יוכבד סגל ע"ה – כה עשו חכמינו וספרות הילדים הדתית

סופרת הילדים החשובה ביותר של הדור האחרון הלכה לעולמה. קראו לה יוכבד סגל. אבל שם הספרים שלה מפורסם יותר משמה שלה. "כה עשו חכמינו". זו סדרה מופלאה, יחידה במינה. המחברת עברה על אגדות התלמוד והמדרשים, בחרה סיפורים שמתאימים לילדים, ועיבדה אותם באופן קריא ביותר. די להשוות את מעשה ידיה לספרי ילדים אחרים שיצאו בידי אחרים. החל מלקט – היום מנוקד – של אוצר מעשיות התלמוד וכלה בעיבודים מעיבודים שונים. יש לזכור כי לשון התלמוד קצרה ביותר. כמו המקרא עצמו, הסיפורים מובאים בקיצור כה רב עד שמסיימים אותם מהר מדי. אין התייחסות מספקת לרכיבי סיפור שטעונים פירוט והרחבה. הילד לא יפיק הנאה מסיפורים אלו, ולמעשה גם לא המבוגר, לא בלי לעצור ולחשוב עליהם. אבל איזה ילד מסוגל לכך? אחד הפתרונות שלא יכלו להתחרות עם "כה עשו חכמינו" היה לקחת את הסיפורים ולהוסיף להם קישוטים ופירוט. הגיבורים קיבלו שמות. נוספו שיחות ביניהם. אבל העריכה לא הצליחה. לפחות משתי סיבות. התוספות נראו מודבקות. הן לא קלעו לרוח הסיפורים המקוריים. כמו כן, המלקטים הביאו כל סיפור מן הגמרא, גם סיפורים שאינם מתאימים לילדים, גם סיפורים שבהם המסר לא הוצג בצורה המושלמת שבה הוא מופיע אצל סגל. האם אני מחמיא לה? כן. יותר מדי? לא. אי אפשר להגזים בחשיבות סיפוריה. מספיק לקרוא את העיבודים שלה ולראות. נראה לי שהמתודולוגיה שלה עובדת כך. ראשית, היא בוחרת סיפורים מוסריים, שיש בהם מסר. שאין בהם דברים שיפריעו לילד. שנית, היא מרחיבה אותם. אבל היא מרחיבה אותם רק באותן נקודות שבהן ההרחבה מתבקשת מעצמה. היא אינה ממציאה פרטים. היא רק מספרת באריכות לשון את מה שהתלמוד מביא כל כך בקיצור. הנה דוגמא אחת. עיבודה של יוכבד סגל ל"בנימין הצדיק", "כה עשו חכמינו" כרך ד' עמ' 9. הסיפור המקורי מוכר היטב. מעשה באשה אחת עניה שבאה אל בנימין הגבאי. לא היה לו כסף לעזור לה כי היתה זו שנת בצורת. הוא נתן לה משלו, ובזה התברך וזכה לאריכות ימים ושנים. הסיפור המקורי בגמרא קצר אפילו יותר מכפי שהובא כאן. מה יכול הילד להפיק מסיפור כזה? ההורה שיספר לו את הסיפור יצטרך להרחיב עבורו את הפרטים. אבל לא כל אחד מסוגל לזה. סגל עשתה עבודה יפהפיה. הסיפור מתפרש עתה על שלושה ומשהו עמודים מנוקדים. וכך זה נעשה. תחילה מציגה סגל את גיבור העלילה. "איש צדיק היה ושמו בנימין. כל ימיו עסק במעשי חסד ובמתן צדקה. ולכן קראו לו הכל "בנימין הצדיק"... כל מה שכתוב כאן אינו מופיע בתלמוד, אבל זה מתבקש. בהמשך מסבירה סגל מה תפקידו של גבאי צדקה והופכת זאת לחלק מהעלילה. עד כאן ההקדמה לסיפור, שכתובה בצורה קריאה וברורה. עכשו מתחילה העלילה. "פעם אחת