כמות ואיכות בנפשות ובאבל - 11.9

כמתעסק,
כוונתי היא לשאול האם האסון כשמתו רבים הוא גדול יותר מאשר אוסף אסונות שבכל אחד מתו בו כמה פרטים. או האם העוול המוסרי להרוג רבים שונה מהותית מאשר העוול שבהריגת פרטים.
האבל בהסתכלות זו הוא תוצאה פילוסופית של התרחשות עוול או אסון. יש חובה פילוסופית (מוסרית, ערכית) לקחת ללב ולעשות חשבון נפש על כך.
לעומת זאת, מבחינה פסיכולוגית האבל אינו תוצאה של חובה אלא תופעה עובדתית גרידא. הרי קשה להכחיש המוחש, שישנה תופעה כזו. אני לא שואל על עובדת קיומה אלא על ההצדקה שלה (במונחי הפיסקה הקודמת).

אוסיף כאן שהאספקטים הפסיכולוגיים בד"כ אינם נוגעים לפרטים המעורבים עצמם (המשפחות, למשל), שהרי אלו סובלים ומצטערים באותה מידה בשני המקרים. להיפך, במקרה הציבורי יש להן יותר תמיכה וסיוע, נפשי וחומרי. ההבדל נוצר בעיקר אצל הציבור המתאבל, שמשום מה נוטה להתאבל יותר על צרת רבים (בבחינת 'אבל יחיד עשי לך', ולא לי).
אבל ההשתתפות שלי היא באופן בסיסי עם הקרבנות ומשפחותיהם, ולא עם הציבור המתאבל. אז מדוע העובדה שיש השפעה פסיכולוגית כזו על הציבור המתאבל היא חשובה לענייננו? 
כמובן יש חובה להשתתף עם הציבור בשמחתו ואבלו (וידועים דברי הרמב"ם הל' תשובה והל' אבל), אבל זו אינה סיבה ישירה לאבלות רבה יותר במקרה ההמוני.
אין צורך להוסיף שברור שאין כוונתי ללגלג על מי שמתאבל או להתנכר לאבלו, לא לגבי המעורבים ולא לגבי הציבור שסביבם, אלא רק לשאול שאלה מוסרית-ערכית. אנ ילא מתכחש לעובדה הפסיכולוגית, וגם לא רוצה לבטא התנכרות אליה. אני רק שואל על ההצדקה המהותית, אם ישנה כזו.

הרב מיכ.

מיכי

עד שאתה דן על הבדל פילוסופי בין אבלות דיחיד לאבלות דרבים, יש לדון קודם על עיקר אבלות האם היא פילוסופית.

דומה שאבלות הוא מושג פסיכולוגי רגשי ביסודו, ואין הפילוסופיה אלא משלימה עימו וממנפת אותו להתנהגות ראויה מצד האדם המורכב גם מפסיכולוגיה, מה יש אם כך לחפש פילוסופיה בפרטי אבלות?

דרשן טען פעם שיש לו מידע שתתחולל שואה עולמית קטסטרופלית בעשרות השנים הקרובות, לחרדת השומעים הטעים: כמה מן הנוכחים על פני כדור הארץ יהיו כאן בעוד שמונים שנה? הרי לכם שואה.
הוי אומר אין הזעזוע והאבלות על השואה ענין מתמטי של איבוד חיים שכן הוצא מן החשבון את הזקנים, את מאבדי הזמן בחייהם, ואת השלמים שזכו לחיי נצח. נמצא אתה מתאבל רק על אלו שהסבירות אומרת שאם היו חיים היו מתעלים, ולא היא. מאיר

מיכי,

תמיהני על גדול בישראל שכמותך שנעלם ממך לפי שעה מערכה שלימה בר' יוסף ענגל "האם ריבוי הכמות מכריע האיכות"...

