השפעת השפעת על המשופע המושפע.

מה אתם עושים?! באה יהודיה טובה לקיים את מצוות חשבון נפש, בפרט בחודש אלול; ובמקום לעזור לה, אתם מנסים לקרר אותה! ע"פ התנ"ך, התורה מרפאת לא רק את הנפש אלא גם את האיברים, כמו שנאמר למשל ב. משלי ג8: "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך". כמובן, הכוונה לעיסוק בתורה מתוך מטרה לקיים אותה, ולא לשימוש בתורה כסגולה ולחש, וכפי שכתב רמב"ם. גם ע"פ התלמוד, הייסורים שבאים על איברים מסויימים בגוף האדם נובעים מעבירה שהאדם עבר באותם איברים - כמו שכתוב במסכת סוטה ח:, http://www.geocities.com/nashim2/sotah/talmud_sotah08.htm הדברים נאמרו לגבי אישה סוטה, אבל חז"ל ראו אותו כרעיון כללי שנכון לכל אדם: משנה: במדה שאדם מודד בה מודדין לו: היא קשטה את עצמה לעבירה -המקום נוולה; היא גלתה את עצמה לעבירה - המקום גלה עליה; בירך התחילה בעבירה תחילה (בדרך תשמיש הירך נהנה תחילה בקירוב בשר) ואחר כך הבטן, לפיכך תלקה הירך תחילה (לקלל אותה, דכתיב: 'בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה' (במדבר ה)) ואחר כך הבטן, ושאר כל הגוף לא פלט. אמר רב יוסף: אף על גב דמדה (עצמה) בטילה (שפסקו ארבע מיתות בית דין), במדה לא בטיל (שמודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה ומתים, בדוגמת אותה מיתה), (הגמרא קאמר:) דאמר רב יוסף (נמי בעלמא), וכן תני רבי חייא: מיום שחרב בהמ"ק - אע"פ שבטלה סנהדרי - ארבע מיתות לא בטלו. והא בטלו? אלא דין ארבע מיתות (דין שמים שהיא דוגמתו) לא בטלו: מי שנתחייב סקילה - או נופל מן הגג (דומיא דסקילה, דתנן: (סנהדרין מה,א) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות; אחד מן העדים בא ודחפו כו') או חיה דורסתו (ארי דורסו בצפרניו ומפילו לארץ וגם זה דומה לנסקל); מי שנתחייב שריפה - או נופל בדליקה או נחש מכישו (והארס שורפו). מי שנתחייב הריגה - או נמסר למלכות (ומיתת מלכות מתיזין את ראשו בסייף והרג נמי סייף הוא כדאמרינן בסנהדרין (נב,ב)) או ליסטין באין עליו; מי שנתחייב חניקה - או טובע בנהר או מת בסרונכי (בומנל"ט והוא חולי בגרונו). תניא: היה רבי אומר מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו שנאמר (ישעיהו כז,ח) בסאסאה בשלחה תריבנה (בתוך אותה סאה עצמה כשאתה משלחה לאבדון תריבנה) [הגה ברוחו הקשה ביום קדים] - אין לי אלא סאה (עבירה גדולה); מנין לרבות תרקב (חצי סאה: תרי וקב, דהיינו שלשה קבין) וחצי תרקב, קב וחצי קב, רובע וחצי רובע, תומן ועוכלא (משקלות קטנים הן, ושיעורן בבבא בתרא בהמוכר את הספינה (צ,א))? מנין? תלמוד לומר (ישעיהו ט,ד) כי כל סאון סואן ברעש [ושמלה מגוללה בדמים, והיתה לשרפה מאכלת אש]. ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול (ואע"פ שלא נפרעו ממנו פעם ראשונה ושניה - לא ויתרו לו עליהם, אלא מצטרפין לו אותן לחשבון)? תלמוד לומר (קוהלת ז,כז) [ראה זה מצאתי אמרה קהלת] אחת לאחת למצוא חשבון, וכן מצינו בסוטה: שבמדה שמדדה בה - מדדו לה: היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו, לפיכך כהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל; היא פרסה לו (כנגדו) סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כפה (צעיף) מעל ראשה, ומניחו תחת רגליה; היא קשטה לו פניה, לפיכך (סוטה ט,א) פניה מוריקות (הכי תני לקמן: אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות); היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות; היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה; היא הראתה לו באצבע (רמזה לו לבא אצלה), לפיכך ציפורניה נושרות; היא חגרה לו בצילצול, לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה; היא פשטה לו את יריכה, לפיכך יריכה נופלת; היא קיבלתו על כריסה, לפיכך בטנה צבה; היא האכילתו מעדני עולם, לפיכך קרבנה מאכל בהמה (שעורים); היא השקתהו יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך כהן משקה מים המרים במקידה של חרש (פחותה ומגונה שבכוסות); היא עשתה בסתר, 'יושב בסתר עליון' שם בה פנים (פנאי ליפרע ממנה: ושמתי אני את פני (ויקרא כ) ונתתי (את) פני (שם יז) - כולן לשון פונה אני מכל עסקי ועוסקני בהן), שנאמר (איוב כד,טו) ועין נואף שמרה נשף, לאמר לא תשורני עין וגו' [וסתר פנים ישים].