היתה שנה של בצורת קשה במיוחד". והיא מפרטת. "מעט המזון שנמצא למכירה היה יקר מאד, והעניים לא יכלו לקנותו". האם זה נאמר בתלמוד? בוודאי שלא, אבל אין זו תוספת שהיא המציאה. זה הרקע המתבקש. בניגוד לסיפור המקורי, סגל מביאה את הרקע קודם, כדי להכין את המתח שאמנם הוא דל למדי, אבל מספיק כדי לעורר את סקרנותו והזדהותו של הילד. סגל ממשיכה להסביר כיצד לא היו תרומות והביקוש היה רב, עד ש"התרוקנה קופת הצדקה" של בנימין עד שלא נשארה בה "אפילו פרוטה אחת". ואז מופיעה האשה. אלמנה. עניה. היא מבקשת עזרה. סגל מוסיפה פרטים שאינם מופיעים בגרסת התלמוד. היא "רזה וחוורת מאד". בקושי היא מסוגלת ללכת. כמובן, את הפרטים האלו דלתה מדמיונה, אבל האם אין הם מתאימים לסיפור? האם הם מרוחים או מודבקים? לא, בהחלט לא. ואנו מסוגלים לראות את העניה האומללה בדמיוננו, ולהמתין איתה לתשובתו של הגבאי. אבל לבנימין אין כסף! סגל מאריכה במקצת בדו שיח ביניהם, שוב כשהיא רק מסיקה מסקנות מתבקשות מן הסיפור המקורי. וכיון שהוא מבין שחייה וחיי היתומים בסכנה, הוא מעניק לה משלו. וסגל מסבירה: "לא עשיר היה בנימין הצדיק" אבל הוא נתן להם מלחמו והסתפק במועט שבמועט. ראו כיצד היא מצליחה להעביר את המסר על טוב ליבו ונדיבותו של בנימין, בלי להוסיף כהוא זה על הסיפור, ובכל זאת להפוך אותו לאמיתי ומרתק. ואז מסתיימת הבצורת. ושימו לב כיצד סגל מתארת זאת. המחסור נמשך "עד שריחם הקב"ה והוריד גשם". היא אינה שוכחת להעביר את המסר, את ההסתכלות. הכל בהשגחה. עכשו מגיע השכר הטוב. בנימין חולה. במחלה מסוכנת. הרופאים מתייאשים. אבל אז באו המלאכים וטענו לפני הקב"ה להציל את בנימין. והוא זוכה לנס, ומבריא, וזוכה לאריכות ימים של 22 שנה. התוספת של הברייתא לסיפור המקורי משתלבת במהלך הסיפור, אם כי בגמרא רואים שמדובר בסיפור ובתוספת עליו. איך היא עושה זאת? כפי שאמרתי. היא מרחיבה את הסיפור כשהיא משתמשת במקורות עצמם ורק בהם (וגם כמובן בהבנה ישרה). כך מתקבלים משלוש וחצי שורות של גמרא שלושה וחצי עמודים של סיפור קריא, גדוש ביראת שמים, שאין בו אפילו תוספת אחת קטנה מעבר למה שכתוב בתלמוד עצמה. כמעט הייתי אומר שכתבה את ספריה ברוח הקודש, אבל זה לא יתכן כמובן. ואולי כן? הייתי מביא עוד דוגמאות לעיבוד שלה, אבל איני רוצה להאריך. הספרים מוכרים לכל אחד, ואם לא, חושו וקנו אותם לילדים, ואולי גם לעצמכם. *** אתמול דיווח העיתון החרדי שלנו על פטירתה של סגל. מתברר שהגיעה לשיבה טובה, ונפטרה בגיל 95. בנה הוא ראש ישיבה ורב של קהילה, מה שמסביר אולי את הפירסום ביתד נאמן. לפי הדיווח, נודע לי שנולדה בדיסלדורף בגרמניה למשפחת גוטליב. הוריה הגרו לגרמניה ממזרח אירופה. אביה היה "ראש הקהל" ולזכותו ייאמר שהביא רב ומלמדים עבור הקהל. היא למדה חינוך, אבל עבדה תחילה בבית החולים היהודי לחולי שחפת. עלתה לארץ עם עלות הנאצים לשלטון. כאן עבדה כגננת, ולדברי העיתון הקימה "את הגן החרדי הראשון". מדוע יש לי השגה קטנה על "חרדיותה" אכתוב לקמן. היא נישאה לתלמיד ישיבת חברון, והמשפחה עברה לכפר אתא. בשנת תשכ"ב חזרו לבית וגן בירושלים. כאן שימשה כגננת, מורה ומפקחת על הגנים. ומה עם הספרים? לפי יתד נאמן, היא חשה בחסר העצום בספרות טהורה לילדי ישראל. והם הם "הנחשונים שסללו את הדרך לכל ספרות הילדים התורנית העשירה הקיימת היום". נכון מאד. אבל לאחר הנחשונים לא הגיע שום המשך. למרבה הצער, שום ספר שניסה לחקותה לא הצליח. ספרות תורנית אינה קיימת לדעתי. ספרים בחזות חרדית קיימים, אך הם לא טובים. במיוחד בתחום ספרות הילדים, אם כי יש פה ושם ספרים טובים, אבל לא מהסוג שהיא הצליחה לחבר. מדוע יש לי השגות על "חרדיותה"? מפני שפה ושם בספרים שלה מפוזרים סיפורים עם מסר דתי ציוני. יישוב ארץ ישראל, אהבת ארץ ישראל, ציונות מבעד לשיטין. גם הציורים של הספרים אינם הציורים שהיו יוצאים באותן שנים. אז "אסור" היה לצייר דמויות מימי הגמרא. מסיבות שאולי כדאי לדון בהן. ההוצאה לאור של סגל, "מורשת", לא חששה לזה. סימן מובהק בעיני ל"חוסר חרדיות" במובן החיובי של המילה. המאמר ביתד נאמן מספר על חסדים נוספים שעשתה, ועל ספרים אחרים שכתבה. סיפורי השגחה ונס, וקורותיו של אהרן מרכוס, הראוי לאשכול בפני עצמו. חבל על דאבדין ולא משתכחין. יוכבד סגל ע"ה הנעימה לנו את ילדותנו, וספריה ימשיכו להנות את ילדינו וכל צאצאינו בעז"ה. תנצב"ה. *** מדוע פתחתי עליה אשכול? מפני שיש לי הכרת הטוב אליה, ואני מניח שאיני היחיד. מפני שהיא היתה תופעה ייחודית בחברה הדתית חרדית. שאלות לעיון, שאי אפשר בלעדיהן. האם תיתכן ספרות ילדים חרדית? הבא דוגמאות ונמק. מה היתה ספרות הילדים בימי פירסום ספריה של סגל? אילו תמונות הופיעו בהן ומה השפעתן על הקורא? מה היתה השפעת התמונות של ספרי סגל? האם אתם מסכימים לשיפוט של כותב שורות אלו לגבי המתודולוגיה שלה? באיזו מידה מתודולוגיה זו היא "צמודת טקסט" למקורות? האם ניתן לומר שהספרים שלה נכתבו "ברוח הקודש"? איני יודע איך יתקבל האשכול הזה אצל באי הפורום. אבל אני את שבליבית כתבתי. ירצו, יהפוך האשכול לדיון על מתודולוגיה של כתיבת ספרים ועוד. אך גם אם לא, הוא יישאר האשכול כזכר בעולם הזה לסופרת הילדים הראשונה והייחודית של החברה הדתית חרדית בארץ. *** תוקן בגלל טעות שלי שהעיר עליה מאיר (ימי). תוקן על ידי - מיימוני - 13/09/2006 0:09:51 שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מצורף קובץ