אולי באמת יש להלחם ברגש האנושי שלנו המוכן להשלים עם מות במנות קטנות / מסיבות יומיומיות ומזדעזע רק מקטסטרופות. דוגמה לזה היא "טבח ליל הסדר" שהיה הטריגר לחומת מגן (חוזרים על הקביעה הזאת רבים). למה? כי נרצחו 30 בבת אחת ובאמצע ליל הסדר ולא 16+15 בנסיעה לעבודה , שלא לדבר על מכונית תופת שהתפוצצה חצי דקה לפני הזמן.  שומו שמים על זאת. נראה שזה קשור גם לעניין של המוסר האסתטי וגם לתקשורת. דוגמה לעניין האחרון- האשה שהתאבדה בשריפה בגלל ההתנתקות. אילו רק היתה עושה את זה (רח"ל) מול המצלמות.
 אני מאמין שאם היו נביאים הם היו צועקים על זה.

מיכי

לפי רמב"ם  ההשלכה ההלכתית של אסון הוא התעוררות לתשובה. האדישות לאסון היא אכזריות,               אפשר שזה מה שעומד מאחרי  הנהגות האבילות, היינו לא להמשיך לסדר היום.

מבחינה הלכתית על האדם לראות אסון שנעשה לאחר כקריאה לתשובה,

אינה דומה קריאה לתשובה של אסון אחד, לשלושת אלפים או שש מיליונים,של קריאות לתשובה.

לאחר כל התמיהות, אני מתנחם שתמיד פותחים את התמיהה בגברא רבה וכו' (אייקון. נעלמו לי האייקונים מהמסך).
ולעצם העניין.

ירוחם,
אני חוזר ואומר שאני מדבר על מסירת הנפש בוודאי, ולא על כניסה לסכנה. ואתה טועה בעליל גם בפירוש המימרא שאתה מביא. פרט להגמי"י כולם ודאי מפרשים אותה כחובה שאינה כרוכה אפילו בספק סכנה, שאל"כ היה אסור לעשות כן. הרי רק ההגמי"י מתיר כניסה לספק סכנה בכדי להציל את חברו.
אך גם לפי ההגמי"י אין חובה להיכנס לספק סכנה. הוא רק מתיר זאת (לפי האחרים זה אסור, ולא רק שאינו חובה). לכן גם הוא לא יכול לפרש את המימרא הזו על ספק סכנה.
נמצא שלכו"ע לא מדובר שם על כניסה אפילו לספק סכנה (כמובן תמיד יש ספק  מזערי כזה או אחר. גם ישיבה בבית יש בה ספק סכנהצ'יק).

מאיר,
מכיון שהאבלות בהלכה היא חובה, ומכיון שיש תחושה שיש ערך מוסרי (ואולי אף חובה?), להזדהות עם אבל, קשה להסתפק כאן בתיאור פסיכולוגי של צורך. יש כאן גם היבט ערכי-מוסרי, ועליו שאלתי. כפי שכתבתי, העובדה שיש נטייה פסיכולוגית להתאבל היא עובדה גרידא. אין לי מה לעשות איתה. אני שואל על המישור שבו אנחנו מקבלים הכרעות ערכיות ומוסריות.

מלמד לאדם,
הסימן הזה מופיע בספרי הראשון (בהארה על כמות ואיכות), ואף הוספתי שם עוד מקורות על מה שהוא מביא. לא שכחתי אותו לרגע. אבל בהקשר של נפשות תחושתי היא שלא אמור להיות הבדל שנובע מכמות, גם לצד שהכמות מכריע האיכות. אמנם כפי שהבאתי יש מחלוקת הפוסקים לעניין מסירת עצמו להצלת פרטים רבים. זוהי מחלוקת שנוגעת לנפשות ולכן הבאתי כאן דווקא אותה (אגב, כמדומני שגם זה לא מופיע אצל רי"ע).

אמיר,
למה מספר האסונות הוא כמספר הנפשות? ולמה הקצב חשוב? הרי אותו מספר נפשות שנהרגות לאורך שנים הוא מקרה שמתאבלים עליו פחות מאשר על אסון המוני. 