מובן שהכללים האלה הם רק לכיוון אחד, כלומר, העובדה שאישה לקתה בבטנה (למשל) לא מעידה בהכרח שהיא חטאה בבטנה. יש גם ייסורים של אהבה, כפי שאמרו חז"ל. וזו היתה טעותם של רעי איוב - שהם הסיקו באופן ברור ומוחלט שאיוב חטא בפשעים נוראיים, ולא לקחו בחשבון את האפשרות של ייסורי אהבה. אבל האדם עצמו צריך לעשות חשבון נפש ולהסיק מסקנות מכל מחלה שבאה עליו. ריב: חשבון נפש הוא לא רק לכלל אלא גם לפרט, כפי שנאמר במגילת איכה (ג37-42): " מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי, ד' לֹא צִוָּה. מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב. מַה-יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל-חֲטָאָו. {ס} נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד-ה'. נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל-כַּפָּיִם, אֶל-אֵל בַּשָּׁמָיִם. נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ " כל עוד עם ישראל היה מאוחד וישב בארצו, כל אחד היה צריך לדאוג קודם כל לרווחת העם, ולכן הקריאה לחשבון נפש בעקבות ייסורים הופנתה בעיקר לציבור; אבל לאחר חורבן המקדש, כשעם ישראל גלה והתפזר בין הגויים, כל אחד באופן טבעי דואג קודם כל לעצמו; מגילת איכה מלמדת, שגם כשבאים ייסורים על האדם הפרטי, גם אז עליו לעשות חשבון נפש ו"לפשפש במעשיו".

כמתעסק: א. שפעת לא קשורה דווקא לקור. יש הבדל בין שפעת לבין הצטננות. ב. מדוע, לדעתך, רש"י פירש ש"צנים פחים" הכוונה דווקא לקור וחום, ודווקא אסונות שקשורים לקור וחום הם בידי אדם? נראה לי מסתבר יותר ש"צנים פחים" הכוונה לקוצים ומכשולים בדרך, ו"צנים פחים בדרך עקש" הכוונה, שאם אדם בחר ללכת שיש בה מכשולים רבים, אז כל הצרות שיקרו לו בדרך זו הן באשמתו, ואל לו להאשים בכך את ה' או לחפש בכך משמעויות רוחניות. אבל דווקא הקור והחום הם לא בידי אדם. כמה פעמים קרה לך שהתעוררת בבוקר אביבי חמים, ובאמצע הצהריים תפס אותך גשם כשהיית בלי מטריה?

אראל

הכוונה היא לחום\קור המשפיע על גופו של האדם - הרי יש אדם רגיש שגופו כל כך חלש ומימלא חום גופו נמוך, וירוס השפעת יכול לתקוף אותו גם בלא שיבוא עליו קור מן החוץ - לעומתו יש אדם שקור עז שבא מן החוץ לא יוכל לו, מפני שהוא בעל נפש חזקה ולא יחלה -

