| נשלח ב-5/10/2002 22:17 |
 |
| |
הערות על והארות מדף היומי
ברשות ובעידוד הנהלת הפורום, אני עורך ניסיון של פתיחת אשכול לרשום בו את המתעורר והמואר מתוך לימוד דף היומי.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2002 10:32 |
|
| |
1
סנהדרין כ"ג ליום ו' כ"ח תשרי תשס"ג.
עמוד א'
פרק ג' זה בורר.
במשנה נחלקו רבי מאיר וחכמים. לרבי מאיר את הדיין השלישי בוררים בעלי הדין, ולחכמים בוררים אותו שני הדיינים שנבררו בתחילה על ידי בעלי הדין.
אם ניקח את הדיון כאשר הוא מתפרש מפשיטות לשון המשנה, הרי שני הצדדים מה עדיף, שבעלי הדין יבחרו בדיין השלישי או ששני הדיינים, הוא: אם קבלת הדיין השלישי תהיה מתוך קבלת סמכותו על ידי בעלי הדין או מתוך מתן יותר תקפות לסמכותו על ידי הדיינים (ואולי כי כך נגמר העניין מהר יותר).
הגמרא מסבירה שדעת חכמים היא ששני הדיינים בוחרים את השלישי מטעם זכותם לדעת עם מי ישבו בצוותא - כמו שנהגו נקיי הדעת שבירושלים לבדוק גם עם מי יחתמו על שטר וישבו בסעודה.
האם ראוי להניח שכיוונו לפרש אחרת מהמשתמע מפשטות המשנה כנ"ל?
התשובה היא, לא!
א. ייתכן שהתכוונו שלאחר שיקול שני הצדדים, שבעלי הדין או הדיינים יבחרו את השלישי, אולי ההכרעה בין הצדדים היא שנעשתה מפני מנהג נקיי הדעת.
ב. ייתכן שלמען שימת לב שמלבד נידון המשנה, יש גם את נידון נקיי הדעת, לכן שילבוהו בשיחתם שהיתה בעל פה.
תוקן על ידי - הגיוני - 10/7/2002 11:45:27 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2002 16:18 |
|
| |
2
שם
עמוד ב'
'צריך לברר וכו' וקיי"ל דבצריך לברר פליגי'.
הכוונה שהבא לבי"ד ואומר שיש לו כמה סוגי ראיות, עליו להביא את כולן, ולא, יכול בעל דינו לפסול את ראיותיו שכן הביא ובכך להפסיד לו את דינו.
מה ראו כאן? עיסקת טיעון? קריטריונים מלאכותיים? הלא מדובר גם בראיות של שתי כיתי עדים כשהביא רק כת אחת, שהוא קריטריון מפורש בתורה שבכתב שעל פי שניים יקום דבר?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2002 16:32 |
|
| |
3
שם
עמוד ב'
'הבא לידון בשטר ובחזקה, נידון בשטר דברי רבי, רשב"ג אומר נידון בחזקה'.
מדובר בשמעון הבא לבי"ד להצדיק את החזקתו בקרקע שהיתה שייכת לראובן. שמעון מציע שתי אפשרויות להצדקתו; 1. שטר על עיסקת הקנייה 2. עצם החזקתו בקרקע המורה על בעלותו בקרקע, (עכ"פ כשהחזיק תקופה משולשת). נחלקו באיזו ראיה יעדיפו בי"ד כמובחרת.
פשטות המחלוקת היא שרבי מעדיף את הראיה המוכיחה את הקניה בבירור, למרות שהיא עקיפה בהוראת הבעלות ואילו רשב"ג מעדיף את החזקה המורה בעלות ישירות למרות שאינה מוכיחה שהבעלות בהכרח הושגה ביושר.
הגמרא מביאה 'והוינן בה, בחזקה ולא בשטר!? אלא אימא אף בחזקה וקיי"ל דבצריך לברר פליגי' (עיין הערה קודמת).
משמע שהגמרא לא קיבלה את ההסבר הנ"ל לרשב"ג שיש צד להעדיף חזקה, לכן הוכרחה לחדש שתי נקודות:
1. להוציא את דברי רשב"ג מפשוטם ולפרש את כוונתו "אף" בחזקה וודאי בשטר.
2. לחדש ששיטתו ש'צריך לברר' (ראה הערה קודמת התמיהה על כך).
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2002 16:56 |
|
| |
4
סנהדרין כ"ד ליום שב"ק כ"ט תשרי תשס"ג.
עמוד א'
'אמר ר"ל "פה קדוש יאמר דבר זה!?" וכו' והאמר עולא הרואה את ר"ל בבית המדרש, כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה?' פרש"י, אם כן שר"ל היה חריף מאד, איך זה התייחס כל כך בענווה לקרוא לר"מ "פה קדוש"?
