קבלת שבת הארץ

הדרך הנפוצה ביותר היא "היתר מכירה" - החקלאים מוכרים את הקרקעות לגוי "על הנייר", ולמעשה ממשיכים לעבוד כרגיל, מתוך הנחה שקרקע ששייכת לגוי לא חייבת לשבות. הרבה מאמרים נכתבו בעד ונגד היתר זה, ולא אאריך בכך כאן; באופן כללי, הטיעונים בעד שימוש ב"היתר מכירה" הם: א. זה עדיף מאשר להכריח את החקלאים לשבות לגמרי, דבר שיגרום להם לנטוש את קרקעותיהם ויהרוס את החקלאות; ב. זה עדיף מאשר לקנות פירות וירקות מערבים, דבר שמחזק את אויבי ישראל; ג. זה עדיף מאשר שהחקלאים יעבדו כרגיל בלי היתר כלל; ד. זה עדיף מבחינה הלכתית מאשר "אוצר בית דין". כלומר, כל הטיעונים הם בבחינת "הרע במיעוטו". ולכן, גם מי שתומך בשימוש בהיתר מכירה, ראוי שינסה, במקביל, לחפש דרכים טובות יותר לקיים את מצוות שנת השבת. תוקן על ידי - אראלסגל - 25/09/2006 17:12:43

הדרך השניה היא, לקנות פירות וירקות מערבים, שאינם חייבים במצוות השמיטה. גם על דרך זו כבר כתבו הרבה מאמרים בעד ונגד, ולא אאריך לדון בה. גם דרך זו נחשבת, בעיני תומכיה, ל"הרע במיעוטו", ולכן, גם מי שמשתמש בה, ראוי שיחפש דרכים טובות יותר.

הדרך השלישית היא "אוצר בית דין". בדרך זו אכן לא מבצעים בשדות מלאכות מדאורייתא, אבל כן אוספים את הפירות ומוכרים אותם בשוק כרגיל (בדוכנים מיוחדים). מכיוון שאסור לעשות מסחר בפירות שביעית (ע"פ התורה הם שייכים לכולם באופן שווה), המכירה נעשית ע"י שליחים של בתי-דין מיוחדים שמוקמים לצורך הנושא (בד"כ במסגרת ארגוני כשרות קיימים), כך שהצרכן כביכול לא משלם על הפרי, אלא רק על ההובלה של הפרי אל השוק, והפרי ניתן בחינם. רבים חושבים שדרך זו היא הדרך האידיאלית לשמירת השמיטה בימינו. גם אני חשבתי כך בעבר, אולם, לאחר שעיינתי בכמה ספרים ודו"חות המתארים את השימוש ב"אוצר בית דין" בשמיטות האחרונות הלכה למעשה, הגעתי למסקנה שהחסרונות מרובים מהיתרונות: 1. בשמיטה אסור לאסוף יבול בכמויות מסחריות; מותר רק לאסוף לפי הצורך. איסור זו אינו מתקיים כראוי. היבול נאסף בכמות מסחרית, מעבר לצורך. בית-הדין אוסף את רוב הפירות מהשדה, ולא יודע מראש האם כל הפירות יחולקו, ולכן במקרים רבים הפירות נרקבים בחנויות ונזרקים. לפי התורה, הפירות שאינם משמשים למאכל אדם צריכים להישאר בשדה, עבור עניים שאין להם כסף לשלם על הובלה ומעדיפים לקטוף את הפירות בעצמם, או עבור החיות. 2. בשמיטה יש גם מצוה להפקיר את הקרקע ואת יבולה כך שכולם יוכלו ליהנות מהם באופן שווה . אולם בית הדין, המעוניין להחזיר לעצמו ולחקלאיו את ההוצאות שהוציאו על הכנת השדה לשמיטה, מונע מאנשים להיכנס לשדה באופן חופשי (לפחות בחלק מהמקרים). כך שגם אם נשארים פירות על העצים, וגם אם יש מובטלים עניים שמעוניינים לקטוף אותם בעצמם בלי לשלם, הם לא יוכלו לעשות זאת; בית הדין ימנע מהם את הכניסה (לפחות בחלק מהמקרים). כך, אחד הרעיונות המרכזיים של השמיטה - שהארץ שייכת לה' ולא לבשר ודם - אינו מתקיים. * תומכי השיטה מביאים כמקור את התוספתא, בה נאמר שבשנת השמיטה היה בית-הדין מעמיד שומרים על השדות שהופקרו, ודואג לחלק את הפירות שהופקרו באופן הוגן; אולם, בית-הדין שנזכר בתוספתא הוא בית-הדין הגדול, שמייצג את כלל ישראל. בימינו, יש הרבה ארגונים שקוראים לעצמם "בית דין" (בד"ץ הרב וייטמן מתנובה, בד"ץ העדה החרדית, בד"ץ בית יוסף, ועוד); כל "בית דין" מייצג קבוצה מצומצמת מתוך עם ישראל; השם "בית דין" הוא מטעה - אין שום קשר בין התארגנות פרטית של מיעוט מתוך עם ישראל, לבין בית הדין הגדול של כלל ישראל שנזכר בתוספתא. אין כל הצדקה לכך שארגון מסויים, שמייצג רק חלק מעם ישראל, ישתלט על שדה מסויים, וישתמש בו כדי לפרנס את שליחיו; זה מנוגד לדרישת התורה להפקיר את השדות לכולם. 3. גם המצוה להשבית את הקרקע בשביעית אינה מתקיימת באופן מלא. המשכורת של החקלאים תלויה בכמות הפירות שיצמחו, ולכן יש להם אינטרס להקל באיסורים, ולבצע (למשל) מלאכות שאסורות מדרבנן. לפעמים מלאכות אלו קרובות מאד לאיסורי תורה ממש. 4. המשכורת של החקלאים מבוססת באופן עקיף על התשלום שמשלמים הקונים על הפירות שצומחים בשנת השמיטה; תשלום זה אינו מובטח מראש - אין כל הבטחה בתורה, שבשנת השמיטה יגדלו פירות רבים, גם לא בדרך נס והשגחה; בוודאי שאין הבטחה שכל הפירות יימכרו. לכן, אי-אפשר לשתף בכך חקלאים רבים. בנוסף לכך, במקרים מסויימים, ההכנסות ממכירת הפירות בשנת השמיטה אינן מספיקות, ואז החקלאים, שעבדו קשה במשך השמיטה ע"פ הוראות בית-הדין, לא מקבלים משכורת - ויש בכך איסור של הלנת שכר שכיר, וגם חילול שם ה' (ויש חקלאים שעד היום, כשהם שומעים "אוצר בית דין", הם אומרים "אני לא רוצה לשמוע, זו הונאה"). 5. "אוצר בית-דין" נראה, כלפי חוץ, בדיוק כמו מכירה רגילה - לוקחים פירות ומשלמים כסף; אפילו המחיר נקבע לכל פרי בנפרד, בדיוק כמו בשנה רגילה. כך שהצרכנים אינם משתתפים כלל בקיום המצוה - הם רק משלמים יותר כסף על אותו מוצר. 6. בנוסף לכך, הדרך של "אוצר בית דין" לא עובדת; בשנת השמיטה האחרונה (שנת ה'תשס"א), נעשה ניסיון להקים אוצר בית דין גדול וכלל-ארצי ע"י תנובה, אולם הניסיון גרם לתנובה הפסדים גדולים, והם כנראה לא יהיו מעוניינים לבצע אותו שוב.