פרה שומרת שבת:
תוקן על ידי - שלויימלע - 14/09/2006 9:47:38

הרב מימוני,

1.  יעיין נא כת"ר ביד דרמבמז"ל, טוען ונטען פ"ג ה"ב, ויוקל לו.

2.  אם יתקשה מר בהקשר, יעיין נא במקו"צ.

3. חכם כמוהו בודאי לא יצטרך ליותר. אך לעמא דארעא תוכל לסייע הויקיפדיה בערכו.

ר"מ

שלוימעלה תודה! *** ר"מ רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ג הלכה ב כל כסף האמור בתורה היא שקל הקדש והוא עשרים מעה וכל כסף של דבריהן ממטבע ירושלים שהיה הסלע שלהן אחד משמנה בו כסף והשאר נחושת כמו שבארנו, אבל המעה היא היתה כסף נקי אפילו בירושלים והיא כסף של ירושלים, ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה שתי כסף היא מדבריהם עשו אותה שתי כסף של ירושלים שהן שתי מעין ולא עשו אותה שני שקלים בשקל הקדש, זהו הדבר הנראה בשעור כפירת הטענה, ג ורבותי הורו שכפירת הטענה הוא משקל תשע עשרה שעורות וחצי שעורה מן הכסף, ויש לי כמה ראיות לסתור אותה הדרך שתפסו עד שיצא להם זה החשבון, ויראה לי שהוא טעות. תחילה חשבתי שכוונתך למה שחלק הרמב"ם על רבותיו בלי לחשוש. אבל אחרי שהסתכלתי במקו"צ של שבתי פרנקל גיליתי שהוא מפנה לפירוש המשניות על בכורות אם כי לא כתוב היכן שם. ולפי ההמשך הבנתי שבאת לתרץ את האאוטינג, כיצד הספקת ללמוד מן הנצי"ב. יש לי קושיה אחרת: איך זוכרים את כל המראי מקומות האלו כדי לעשות חידות כאלו ? על כל פנים, כיון שלא גילית גם אני כתבתי רק מחצה. אמנם אני סבור שחריפי הפורום ידעו לענות על קושייתי - זו שתרצת על ידי מקו"צ - מסברה גם בלי המקור שלך... שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

.
שלויימאלע, תודה!

(אמר לי מישהו, שהמוצר היחיד שככל שהוא ישן יותר, משתבח, זו הנוסטלגיה)

מיימוני,

עצם העובדה שסידרת 'כה עשו חכמינו' ממשיכה להיות מונחת על מדף הספרים של הילד הדתי, שלושים ואבעים שנה לאחר שיצאה לאור במהדורתה הראשונה, מלמדת עליה יותר מכל.

ברם, אינני סבור שהקישורים והנופך שהוסיפה הסופרת 'ברוח הקודש' הם החידוש המרכזי בספר. הספרונים הראשונים בהוצאת 'מחניים' (עם ציוריו של הכטופף) אינם מוצלחים או פופולאריים פחות מספריה של סגל. ייחודה של סגל הוא ביכולתה להדפיס חמישה כרכים המבוססים כולם אך ורק על ספרות חז"ל לרבדיה. הספרות החרדית לא הצליחה עד כה להתמודד עם משימה כבדה כזו!

העובדה מלמדת שרוב רובה של הספרות החרדית התמקדה ב'סיפורי צדיקים' בעיקר בז'אנר המופתים, מגרשי דיבוקים וקפיצות הדרך. בדרך זו צדה החברה החרדית כמה צפורים: א. חוסר צורך להיות נאמן למקור טקסטואלי מכל סוג שהוא. סיפורי צדיקים נכתבים לרוב בתרגום חופשי ממקורות מפוקפקים או מפוקפקים למחצה בהם עושה הסופר כאוות נפשו. ב. אי-נוחות מסיפורי תנאים ואמוראים המעבירים מסר נוגד לדרכו של הת"ת או בית יעקב, למשל חכמים שעסקו במלאכה. ג. סיפור על גדולי ישראל מהזרם הקרוב לסופר או ההוצאה, מחזקים את הצדקתה של ההתבדלות הפנים חרדית: אשכנזים מול מזרחיים, חסידים מול מתנגדים, וכו'.

ואם כבר הוזכרו ספרוני 'מחנייים', אני סבור שהיא מהווה דוגמא טובה לתופעה שציינתי. הספרונים הראשונים התמקדו בסיפורי חז"ל (ר' חנינא בן דוסא והדובים, ר' עקיבא והחמור, וכיוצ"ב). בתקופה מאוחרת יותר נרכשה ההוצאה בידי גוף המזוהה עם חב"ד, והרי פלא: לא עוד סיפורי חז"ל, אלא בעיקר סיפורי מופת מהסוגה היותר גרועה, מבית היוצר של ספרות ה'שבחי'.