'אמר רבינא והלא כל הרואה ר"מ בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה' (לפי גדלותו של ר"מ אין תמיהה שר"ל דיבר כלפיו בענווה, אלא) 'הכי קאמר בא וראה כמה מחבבים זה את זה'.
רואים שטבעי הוא לאמורא להחשיב תנא אך ביחס לכמה שהוא מחשיבו כתלמיד חכם.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2002 01:20 |
|
| |
דף כ"א, ע"מ ב' (כ"ו תשרי)
מביאה הגמרא: "ואמר ר' יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם (שלמה המלך). (ואלו הן?) כתיב "לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכתיב, ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו". ומביאים עוד דוגמא.
לכאורה מה הקשר בין כשלון שלמה להתגלות טעמי המצווה? התשובה כפי שמוצגת כאן היא שאם תתמקד בטעם ספציפי ותתחייב אל נכונותו יתר על המידה, תוכל להתיר לעצמך לסמוך על חכמתך לבטל את אותו טעם בעתיד, ואז בטל טעם- בטלה המצוה (גם אם עבורך בלבד ולא כפסיקה לרבים), כפי שגם עשה שלמה עם השנים "שנתגלה טעמן" ונכשל בהם. ואם ישאר הטעם המוחלט כפתוח לדיון פרשני ומסורתי במהלך הדורות ותוך התקדמותן ("חדש מתוך ישן יוציאו"), יתגלה כמובן שלא ניתן להתחייב להיות טעם מסוים כתשובה המוחלטת, אלא כחלק מהשלם שאנו אמורים להמשיך ולחשוף בלימודנו.
נראה כי זה עקרון נכון לבחינת כל ידע. החזק בהבנותיך ובטח בהכרות שכלך מחד. ומאידך, אל תתחייב יתר על המידה שטענתך היא אמת ברמה כזו ש"ולא תסור ממנה" אלא היה פתוח לשינויים עקרוניים ופירטים כפי שיוסיפו לצוץ כל עוד אתה לומד ומתקדם. זה מרכיב חשוב בלימוד תורה לשמו.
תוקן על ידי - אורבערפל - 10/7/2002 8:11:17 AM
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2002 05:19 |
|
| |
5
שם
עמוד א'
'שמרורין כזית'. בגליון מובאים דברי תוס' פסחים, שהכוונה לעץ הזית שהוא מריר. שם הוכיחו תוס' שעץ הזית מר יותר מהזית עצמו. לא נראה שכוונתם להוציא את דברי הגמ' מפשוטם ולהכחיש את מציאות מרירות הזית. לפ"ז מש"כ שם 'ועוד שזית, האילן מר ולא הפרי' בדרך משא ומתן של הפלגה למען דחייה נקטו כן ולא בדווקא.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2002 05:28 |
|
| |
6
שם
עמוד א'
תוד"ה בלולה. 'פר"ת דבתלמוד שלנו (הבבלי שאמרה עליו הגמרא שהוא בלול במקרא, במשנה ובתלמוד) אנו פוטרין עצמנו ממה שאמרו חכמים (ע"ז י"ט.) "לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה שליש בש"ס" וכו'.
מאמר זה הרי נותן הדרכת לימוד כל חלקי התורה והרמב"ם בהל' ת"ת פ"ג אכן מסדר דרך לימוד כזה כפשוטו. לא מסתבר שר"ת בא לחלוק על כך. לכן מתפרש ר"ת שלא התכוין לומר שהזכרת הפסוקים המובאים בתלמוד תיעשה בהעברת מלל בעלמא וכך ניפטר מלימוד התנ"ך. אך התכוין שבכל מובאה המזדמנת, תילקח הזדמנות ללמוד את כל נושא הענין בתנ"ך על בוריו. כך בד בבד עם לימוד התלמוד, יילמד התנ"ך בצורה יסודית.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2002 09:15 |
|
| |
הגיוני
דבריך הגיוניים, אך מחודשים ביותר, כפי שוודאי ידוע לך.
בדרך כלל פירשו את ר"ת לאורך הדורות, עד ימינו, כאסמכתא להתפטר מכל לימוד פרט ללימוד התלמוד הבבלי, עם המפרשים הקבועים שלו, "וממנו לא תזוע".
וראו באשכול המתנהל על שיטת הלימוד הראויה בישיבות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-7/10/2002 09:51 |
|
| |
הגיוני ומיימוני,
אסמכתא לכיוון של פירוש "הגיוני" [תרתי משמע] בדברי ר"ת, יש באגרות צפון י"ח למרן הרש"ר ז"ל הכותב בזה"ל: "על יסוד מאמר בסנהדרין כ"ד. בתוספות דיבור המתחיל בלולה, שהובן בטעות - אסרו לחלוטין אפילו את לימוד התנ"ך; טעות זו, - כאילו צפוה חכמים בנבואה והזהירו מפניה במפורש [מסכת סופרים ט"ו הלכה י"ט]."