מיכי

מספר האסונות כמספר הנפשות, כי כל נפש הוא אסון , וכדבריך בפתיחת האשכול.

והקצב חשוב, כי אינו דומה מי שמופנית אליו קריאת תשובה אחת  בנקודת זמן אחת, למי שמופנים אליו שלושת  אללפים קריאות בנקודת זמן אחת.

אני מצטרף לדברי אמיר_חוזה ובנוסף לכך, ככל שהאסון חריג יותר, כך הקריאה לתשובה חזקה יותר.

אמיר חוזה

כבר ציינתי לעיל כדברייך להלכות תענית.

אך רמזתי שיתכן שהדבר תלוי בתפישת משמעות התענית (-יעויין בהסבריו של פרופסור אליעזר גולדמן על עניין זה בספר מאמריו ( - נשכח ממני שמו, אך יש אשכול עליו).

שם ציינתי להדגשתו של הרמב"ם שדווקא לגבי ציבור יש חשש לתפישת הקרי - 

האם זה בשל האדישות לדבר שאינו אישי, או לתכונת אירוע ציבורי סטטיסטי, או כי ודאי שהדבר אינו מקרי?
לשון אחר: האם דבריו הם אמירה פדגוגיית, או תיאולוגית?
 
לחילופין - 
וברוחו של גולדמן אפשר לומר:
זו קביעה דתית נורמטיבית, (-אך אין לה תרגום פילוסופי מהסוג שר' מיכי מחפש).
ובדרכו של הרי"ד נראה שיש לומר:
זה אופן שבו הדת מעבדת חוויה קיומית פסיכולוגית ומעבירה אותה מהמימד של גורל למימד של יעוד.

כמתעסק

דומני שהתשובה אליה קורא רמב"ם, אינה נורמטיבית גרידא, היא גם ובעיקר אתית.(ואם אין אתיקה לרמב"ם, ועד כמה שאני יודע גולדמן הוא את ליבוביץ בתפיסה זו, אז שרמב"ם לא יהיה רלוונטי לדיון.)

זו אתיקה הדורשת לא להיות אדיש לעולם,ולאתיקה שכזאת ודאי יש בסיס פילוסופי.

ואתיקה זו דורשת, להיות ער לא רק לקטסטרופות סיטונאיות, אלא לכל אסון שהוא. איני יודע מה כוונת רמב"ם בציבור אם הוא בא לצמצם או להרחיב,הגיוני שהוא בא להרחיב וכדבריך, ואם לאו שלא יהיה רלוונטי לדיון , זו אתיקה שיכולה לעמוד בזכות עצמה.

ובחזרה לבעיה שהעלה מיכי, באופן פרדוקסלי  דווקא העירנות לאבל היחיד היא שמקנה לאבל הרבים את המימד הקשה יותר. כיאין בסכום יותר מסכום חלקיו,וכל חלק שבו הוא עולם מלא , הקורא בפני עצמו לצופה,צא מאדישותך.

(שחזור של הודעה שנמחקה משום מה)

ווטו, למעלה כתבת:
"...שבעוד בדעת אלוקים עוצמת ידיעה מתאימה לעצם הידיעה, אצל האדם המחוסר מעט מאלוקים שאצלו אין היקף דעת לדעת את עצם כל הדברים על דיוקם הפרופורציונלי, עבודתו [התקרבות לאלוקים] היא להתאים מה שיותר את עוצמתם של הדברים אצלו לעצמותם. אך עד אז ישר הוא שיתחשב בעוצמה כל שאינה פוגעת בעצם כפי שמצאנו בכללי הכרעת הספקות כמו חזקה, ספק ספיקא, רוב קבוע ופריש, קרוב וכו' שאינם רק כללים הלכתיים אלא הם נובעים מכללי חיים אובייקטיביים יומיומיים המבוססים על מבנה דעת האדם כפי שעשאהו האלוקים."
קראתי כמה פעמים ולא הבנתי כמעט כלום, אבל נותרה בי תחושה חזקה שאני מחמיץ משהו עמוק. נראה שהרחבה עשויה להועיל, לפחות למי שלא מכיר את דעותיך, כמוני. תהיה מוכן לפרט יותר ולהסביר, או להפנות אותי לאשכולות אחרים שבהם ביארת את כוונתך? תודה.