ושוב לסגל: כפי שציינתי בתחילת דבריי אינני רואה בהוספות והקישורים פרי דמיונה של סגל את חוד החנית. לדעתי 'כה עשו חכמינו' הפך להיות קלאסיקה בזכות שני דברים:
א. הסופרת מצליחה לשמר את הסגנון החז"לי המיוחד. בכל מקום שאינה מוכרחה, נשאר המטבע המקורי כצורתו. בדרך זו נחשפים ילדים ועמי הארץ למטבעות הלשון הח"זליים, בעוד שבכל ספרות אחרת לא ניתן על כך דגש, והסיפור הוא בסגנון עכשווי, דהוי, עלוב.
ב. סגל השכילה שלא להסתמך רק על הסיפורים הנזכרים בבבלי או במדרש, אלא הסתייעה במקורות חז"ל מקבילים, כמו תוספתא וירושלמי. לעיתים אותו סיפור עצמו מבוסס על שני מקורות חז"ל, למשל הסיפור על דמא בן נתינה. מעבר לכך, לא היססה סגל להשתמש בספרות חיצונית כמו 'יוסיפון'. לעניות דעתי, גישתה זו בבחירת המקורות היא מהפכנית בכל קנה מידה, ומקבילה (באופן יחסי) למתודולוגיה המהפכנית שהכניס בשעתו גדליה אלון במחקר ההיסטוריוגרפיה של תקופת המשנה והתלמוד.
   

עזוב תעזוב עמו:

יוסף מוקיר שבת

נקדימון בן גוריון והשר הרומי:

מימוני,

בהפניה למקו"צ הכונה לציון שם לרבו - ר' יוסף אבן מגאש.

ר"מ

מתי  היא  נפטרה?

רמבמז"ל, ככל שאני יודע הרמב"ם עוד זכה לראות את הר"י מיגאש בילדותו (אביו היה תלמידו), לא?

גם אנוכי הק' מצטרף בזאת לכל השבחים על יוכבד סגל, ועל ספריה הנפלאים. דווקא בילדותי הבלתי חרדית הם היוו מבחינתי (ביחד עם ספרי הרב להמן) פינה חמה של יהדות בתוך השממון הספרותי, שהתמלא מטבע הדברים בספרות העולם. ספרים נפלאים ממש, שהקראתי מהם בתענוג רב (שלי ושלהם) לילדיי. באמת נדיר, להפוך את אגדות חז"ל לתענוג.
כשבגרתי, בעוונות, התחלתי כדרכו של עולם (='העוילם', במונחים של החזו"א) דולג על האגדות ומקפץ לסוגיות דשמעתתא. ואולי מפני שלא הצלחתי לשחזר את המתיקות שהכניסה בהן יוכבד סגל.
באמת אישה מיוחדת במינה. חבל על דאבדין...

גם אני גדלתי על ספריה,
יש להעיר כי הציורים פחות מזמינים בקורת משום שהם איורים. מאיר

