתבונה או בטפשות, לטוב או לרע, (אלא שרק א-ל דעות יודע להכריע אם האדם הוא צדיק או רשע).
שחרית
מי אמר שבעיני לימוד תורה משול למוזיקה?
אולי זה יותר כמו מתמטיקה ופילוסופיה?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2003 13:18 |
|
| |
מיימוני
התורה היא לא כמו הפילוסופיה, רוחו האחת של הרמב"ם כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"מורה" ו"במשנה תורה"- היא רוח ההלכה
ופה המקום להבהיר מה בין הרמב"ם כפילוסוף, לבין הפילוסופיה בכלל.
פילוסוף, כמשמעותה המילולית של המילה היונית "פילוסופוס", הוא האדם השואף להכרה, ואילו הרמב"ם, לא שאף להכרה סתם. הוא שאף להכרת ה', והכרת אלוקים איננה פרט בהכרה האנושית הכללית אלא היא דבר מיוחד.
נקודת המוצא הרעיונית של הרמב"ם בעיסוקו בפילוסופיה שונה מזו של רבו אריסטו, והיא איננה שאיפה להכרת המציאות שאדם מסוגל לגלות בעולם, משום שאין הוא מוצא בעולם כשלעצמו משהו שראוי להכרה באמת. בכל העולם הנברא, הגשמי והרוחני כאחד. - אין הוא רואה משמעות תכליתית. כל אלה מציאותם תלויה בקיום תנאי כלשהו. אין הם קיימים מכוח עצמם. ולפיכך מציאותם איננה אמת. רק אלוקים הוא מצוי אמת. ונוכח אמיתות הימצאו מה ערך ומה טעם יש בכל דבר אחר, שאינו בגדר מצוי אמת משום שקיומו מותנה בדבר שהביא לקיומו ואין הוא קיים בכוח עצמו – הפילוסופיה של הרמב"ם היא כולה אמונה באלוקים.
שבת שלום
תוקן על ידי - איקה - 6/20/2003 1:57:09 PM
|
|
|
|
|