זה מזכיר לי את הסיפור של מיימוני, שכשמישהו החזיר להקב"ה את התורה, אמר לו: "לא זו התורה שנתתי!"
אור, כמו הגמרא שהבאת על שלמה המלך, נדמה שיש מדרש בו משמע שלא היתה תביעה והוא לא טעה בכך שהוא לא זקוק לסייג ["לא היה ראוי לאותו חטא"], אלא שהקב"ה סיבב שייכשל כי במעשיו [מלך בפרהסיא] היתה עקירת דבר מן התורה.
לעצם הנושא, יש להבין למה בשני דברים אלו אכן כתבה התורה את הטעמים, אחרת מבשאר המצוות, לפי הגמרא שהבאת?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2002 06:22 |
|
| |
7
שם
עמוד ב'
'לאחר גמר דין מחלוקת'. צד זה (של ר' יוחנן)שלמרות שקיבל פסולים כדיינים והיה גם גמר דין על סמך הקבלה, בכל זאת אין הגמר דין נחשב כמו קנין על הקבלה (שעל קנין מסיקה הגמרא הלאה ש'אין אחר קנין כלום'), תמוה ביותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2002 06:57 |
|
| |
8
שם
עמוד ב'
'טעמא דמתניתין משום ישובו של עולם'. מטעם זה אין לפסול עדיין כל המתפרנסים על חשבון הזולת, שהדברים המנויים במשנה היינו שבחרו בפועל עסק כזה שאין בו עסק בישובו של עולם שלכן גרע טפי.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2002 07:06 |
|
| |
9
סנהדרין כ"ה ליום א' ל' תשרי תשס"ג.
עמוד א'
'החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו'.
גם אם כוונתו 'לקנות את עצמו בחזרה', עצם העובדה שהוא מוכן להפסיד כדי 'להיות בסדר', הרי זה מחזיר אותו לעמדת 'בר סמכא'.
לפי אמרת ר' ישראל מסלנט ז"ל שאדם מוכן להפסיד הרבה מתוך החמרה הלכתית, אבל גם לא מעט אם משמעותו ניצחון זולתו כמו בדין תורה, יש לומר שאם ויתר לזולתו שהתנגד לו, אולי אין צורך בדבר חשוב כמו באבידה ובטריפות?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2002 08:14 |
|
| |
וטו
לגבי שאלתך למה בדברים אלו אמרה התורה את הטעם, כי בשאר מצוות התורה הטעם הוא עצמי [יחסית] כמו שלא לגזול כי בעצם לא מתאים לגזול וזה מובן טבעית מתוך הדיבור על הפעולה "לא תגזול". אבל בנשים וזהב, לא שזה בעצם לא מתאים שלאדם יהיה הרבה, אלא שהסרת הלב היא העצם. לכן הוזקקה תורה לכתוב את הטעם בנפרד.
גם חזיר ושעטנז שהביא שם רש"י, כאשר זה מובן, זה כי בעצם אין החזיר והשעטנז מתאימים [יחסית] לאדם. ההבחנה בין הטעמים, כבר התבארה בביאורי המצוות [לימוד].
הגיוני, הערתך בתמיהה על ר' יוחנן שאיך ניתן לחזור מקבלת דיינים פסולים אפילו שכבר היה גמר דין על סמך זה, אינה מוסברת. אבל נראה שתחושתך באה מויתור ישרות למעו עמקות.
הכוונה שמצד היושר יש להחשיב גמר דין על סמך קבלה כקנין, אך בכל זאת למעו דיון מדוקדק, יש לציין כי גמר דין איננה דרגה מוחלטת. המוחלטת היא רק מתן ממון בפועל, שבכי האי גוונא וודאי שאין לחדש שיש חולק לומר שזה גרע מקנין.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2002 08:55 |
|
| |
הגיוני
לענין חזרה לכשרות.
הבאת שנאמר: עד שילך למקום שאין מכירים אותו וגו'.
מדוע צריך מקום שאין מכירים אותו?
ואולי זה נאמר רק לגבי "שיוציא טרפה תחת ידו", שהלא אם זה במקום שמכירים אותו, לא יניחו לו לשחוט.
או שמא מדובר כאן בשוחט לעצמו.
ובאמת יש לדון, מה דין שוחט זה שהיה מוציא טריפות, אבל בקיא בדיני שחיטה. האם יהיה מותר לו לשחוט לעצמו - כלומר בידיעת בית דין של כאן, במקום בו נתגלה קלונו?
ועדיין קשה: אם מותר לו לשחוט לעצמו, אז גם כאן כיון שיוציא טריפה תחת ידו, תיקן את מעמדו. ואם מדובר בשוחט לאחרים, כיצד מלמדים אותו שילך למקום אחר וישמש שם כשוחט אחרי שנפסל אצלנו?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2002 09:46 |
|
| |
רש"י מפרש כי במקומו חוששים שמערים.
|
|
|
|
|