אגב, נדמה לי שרק במאה שעברה גילו עוד שני חושים על חמשת החושים המפורסמים

החוש לחום וקור
החוש לשיוי משקל תוקן על ידי - riv - 15/09/2006 11:07:36

אראל שמא התכוונת בדבריך לתוכחה כלפי. ולכן אני נחפז לתקן ולהבהיר. א. כלל גדול הוא אצלנו - בעם ישראל, בתורה - כי אדם צריך לעשות תשובה על חטאים. וכי כאשר קורה לו דבר לא טוב, צריך להתעורר מזה ולעשות תשובה. ב. כמובן, אין תשובה בלא ידיעה. אם אדם יודע במה חטא, הוא יודע מה לשנות. כיצד משתנים? זה אינו תמיד דבר פשוט. אבל הכיוון ברור. ג. אך מה יעשה אדם שאינו יודע במה חטא, שאינו יודע מה העוון שלו? כאן אתה, אראל, טוען שהמקום והנושא שאדם לקה בו יכולים לשמש בתור מדריך לחפש אחרי מה שראוי לתקן. ולמעשה זו היתה הנחת היסוד של התבהרות. וכנגד זה טענתי אני שההנחה הזו היא תמימה מדי ואינה תמיד עוזרת. ואני רוצה לפרט מדוע. 1. הבאת מקורות מהגמרא שמראות כי יש איזה חשבון שניתן לפיענוח בידי אדם. זה חל בנושא של מיתה, וזה חל בנושא של ענישה. אבל נראה לי שעל זה יש להשיג ארבע השגות חשובות מאד. I הכלל הזה משקף דעה אחת בגמרא. האם הדעות שהזכרת מקובלות על כל התנאים והאמוראים, או שיש בדבר מחלוקת? למשל, למרות שאין בהכרח קשר בין הדברים, האם מי שסובר כי "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" (=אין שכר למצוות בעולם הזה. הכל שמור לעולם הבא, ולכן הצדיק עלול לסבול למרות שלא מגיע לו) לא עשוי לסבור גם כן כי "עונש מידה כנגד מידה באותו איבר בהאי עלמא ליכא"? II ענישה אינה זהה לקריאה לתשובה. לאחר שאדם כבר מת, בין אם היתה זו מיתה מקבילה למיתת בית דין ובין אם לא, זה קצת מאוחר עבורו לחפש תשובה. גם מה שמצאנו שאשה סוטה נענשת במקומות מקבילים למקומות ש"משתתפים" בחטא, או שבהם נעשו העבירות, אינו מוכיח שזה כך בכל עבירה ועבירה. האם תרצה ללמוד ב"בנין אב" לכל העבירות ולכל העונשים? אתמהה. ועוד, שגם בסוטה עצמה אמרו שיש זכות שתולה. האם זה לא יתכן שגם מי שחטא באיבר מסויים יקבל את העונש במקום אחר ובצורה אחרת בין בגלל שמידת הרחמים מעורבת כאן, בין בגלל שזכות תלתה לו (כגון שעשה מצווה באותו איבר עצמו)? ןןן ובכלל כיצד ניתן לקשר באופן ישיר בין עונש באיבר לבין חטא? נניח שאדם לא כיוון בתפילה. איפה בדיוק אמור העונש לפגוע? נניח שאדם אכל בשוגג דבר אסור. האם העונש יפגע לו בפיו, בשיניו, בלשונו, במערכת העיכול? ומי ששמע לשון הרע, האם העונש יפגע באזנו, או בליבו, או במוחו? ןןןן מעל לכל, אני סבור כי המסקנה שהסקת מהדוגמאות שלך היא מרחיקת לכת. הגמרא מביאה זאת בתור דוגמא כדי להראות שלפעמים העונש פוגע באיבר ש"השתתף" בעבירה. אבל לפעמים אינו "תמיד". זו טעות לוגית מהסוג של הפיכת אוסף מקרים לכלל קבוע. יתכן כי הגמרא באה לומר כי דווקא בסוטה יש השתדלות לפרסם את הענישה על ידי פגיעה באברים החוטאים. אבל האם מכאן ניתן ללמוד כי תמיד זה יהיה כך? עד כאן השגותי. ד. אולם