ב.ת.77: נראה לי שהוא התכוון, שמצד האמת האובייקטיבית מ.ד.אברהם צודק , ואין הבדל עקרוני בין אסון המוני לבין אסון של יחיד; אבל האדם אינו יצור אובייקטיבי לחלוטין; הוא מושפע גם מתחושות סובייקטיביות, שבהן הכמות חשובה; כך יצר אותו ה'; ולכן יש לקחת בחשבון גם את הכמות.

(סליחה אם עיוותתי...)

ב"ט,

אכן דובר בהרבה אשכולות אך דומני שקלה כתיבה מחדש מאשר חיפוש.

ובכן, ארא"ס אכן ביאר היטב בקיצור ואנסה להרחיב וגם בלי הגדרת ה"עוצמה" כדרגה סובייקטיבית שהיא דרגה נמוכה מאשר "עוצמה".

דעת אלוקים היינו ביטוי להיקף דעת מלאה מנקודת מבט כללית המתחשבת בכל מכל כל והיינו:
א. דעת מדויקת החולשת על הכל במלוא מרחב ההיקף [אקסטנסיבי] שזה דעת "עצם" הדברים,
ב. בדעת חשיבותו המדויקת של כל פרט ופרט ביחסו לשאר הפרטים מתוך המבט הכללי כך שאין שום פרט מקבל "עוצמה" [אינטנסיביות] יותר מהראוי לו.

דעת כל אדם הינה מנקודת מבט מהזוית שלו שלכן אם כי ב"עצם" זכויות הקרוב של ראובן אינן שונות מזכויות הקרוב של שמעון, בכל זאת סדר הקדימה מנקודת מבטו של ראובן שונה מסדר הקדימה מנקודת מבטו של שמעון, כי בידיעת ראובן את קרובו שלו על זכויותיו, יותר "עוצמה" מאשר ידיעתו את קרובו של שמעון [בבחינת "וידע האדם את אשתו"]. הבדל עוצמה זה של כל אחד כלפי קרובו לעומת קרובו של זולתו, עדיין אינו "סובייקטיבי" במלוא מובן המלה, מאחר וזה אובייקטיבי שהאדם המביט מנקודת מבט מסוימת יסדר את סדר הקדימה שלו לפי המבט מזויתו המסוימת ולכן אצלנו ההלכה "מבשרך אל תתעלם" ועניי עירך קודמים [מלבד זה שזה פרקטי יותר]. ה"סובייקטיביות" מתחילה כאשר ה"עוצמה" היא מוגברת ללא פרופורציה כמו שיקדים מתן מכונית פאר לקרובו על פני מתן לחם להצלת חיים של מי שאינו קרובו וכדומה. [כמובן שבתחום המעשי יש הרבה לדון בגבולות המדוייקים כגון אם נדרש מהאדם לפני שהוא קונה מכונעת פאר לעשות סבב אצל האומללים "גר יתום ואלמנה" בלשון התורה.]

בהלכה אנו מוצאים את הלגיטימציה ל"עוצמה" כגורם מכריע בספק בין שני "בעצם". ההליכה אחר הרוב אינה שונה סטטיסטית בין רובא דאיתא ובין רובא דליתא קמן, בין כל דפריש מרובא לבין כל קבוע, בין חזקה דמעיקרא וכמו שמה שאינו אסור מספיק להיאסר בכל זאת מספיק כדי שלא יפקע ממנו האיסור כחמץ שנפסל רק מאכילת אדם ועוד.

