נקודה נוספת העולה בדברי אהרון רוז, ובעצם על הנקודה
הארכימדית הזו עומד כל הויכוח שלו עם כ"ץ ותלמידיו, היא החלוקה בין המרכז
לפריפריה.
אז נכון שגם הם מודעים לכך, כאנתרפולוגים המכירים היטב
את ספר האנתרפולוגיה פרק א סעיף א. אך כיון שמבחוץ קשה להבחין בגבולות הדקים שבין
המרכז לפריפריה, שכן המרכז והפריפיה גרים באותם מקום, ושייכים, לפי הגדרות
סוציולוגיות רגילות, לחברה הטרוגנית אחת. המרכז אינו דווקא זה המתגורר בבני ברק
והפריפריה אינה דווקא זו המתגוררת בביתר, ואף יתירה מזו – המרכז אינו דווקא זה
שלמד ולומד בפוניבז', והפריפריה אינה דווקא זו שלמדה ולומדת בשובו בנים או שערי
יושר.
לכן, עם כל הכבוד לחוקרים מומחים, צריכים הכירות גדולה
מאוד עם הציבור החרדי כדי להגיע להגדרה זו בצורה מדויקת. אני אף חושש שאהרון רוז
אינו עומד על ההבחנה אלא במחנה החסידי – בעלזאי ממנו יצא, אך אני מאמין שרבו, בני
בראון, כאחד שמכיר היטב ואישית אישים מכל המחנות החרדיים, עומד בצורה טובה למדי על
הבדלים אלו.
אולי אני כאחד שחי בעולמות חרדיים שונים, אוכל לחדד מעט
את ההבחנה של אהרון רוז בין הפריפריה למרכז, ובעיקר – לחדד את מה שהיא לא.
לדעתי, ההבחנה
העיקרית היא בין אלו שחיפשו ומצאו הצדקה לדרכם ולמשנתם האידיאולוגית, לבין אלו שלא
חיפשו וממילא לא מצאו אותה, או שחיפשו ולא מצאו. אלו שחיפשו ומצאו, ולא משנה מה הם
מצאו – אם סיבות המוצדקות מצד עצמם, שדרך החרדיות היא הנכונה מצד עצמה והיא זו
שנמסרה מסיני וכו', ואם סיבות המוצדקות מצד חוקי העולם כשמירת המסגרת והסדר – אלו
הם אנשים ששלמים עם עולמם, ובדרך כלל לא נמצא סתירות בין מעשיהם לבין משנתם
האידיאולוגית.
[אציין בצער, כי מנסיוני הדל מצאתי אנשים כאלו בציבור
הליטאי יותר מבציבור החסידי, ובציבור החב"די והברסלבאי (שאני מכיר) יותר
מבציבור הליטאי].
בדרך כלל גם אלו שחיים בין שני עולמות, כמו בחורים
חסידיים בישיבות ליטאיות, מגיעים יותר לדון בשאלות על צדקת הדרך, וכך יש להם סיכוי
גדול יותר להשתייך לקבוצה זו, שאכנה אותה – "המרכז", במידה והם מוצאים
הסבר אידיאולוגי לדרכם.
לעומתם, בפריפריה אני ממקם את כל אלו שלא מעניינת אותם
ההצדקה לדרכם. טיפוסים פוזיטיביים ונהנתנים. לרוב הם לא פורשים מהחברה החרדית,
כיון שהם לא צריכים לפרוש. וכמאמר יהודה משיזהב – בשביל מה להיות חילוני אם אפשר
לעשות הכל כחרדי. אותם אני מגדיר כפריפריה, לא בגלל שהם המיעוט, אלא משתי סיבות
אחרות. האחת, כיון שהציבור שאינו חרדי מזהה אותם אפריורית כשוליים, והסיבה השניה,
שהם עצמם רואים את האידיאולוגים כמרכזיים יותר. ובזה אנו באים לנקודה השניה.