מיימוני
בהקשר לסיפורי חז"ל בעיבודה של יוכבד סגל יש לציין את אסופת הסיפורים ביידיש "מעשה בוך" שהיום כמעט (או לגמרי) שאינה ידועה למי שאינו עוסק במחקר ספרות יידיש הקדומה.
הספר יצא לראשונה בשנת שס"ב (1602) בבאזל בבית הדפוס של קונרד וואלדקירך (מדפיס לא יהודי שעסק גם בהוצאת ספרים בעברית וביידיש) על ידי יהודי בשם יעקב בר אברהם ממזריטש שעבד בבית הדפוס שלו בהוצאת ספרים שונים בשנים 1591 - 1603.
בספר מאתים חמישים ושבעה סיפורים (ובמילים: 257). מאה חמישים ושבע הראשונים הינם עיבודים של סיפורים מן התלמוד והמדרש (ליתר דיוק הרוב המוחלט הוא מן התלמוד הבבלי, סיפורים מעטים מן המדרשים וכמה סיפורים ספורים מן הירושלמי), לאחריהם קבוצת סיפורים (25) על רבי יהודה החסיד ואביו רבי שמואל. החלק האחרון של הספר (בערך שבעים וחמישה סיפורים) לקוחים מכל מיני ספרים שיצאו בדפוס בתקופה שקדמה להוצאת הספר: שלשלת הקבלה, מנורת המאור, חיבור ההגדות והמעשות שבתלמוד ועוד. בחלק זה יש גם סיפורים מן הנובליסטיקה הכללית האירופאית. המקורות שעמדו לפני מחבר האסופה היו כולם בעברית והוא שיצר את האסופה שביידיש.
לגבי עיבוד הסיפורים שמן התלמוד, כמעט כל מה שאמרת על יוכבד סגל נכון לגבי המעבד והמתרגם משנת שס"ב. הוא מרחיב את הסיפורים נותן לדמויות מימד פחות שטחי והופך את האנקדוטה התלמודית הלאקונית לסיפור בעל עור וגידים. עם זאת הוא לא מכניס פרטים שלא יכולים היו להיות בסיפור התלמודי. ובסוף הסיפור, כמובן, מוסר השכל.
הספר יצא בעוד שלוש עשרה מהדורות עד לשנת 1765 (באמסטרדם, פראג, וילמרשדורף, הומבורג, פרנקפורט ועוד) כולם ביידיש הקדומה שהיתה נהוגה במערב אירופה.
תחילת המאה הי"ט, עם שקיעת הדיאלקט המערבי (הקדום) של יידיש נעשה עיבוד ליידיש מזרחית. הוא כלל רק כארבעים סיפורים ויצא במהדורות רבות (למעלה מעשרים). בתחילת המאה העשרים תורגם הספר גם לגרמנית ולאנגלית ובשנים האחרונות ממש תורגם שוב לגרמנית וכן לצרפתית.
אם יצא לי אביא אולי את נוסח הסיפור על בנימין הצדיק (זו ממש לא היידיש שדוברי היידיש שבינינו מכירים).
עוד על ה"מעשה בוך " ממש בהרחבה אפשר למצוא בעבודת הד"ר של י. במברגר מאונ' בר אילן "סיפורי השבחים של חסידי אשכנז: קוי יסוד להגיוגרפיה היהודית באשכנז בימי הביניים" (היא ניתנת להשגה בספריה הלאומית ובאוניברסיטת בר אילן). יש לו גם מאמר שבו הוא מנתח את דרכי העיבוד של שלושה סיפורים מן התלמודבמעשה בוך ובעוד כמה מקורות ביידיש של המאה השש-עשרה, אבל המאמר הזה פורסם בגרמנית ואני מניח שאין טעם לציין פה את המקור.
טוב, איורים אין בספר הזה, מה לעשות. אבל יש איזה מאמר של אדמיאל קוסמן שעוסק בסיפור על רבי עקיבא ובאיורים בספרי ילדים שבו מופיע הסיפור אצל חרדים ואצל ד"לים, א ני ממש לא זוכר היכן.

לרב מיכי
להמן הכיר את הספר "מעשה בוך" היטב ושילב בסיפוריו הרבה מן החומר שבו, למשל בסיפור "רבי אלחנן" (שידוע גם בשם "האפיפיור היהודי") ובסיפורים נוספים (צריך לציין לך מי כתב על כך או שתנחש לבד?) טוב שכן קרוב מאח רחוק?

הנה השער של הספר במהדורת 1602



והנה הסיפור על בנימין הצדיק. עשיתי קצת גזירה והדבקה כי זה יושב על שני עמודים. סליחה על האיכות, ככה זה כשמתעסקים בספרים בני 400 שנה.
מיימוני, הבאת דוגמה לא כ"כ טובה לסיפור, כי במקרה הזה המעשה בוך לא כ"כ מפתח את הטקסט ובעיקר מתרגם אבל חשוב לו להביא מוסר השכל בסופו (זה עקרון מנחה בספר הזה). תצטרך להאמין לי (או לבמברגר שבמאמרו שהוזכר מביא דוגמאות) שבסיפורים אחרים הוא מפתח יותר.
הנה הסיפור :

תוקן על ידי - אח_של_השכן - 15/09/2006 4:00:00 טוב שכן קרוב מאח רחוק?