תכלית האדם הוא שיגיע למצב הקרוב ביותר לדעת אלוקים דהיינו שהיקף דעתו את העולם מסביבו יתחזק ע"י חשיבה מתוך עקרונות המקיפים בצורה אינסטנטית את כל הפרטים כך שיינצל מסובייקטיביות ויעניק לכל דבר את העוצמה הראויה לו לפי העצם.

מעתה ניתן להסתפק ספקולטיבית אם שייך שהאדם יגיע לדרגה כזו שלקרובו לא תהיה אצלו עדיפות על מי שאינו קרוב אם יש לו מעלה אנושית מעל קרובו [כפי שמספרים באגדות על הגר"א מוילנא] והיינו שאין הקרבה המשפחתית חשובה מספיק שתהיה עוצמתית יותר מהקרבה האנושית, או שזה לא שייך ומי שינהג כך אינו אלא אכזר צבוע [כהדגשת ר"ח שמואלביץ על זה שבנו פרפר ודאג לטהרת הסכין לפי צד אחד בגמ' יומא וכ"הושטת הלחי השניה" ללא שום הצדקה]. כמובן שבדרגות מסוימות זה כבר מקובל להעדיף את הזולת כמו שמצפים מבעל מוסד שימנה עובדים לפי כישוריהם ולא לפי קישוריהם.

למעשה זהו מאבק האדם במוסריות היומיומית; שלא להניח לקרבות הטבעיות להתעלות מעל הרמה האובייקטיבית כך שנמצא "עובד" את הדבר אותו קירב לנפשו על חשבון מה שהיה ראוי לקרבה שווה או גדולה. "עבודת" האלוקים היא להתייחס לדברים כ"הוויתם" [יקוק] וכך יהיה ישר המתאים את עצמו לכלל ההוויה. לכל אדם בערך אותו הידע על ערכי החיים היומיומיים שאינם דורשים ידע מדעי ו/או מקצועי וידע זה נקנה כבר בגן הילדים. עם זאת יבדלו בני האדם זה מזה במתן העוצמה לחלקי הידע הזה שכל אחד נותן עוצמה למה שקרוב יותר לנפשו ועבודת האדם בעולמו היא שלא לתת את הקרבה הלזו למה שלא ראוי לה לפי המבט של אותו היחיד לפי נסיבותיו וכוחות נפשו.

מאחר והאדם חלש מלהתקדם מעצמו בצורה מקסימלית לדרך זו העולה בית א-ל ולקום במקום קדשו, הוא זקוק למערכת המלמדתו דרך חיים "אמון פדגוג" כפי שכינה המדרש את התורה בקטעו הראשון.

מובן? מוסכם?

ווטו, תודה על תשובתך. אני חושב שהבנתי יותר. הערה אחת בינתיים: למרות שהמילה 'עוצמה' היא אמורפית למדי (למרבה הפלא), הגוון הבולט שלה הוא איכותי ולא כמותי. היא מציינת אופי וכיוצא בו ולא גודל, או כך היא מהדהדת באוזניי לפחות. לכן אינני מבין את מקור העוצמה בריבוי ידיעה נכונה של מה שמחוץ לדעת. לידיעה כפי שאתה מדבר עליה עשוי להיות בעיניי ערך מכשירי בלבד, כל עוד אין מדובר על ידיעה של התודעה את עצמה. פרופורציות מדויקות ויחסים בתוך המכלול אין להם חשיבות מיוחדת כלפי הפרט הצופה בהם כל עוד הוא איננו חלק מתודעה כללית שכזו (שמתאימה מן הסתם להויה אטומה ושוב לא ידובר על 'פרט'). זה הכיוון שלך, הוליסטי או אפילו פנתאיסטי? אחרת אין טעם לחשוב שההבדל בין האל לבני האדם מתמצה בהבדלי התפיסה או התודעה שלהם, שמתבטאים באפשרות ידיעתם את מה שמחוצה להם בלבד. הכרה כמו שהצגת, אם הבנתי נכון, זקוקה לאונטולוגיה מתאימה שתהיה בהכרח פנתאיסטית.