|
|
| נשלח ב-11/10/2002 11:53 |
 |
| |
10
שם
עמוד ב'
'עוד הוסיפו עליהן הרועים, הגבאין והמוכסין' הגמרא מסבירה למה הוסיפו את אלו לפסולי העדות ולא נפסלו מזמן המשנה או כלל לא? כיון שבהתחלה חשבו שמה שהרועים מניחים לבהמות לאכול מאחרים ולגבאים ולמוכסים (פקידי ממשלה מועלים כמנהג העתיק והחדש) לגזול, זה היה בלי כוונה. אבל כאשר ראו שהם עושים זאת בכוונה, גזרו חכמים לפוסלם.
צריך לומר שזה לא ודאי שכל רועה וכל פקיד אלא יש סיכוי רב לכך, לכן מדאורייתא אינם פסולין אלא מדרבנן.
סליחה על הפסקת הכתיבה בימים האחרונים. הייתי טרוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2002 15:51 |
|
| |
סביר שלפי זה ניתן להוסיף כיום את העורכי דינים ואת העיתונאים מדאורייתא, פקידי ממשלה, פוליטיקאים מדרבנן!
|
|
|
|
| נשלח ב-27/10/2002 10:50 |
|
| |
11
סנהדרין מ"ה ליום שב"ק כ' חשון תשס"ג.
עמוד ב'
במתני' ובברייתא המובאת בגמרא נחלקו רבי אליעזר הסובר שכל הנסקלים נתלים (לאחר המתתם) וחכמים הסוברים שרק המגדף -בו כתבה התורה בפירוש- והעובד ע"ז.
בדעת חכמים נאמר הסבר שמשווים עובד ע"ז למגדף באשר שניהם 'כופרים בעיקר', אבל בדעת רבי אליעזר נאמר שמשווה את כל הנסקלים למגדף ללא הסבר.
הרעיון לא ברור, כי גם לדעת חכמים שסקילה חמורה משריפה, מאחר והחמרנו לתלות גם את שאינו כופר בעיקר, למה שנעצור את הדרשה רק לנסקלים ולא נמשיך לכל המומתים?
נכון שהגמרא מוצאת ישוב לפי דרכי הדרש של כלל ופרט לעומת ריבוי ומיעוט, אבל עדיין סברא בעיא בפרט בהנחה שסברתם קדמה לדרשתם.
ועוד, מאחר והגמרא לא הוכיחה שרבי אליעזר חולק על רבי שמעון שהנשרפים חמורים מהנסקלים, נמצא שגם אם שריפה חמורה, יש צד לתלות דווקא את הנסקלים ולא את הנשרפים (גם לא מק"ו) וזה בודאי טעון בירור וצ"ע.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/10/2002 10:59 |
|
| |
12
סנהדרין מ"ו ליום א' כ"א חשון תשס"ג.
עמוד א'
'אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות'.
במסכת יומא מ"ג. נאמר כלל זה לגבי הנאמר בפרה אדומה 'ושחט אלעזר' 'ושרף אלעזר', שמאחר שנאמר פעמיים מיעוט שכאילו רק אלעזר הסגן יכול לעבוד ולא כהן הדיוט, אומר לנו הכלל של אין מיעוט אחר מיעוט, שכשר אפילו בהדיוט.
שם מובנת הדרשה, שמאחר והתורה מדגישה את אלעזר פעם שניה, שאם הכוונה היתה למעט היה מספיק בפעם הראשונה, הרי זה מגלה שלא באה התורה למעט אלא לתאר את הצורה המקורית ה'מקושטת' יותר שלכן למען התיאור המושלם מדגישים בכל פעם את אלעזר ומזה מבינים שאין ללמוד למעט הדיוט. שמה מובנת הדרשה כאומרת שאין מיעוט אחר מיעוט בא למעט אלא לא למעט ולא להרבות, ממילא נשאר מרובה מסברא שגם ההדיוט כמו שהיינו חושבים ללא שום דרשה.
אבל כאן בגמרא שלנו מובאת ברייתא שתולים גם בן סורר ומורה, מאחר ונאמר 'וכי יהיה ב"איש" "חטא" משפט מוות ותלית אותו'. הרי כאן שני מיעוטים להוציא בן סורר ומורה; א. שאינו עדיין איש אלא קטן, ב. שלא נהרג על חטא אלא על שם סופו. לכן 'אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות' והוא נתלה.
כאן זה לא מובן בכלל, וכי מאחר וישנן שתי סיבות לא לתלות אותו, דווקא נתלה אותו? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/10/2002 11:33 |
|
| |
ברוך שובך וביותר שהנחתת עלינו שאלות קשות.
ישנה אצלי רשימה מרבי [שאביאנה להלן] בהסבר ארבעת מיתות בי"ד ונראה שמתוכה תתיישבנה שאלותיך.
א. סקילה יש בה ייחוד גם אם היא קלה משריפה שהיא באה להוקיע ולהוציא מהכלל על ידי השפלה. לכן סביר שבה שייך יותר את התלייה שמשמעותה הוקעה וביזיון.
