שו"ת לאראל סגל

"מה עושים כשרואים מיסיונר מחלק חומר הסברה על מנת לקרב אנשים לנצרות ח"ו?"

במשלי פרק ט מסופר על שתי נשים - "חכמות" ו"כסילות"; שתיהן מנסות למשוך אנשים להקשיב להן; ה"חכמות" רוצה ללמד דברי תורה וחכמה, וה"כסילות" רוצה ללמד דברי ניאוף והוללות.

מכאן אולי אפשר להסיק, שכאשר רואים "כסילות" שמציבה דוכן ומנסה למשוך אנשים ולשכנע אותם לדברים רעים, צריך לנהוג בדרכה של ה"חכמות" ולהקים דוכן נגדי, בו ננסה למשוך אנשים ולשכנע אותם לשמוע דברי תורה.

ומי שאין לו זמן או כוח לעשות זאת - יכול אולי לתרום לארגונים שעוסקים בנושא (למשל "יד לאחים").

התוכל לספר כמה מסרים של חג הסוכות? 

לזכור שכל מה שאנחנו בונים ויוצרים בעולם הזה, עולם החומר, הוא זמני וחולף כמו הסוכה. קצת דומה לרעיון של פרוייקט "האיש הנשרף" בארה"ב: http://www.burningman.com/

להזדהות עם העניים שאין להם בית (כמו שבפסח אנחנו מזדהים עם העניים שאין להם אוכל).

לאמן את מידת הביטחון בה', ששומר עלינו גם כשאנחנו מחוץ לקירות הבטוחים של הבית.

אני מעתיק הלכה מהלכות עכו"ם מהרמב"ם :

הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר:

שאלה קשה.

מפשט דברי הרמב"ם נראה, שמותר לקרוא תהלים כדי שאדם בריא לא יחלה, אבל אסור לקרוא תהלים כדי שאדם חולה יבריא. זה קצת מוזר.

לי נראה שהעיקר הוא בכוונה - מי שחושב שקריאת התהלים כשלעצמה תרפא את החולה, עובר על איסור "לא תנחשו". אבל מי שמשתמש בתהלים רק כאמצעי-עזר לתפילה או לתשובה, וחושב שה' ישמע את תפילתו או שבזכות התשובה ה' יציל אותו - מקיים מצוה.

איך קרה שאכל אדם הראשון מעץ הדעת?

ההסבר מופיע בפרשה עצמה, כמה פסוקים קודם: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד". כמו שאנחנו, הגברים, עוזבים את הורינו כי אנחנו רוצים לדבוק בנשותינו ולהתאחד עמן - כך גם אדם הראשון עזב את אביו שבשמים כי הוא רצה לדבוק באשתו...

יש עוד שני אנשים שנאמר עליהם שדבקו באישה - שכם דבק בדינה בת יעקב, ושלמה דבק בנשים הנכריות; בשני המקרים הדבר גרם להם לעשות מעשים רעים...

מי הוא כנען, ומה הסיפור עם חם ונח?

כנען הוא בנו של חם בן נוח, נזכר לראשונה בבראשית ט 20-27, בסיפור על המצאת היין...

בסיפור נזכרו רק בניו של נוח - חם, שם ויפת; חם ביזה את אביו שהשתכר, ושם ויפת שמרו על כבודו. אם כך, מדוע נוח קילל את כנען, בנו של חם, ולא את חם עצמו?

חם ראה שאביו מתבזה מתוך שיכרות, והחליט, שאם הוא מבזה את עצמו, אז הוא אינו ראוי לכבוד, ואפשר להמשיך ולבזות אותו. לכן "וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ".

אבל שם ויפת הסתכלו על האישיות הכללית של אביהם, והבינו שמדובר במעידה רגעית; גם אם אביהם ביזה את עצמו באופן חד-פעמי, עדיין האישיות הכללית שלו היא טובה ונכבדה, והוא עדיין ראוי לכבוד; ולכן הם נזהרו לשמור על כבודו, והעלימו את עיניהם (תרתי משמע) מביזיונו: "ויקח שם ויפת את השמלה, וישימו על שכם שניהם, וילכו אחרנית, ויכסו את ערות אביהם; ופניהם אחרנית, וערות אביהם לא ראו".

התכונה הזאת - להסתכל על האישיות הכללית ולהעלים עין ממעידות רגעיות - היא תכונה חשובה בכל מערכת יחסים, ובפרט בחינוך ילדים; כל הורה ומחנך צריך לדעת להתבונן באישיות הכללית החיובית של הילדים שלו, ולא לבזות או לנטוש אותם רק בגלל כישלונות חד-פעמיים.

נוח ראה שלחם חסרה התכונה הזאת - הוא מתייחס רק למה שהוא רואה באותו רגע ואינו מסתכל על האישיות הכללית; ולכן ניבא שהוא ייכשל בחינוך הילד שלו כנען, והוא לא יגיע לשום הישג משמעותי, אלא רק "עבד עבדים יהיה לאחיו". זה לא עונש אלא נבואה.

ולמה דווקא כנען? לחם היו ארבעה בנים - "כוש ומצרים, פוט וכנען" (בראשית י). כנען היה הבן הצעיר ביותר; ייתכן שבאותו זמן, כנען היה הבן היחיד שעדיין היה בבית אביו (לכן חם נקרא כאן "אבי כנען"), ולכן נוח התייחס רק אליו.