סבורני עוד כי הדגם של "סבלתי כאן ולכן עלי לחפש במה לעשות תשובה בהקבלה" הוא פשטני מאד. האם יש מצב של אדם שהוא שלם ומושלם ורק חטא אחד מעיק עליו וניתן ללמוד על החטא באמצעות מילון שמקשר בין המחלה והסבל והאבר לבין העבירה? סבורני שלא. קודם, בסעיף ג', ערערתי על המילון. עכשו אני מערער על הדגם. הרי אדם לעולם אינו גומר לחזור בתשובה. (רעיון שלוינגר ייחס אותו לרמב"ם). יש לנו תמיד מה לתקן. תמיד אנו יכולים לעלות ולהתעלות. ניקח נושא כמו תפילה. האם אנו חושבים על המילים בכל שלב של תפילת עמידה? נניח שכן. האם אנו מכילים בלב איכפתיות לגבי אחרים, או רק לגבי עצמנו, או רק בצורה מופשטת? אתן דוגמא כדי להבהיר. כשאני מתפלל על רפואה לעם ישראל, האם אני קורא את המילה וחושב על המושג המופשט של עם ישראל, או עלי ועל משפחתי ואולי על חולה כזה או אחר, והאם אני זוכר שיש עוד חולים סובלים שאיני מכיר ולכן איני מודע אליהם? איני אומר שאדם יכול בתפילתו לכסות הכל, אבל אולי, כשעולים שלב אחרי שלב, נדרשים להגיע גם לזה? למשל, אני עצמי משתדל מאז החטיפות להתפלל בעמידה על השבויים שיחזרו לשלום הביתה. אבל למגינת ליבי אני לפעמים שוכח להזכיר אותם ספציפית בתפילתי. איני בא לומר שיש חובה כזו. אבל אני רואה בכך חובה לעצמי, ואני נכשל בזה (יש לי כשלונות הרבה יותר גדולים. זו רק דוגמא). בדומה לזה, הארת פנים לכל אדם. גם מי שמאיר פנים כהלל בשעתו, עדיין צריך לבדוק אם הוא פנוי לאחרים כמו לבני משפחתו. ולאידך גיסא, הוא גם צריך לבדוק שאינו מזניח את משפחתו על חשבון אחרים. נקטתי כאן שתי דוגמאות שנראות לי מאד מעשיות. והן אופייניות למי שאינו בין הרשעים, כלומר שאינו גונב ואינו גוזל ואינו מכה רעהו בידים או בסתר. קל וחומר לנושאים אחרים. לפיכך, אם אחזור לשאלה היסודית של התבהרות, האם מזה שיש לי שפעת או כאב שנים אני יכול ללמוד שעלי לתקן כאן ושם? הרי הכל מחכה לי לתיקון... ה. לכן - המלצתי, בעקבות מה שלמדתי והבנתי - היא להתעורר בתשובה. לא לחיות בבועה של "מה שהיה הוא שיהיה". לחפש דברים גדולים וקטנים להשקיע בהם. וכמובן, ברגע שמגלים חטא, לא ליפול לתהומות של ייאוש. אלא לעשות תוכנית של תיקון. במובן של נטישת הדרך הרעה, עליה על דרך טובה. וכן, בלב, וידוי וחרטה שאני מביע בשיחה פרטית עם ה'. יש עוד הרבה לדון בו. למשל, מה עם העבירות שאני מנסה לתקן ואיני מצליח. איך מתגברים על הייאוש, איך מתקנים בכל זאת (כלומר משנים הרגלים). יש כאן חכמה שלימה לכל החיים! מחלה או כל סבל אחר יכולים לעורר אותנו שלא נישן שנת הנפש. שלא נהיה מתים בחיינו מבחינה נפשית. אבל אין הם מהוים, לדעתי, מדריך חד משמעי לחיפוש עבירות. הרבה יותר טוב לערוך חשבון כללי ולראות מה צריך לתקן, וממה אפשר להתחיל. וזה מתאים כמובן גם לעונה זו של השנה. אבל זה טוב בכל זמן. שנזכה לעשות תשובה שלימה בלא ייסורים, כולנו. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