ב. הסברא להחמיר בבן סורר היא שאם כי בעצמותו קל אלא חמור בעתיד שהוא מייצג. יש דרבנן שהוא חמור מדאורייתא [ראה סוכה ט"ז ריש ע"ב] שלכן יש המורים כי ביאת גויה שהיא דרבנן לפרישה מעם ישראל חמורה אף מביאת נדה.
והנה הרשימה:
ישנם ארבעה דרכי המתה המביעים צורות הוקעה שונות בשתי קבוצות של שתים, שהראשון מכל קבוצה הוא החמור. סקילה והרג-סייף הם בדרך הכאת דחייה ושריפה וחנק הם בדרך כלוי החיים. סקילה היא דחייה וסילוק המוציאה את הנסקל מן הכלל. הרג הוא לחימה נגד הנהרג. שריפה היא השחתה וביעור החיים. חנק הוא כליון פשוט בעצירת נשימת החיים. כל צורת המתה ניתנת לפי ההתאמה לחומר ולצורת העבירה. סקילה היא הוצאה מחוץ למחנה ודחייה וזריקת אבן לדחות את שמריים בהשם בולט בעוצמה הפוגעת בעם. הרג הוא מכת נקם להשיב מלחמה שערה לפוגעים בדרך לחימה. שריפה היא איבוד גוף שנמסר לזימה עוצמתית [עם התחשבות ב'ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה']. חנק הוא הפסקת חיים שנוכחותם פוגעת במוסריות העם. ישנם שהתורה ביטאה את היותם ראויים להמתה, אך לא עד כדי שמערכת המשפט תיקח את המשפט וביצועו בידיהם אלא משאירה אותו מונח בידי שמים. מהם שהמערכת שתה עליהם כופר לפדיון נפשם.
ישנם דברים שאף שעצם החטא אינו חמור להמית עליו, אך הוא מבטא זלזול מוגבר והבעת מרד בקדושת ישראל.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/10/2002 14:32 |
|
| |
13
סנהדרין מ"ח ליום ג' כ"ג חשון תשס"ג.
עמוד ב'
מובאת מחלוקת אם הרוגי מלכות נכסיהן למלך או ליורשים. לעיל כ: מובאת מחלוקת אם כל האמור בפרשת מלך בספר שמואל א'ח' פסוקים ו"א-י"ז, היה רק כדי לאיים שכל יעשה המלך או שבאמת זכותו לעשות כן. מדובר שם בהשתלטות עצומה של המלך על אזרחיו ובפסוק הבא התבשרו שבעתיד יזעקו האזרחים מחמת היחס הזה.
רבי יהודה שהוא המיקל שלא נאמרה הפרשה אלא לאיים, הוא המחמיר שנכסי ההרוג למלך. (שתי המחלוקות מקורן בתוספתא סנהדרין פרק ד')
בשלמא אם היינו אומרים שהשתלטות המלך על אזרחיו היא ללא רסן, מובן שכשהוא הורג זה בגדר מלחמה וכבישה שלוקח גם את הנכסים, אבל לרבי יהודה שאין למלך זכות השתלטות, לא מובן ההיגיון של 'הרגת וגם ירשת'.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/11/2002 00:45 |
|
| |
14-15
לעיל דף מ"ו השמטה
עמוד א'
14
תניא ראב"י אומר שמעתי שבי"ד מכין ועונשין שלא מן התורה וכו' אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבי"ד וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך (פירש"י דשבות בעלמא הוא מדרבנן) אלא שהשעה צריכה לכך (פרש"י מפני שהיו פרוצים בעבירות שהיו רואין לוחצן של ישראל שהיוונים הם גוזרים עליהם גזירות והיו מצוות בזויות בעיניהם). שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבי"ד והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
בשלמא הסיפור השני להלקות "למען ישמעו וייראו", מובן במקצת שסך הכל אין כאן פגיעה כ"כ, אבל בסיפור הראשון לקטוע חיים תמוה? ועוד הרי היה אפשר להלקות?
15
מתני' כיצד וכו' (המשנה מתארת איך תלו את הנסקל.
אר"מ בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי. אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך קל וחומר על דמן של צדיקים.
ישנה אמרה חסידית האומרת "הלוואי והייתי אוהב את הצדיקים כמה שהקב"ה אוהב את הרשעים (שהרי מניחם לחיות ובטוב).
|
|
|
|
| נשלח ב-3/11/2002 09:48 |
|
| |
הגיוני,
בנוגע להערתך הראשונה. פעם היה על המערכת קל יותר להרוג.
היום פשוט מבצעים את הפשע הזה בעקיפים ונפטרים מאחריות על ידי ביטויים מילוליים כמו "נמושות", "קרבנות השלום" וכדומה.
*****
זריחת_עץ הביא לינק לבלוג של דיונים לדף היומי,
http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=19814
תוקן על ידי - ווטו1 - 23/03/2004 23:04:52
|
|
|
|
|