ולפני שאני מגיע אליה, אני שומע ברקע קולות מחאה וביטול
מהיציע: הי! מה החכמה! כל חברה שרק תיקח תוכל להגדיר את המרכז שלה ואת הפריפריה
כרצונך, וכך כל חברה תהפוך לאידיאלית! שים במרכז את האידיאליסטים, בפריפריה את
המושחתים, תכריז שאין ללמוד מהפריפריה על המרכז, והרי לך חברה לתפארת!
אך גם על טענות אלו עונה הנקודה השניה, כן, זו שבמאמרו
של רוז. ואקדים לכך טענה שהעלה באזני ידידי הרב מיכאל אברהם לא מזמן. לדבריו, ידוע
ומפורסם בקרב הסוציולוגים, שאנשי הארץ מרגילים את עצמם לחשוב בצורה קוהרנטית וחפה
מסתירות, ולכונן את חייהם כך. אין הם יכולים לדגול בו זמנית בשתי תיזות סותרות.
בשונה מבני ארצות הברית לדוגמא, ואכמ"ל. אשר לפי זה קשה מאוד על הסתירה
הנמצאת בחוגים הליטאיים, שמצד אחד דוגלים בחשיבה שכלתנית ומבקרת, ומצד שני כשהם
שומעים שמוע'ס מוסרי ממשגיח הם יכולים לבלוע בשקט צפרדעים רבים שלא מתחילים ולא
נגמרים, בלי לפצות פה במילה של ביקורת. היתכן?!
ובכן, כנראה שיש סיבה אחת שכן יוצרת סתירות אצל החרדים,
והיא העמדת השאיפה על משהו בלתי מושג ובלתי ניתן להשגה, וכפי שהאריך רוז בדוגמאות.
העמדת שאיפה כזו בהכרח מעמידה את האדם בצורך לחיות בסתירה פנימית, כאשר הרעיונות
שהוא דוגל בהם אינם תמיד אלו שהוא מבצע הלכה למעשה. במקרים אלו נחלקים החרדים לשתי
הקבוצות הנ"ל. אלו שמוצאים תמיד הצדקה למשנתם האידיאולוגית, יתרצו גם את
הסתירה הזו בדרכים שונות (כמו: אם אשאף להיות הגר"א מוילנא, אהיה ר' ישראל
סלנטר, משא"כ אם אשאף להיות ר' ישראל. וכיוצא בזה). הם תירוצים המקיימים את
הקוהרנטיות של המערכת. בדומה לכך השומע שמוע'ס שאינו אמיתי, יתרץ לעצמו: באתי
בשביל להתעורר, ואת זה אעשה יותר טוב אם לא אקשה קושיות.
לעומתם, אלו שאינם מוצאים הצדקה למשנתם האידיאולוגית,
פשוט מתרגלים לחיות בנוח עם הסתירות הללו. אין להם צורך לטהר את השרץ שהם אוכלים,
ולהסביר למה הם הולכים למסעדות בקניונים. הם ממשיכים להעריך את אלו שלא הולכים
יותר מאת עצמם, ולראות כאידיאל את החיים שבמרכז (לפי ההגדרה הנ"ל). ובכל זאת
הם ממשיכים במעשיהם.
לעומת זאת, בחברות אחרות שמלכתחילה לא מעמידים רף
שאיפות שאינו בר השגה, שומרים כולם על קוהרנטיות בין דעותיהם למעשיהם, והם מטהרים
את השרץ במ"ט טעמים. זהו עומק הרעיון שבכתב ההגנה של רוז, כפי שהבינותיו
בעניותי.
ושתי הערות לסיום:
*--[if !supportLists]*א. *--[endif]*כתב הגהנה נוסף אפשר לראות ב"שתי
עגלות" של מיכאל אברהם הנ"ל, המנמק יפה את מלאותה של העגלה החרדית לעומת
ריקנות האנליטי של החילונית,
*--[if !supportLists]*ב. *--[endif]*החברה החרדית העצכ"חית אינה
נכללת בהגדרות הנזכרות, לא של "המרכז" ולא של "הפריפריה".
), מה קשר ראית בין הכתבה הנ"ל לבין האשכול דידן? 