ועוד אראל,

עד כמה שהבנתי התבהרות  שאלה בעניין מחלתה ואם זה סימן מה' -ושוב, אני לא אמרתי אל יפשפש האדם הפרטי במעשיו ...אני אמרתי במחלה שבאה על האדם הפרטי - אין מה לחקור מפני שסיבת הקילקול איננה תלויה בו - וגם סייגתי, שמחלה כמגיפה כן צריכה לעורר לחשבון נפש - ובקיצור, אם אדם עושה כמיטב יכולתו בעניין בריאותו ותוקפת אותו מחלה אל יתלה את הדבר בה' שזה סימן מה' שעשה את האדם חולה כדי שיעשה תשובה...

אראל.
קראתי את דבריך בעצב רב. הכרתי אנשים ומשפחות שחשבו ועשו ברוח דבריך. שכלו את ילדיהם ומשפחה אחרת את ראש המשפחה
הם גם חשבו שהרפואה היא  בתיקון המידות, אמירת תהילים וברכות מרעבעס ומבאבות. ולא רופא פשוט ואנטיביטיקה ופניצילין.
ילדים רכים מתו סתם סתם פניצילין של רופא חילוני היה מציל אותם.
אדם אחד אני מכיר שידע דעת עליון. זה הרי כתוב בתורה               וכל האחרים המתימרים לדעת דעת עליון. ומכירים על בוריה את הנהלת החשבונות שלו, ואיך הוא בדיוק מנהל את עולמו. וגם מיעצים וקובעים לו את סדר היום הרצוי.
אולי גם הם דומים לו בכל מודה ועוזב

ריב כל האמור כאן על ידי כמשל הוא שהרי בודאי שמחלתי אינה העניין
בהדבקות התכוונתי שכשהמשאבים הרוחניים חזקים מאוד והעוצמות הנפשיות איתנות סכנת ההדבקות אינה כל חמורה .
יש ודאי איזו חולשה נפשית רגעית שמאפשרת לגורם המחלה להתנחל בגוף
וכאן אישית אני מקבלת את דעת חלק מהאנשים כאן שיש קשר בין הדברים .
תודה לכולם על הדיון המחכים ועל כובד המשקל שנתתם לתהיותי .
יישר כח גדול .

אראל

התוכחה מדויקת כאשר אתה נביא ואינך עוסק בניחושים ומפרי רעיונך.

"יפשפש במעשיו" = יבדוק במה התרשל בפשיעתו, ולא יעסוק בניחושים ובהאשמה עצמית. לענ"ד ו מקדם לשום מקום מלבד לפחד משתק.

ההבדל בין קרבת ה' לבין פחד ה' נעוץ בתודעת המאמין.
לענ"ד קרבת ה' הנעוצה בפחד ה' היא קרבת יראת העונש - איני שולל תודעה זו אך לענ"ד היא ממקום של קטנות השמים ולא של גדלות ורוממות..

"יפשפש במעשיו" = יבדוק במה התרשל בפשיעתו - פירוש מקורי ומעניין. ואיך תפרש את ההמשך: "לא מצא - יתלה בביטול תורה"? אולי יש לפרש, לשיטתך, שהכוונה לתורת הרפואה: הוא לא למד מספיק איך להיזהר משפעת, ולכן חלה. ואיך תפרש את ההמשך: "לא מצא - הרי אלו ייסורים של אהבה"? "לענ"ד קרבת ה' הנעוצה בפחד ה' היא קרבת יראת העונש" - לא דיברתי על יראת העונש. להיפך: הגישה שלי היא שהייסורים הם בכלל לא עונש, אלא מסר שאמור לעורר את האדם להשתפר, ובא מתוך אהבה.

כמתעסק

לא שלשה כי אם ארבעה
אמונה שלמה, תשובה שלמה, רפואה שלמה וגאולה שלמה
וסימנך אתרוג

ריב

אני מנסה ללא הצלחה להבין את המשפטים שלך.
אולי אנסה לנסח שאלות ונא נסי להבהיר לי את עמדתך.

א) האם יש צרות שניתן לתלותן בעונש?
ב) במידה והתשובה היא חיובית,
     יש מחלות שהם בשליטתו של אדם להמנע מהם ויש שאינן, באלו מהם יש לראות את יד ה'?
ג) האם יש הבדל בין יחיד לציבור?

דברי הרמב"ם על איוב אינם ענין לכאן, הרמב"ם מעמיד את הפרופורציה של השאלה אך אינו מבטלה, כלומר, החושב שהאושר הוא ממון בנים ותענוגות כאשר אלו נלקחים ממנו שלא בצדק לדעתו הרי לא נותר לו דבר להאחז בו והקושיה היא על המהות מבחינתו, לעומת זאת מי שמבין שאינם עיקר אמנם יקשה לו אך לא על המהות.
אך כל זה אינו ענין לפשפוש המעשים.

מיימוני

כל גישה וכל מאמר חז"ל יכול לעולם להיות שנוי במחלוקת, אך כמדומני שאם ברצוננו להעשיר את עולמנו מחכמתם של חכמינו עלינו ללמוד את דבריהם עד שתהיה סיבה להניח מחלוקת.
למה 'שכר מצוות בהאי עלמא ליכא' מתנגש לך דוקא עם מידה כנגד מידה ולא עם פרשת והיה אם שמוע?

מעשה נוסף בענין מידה כנגד מידה.

ברכות ה רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן ואמרי לה רב אדא בר אהבה ורבנן ואמרו ליה לעיין מר במיליה אמר להו ומי חשידנא בעינייכו אמרו ליה מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה הא קא גניב ליה כוליה אמרו ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא ליה איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא ואיכא דאמרי אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא
מאיר