שלחתי את הדברים הנ"ל לרב יובל שרלו, בתגובה על מאמר שכתב בעד אוצר בית דין, והנה תגובתו: http://moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=71979 יישר כוח על העיסוק בנושא. א. רוב הטענות שהעלית הן טענות הנוגעות לפרקטיקה. לפיכך צריך לשפר את ה"איך". ב. לו היו עניים באים לשדה לקחת – היה מקום לשקול את מה שאתה אומר. ברם, הם לא באים, והריקבון בשדה גדול יותר מאשר באוצר בית הדין. ג. בית הדין פועל בשליחות העניים. לפיכך, לא ניתן לבוא ולומר שהוא מונע כניסה של אחרים. העניים כביכול החליטו שהדבר ייעשה בדרך זו. מבחינת בעל הקרקע היא מופקרת, שכן אין הוא בעלים על שדהו. לפיכך הרעיון שהארץ היא של ריבונו של עולם מתקיים כאן. ד. אתה צודק בקביעה שלך כי מיסוד הדין מדובר על בית דין הגדול שהוא של כל עם ישראל. ברם, לא זכינו, ועתה יש להכריע האם לעשות דבר מה באופן חלקי ולהכיר ברעיון שיש כמה בתי דינים, או שלוותר על הרעיון כולו. דומני שהרווח גדול יותר מהמחיר. עיקרון יסודי בהלכה הוא שכשלא ניתן לעשות את הדבר במילואו – עושים את מה שניתן באופן חלקי. כך קבע רבן יוחנן בן זכאי כי לבית הדין ביבנה יהיו סמכויות רבות, על אף שלא ישב ב"מקום אשר יבחר ד'". ה. יש סכנה של אינטרסים להקל באיסורים. אתה צדוק. ברם, שוב צריך לשקלל סכנות מול תועלת. ו. טענות החקלאים צודקות. צריך לבנות מנגנון טוב יותר. ז. אין זה נכון שהוא נראה בדיוק כמו מכירה רגילה. המכירה נעשית בצורה שונה, ומודגש כי ישנה קדושת שביעית על הפירות. אתה כותב שהצרכנים כלל אינם משתתפים בקיום המצווה – איני מכיר דרך טובה יותר שיהיו שותפים מאשר שמירה על קדושת שביעית. ח. הכישלון של תנובה נבע מסיבות שונות, וביניהם הגישה העקרונית הלא-ממלכתית של חלקים בציבור החרדי והכשריו. מה שכתבתי היה גם כדי לעורר את הציבור החרדי. ט. בוודאי שעיקר הדברים צריך שיהיה מבוסס על פירות שישית. רמזתי בדבריי על כך בדברי על טכנולוגיות קירור ושימור.

והתשובה שלי: תודה על התשובה, א. אחרי עשרות שנים שבהן הרבה אנשים וגופים עוסקים בנושא ולא מצליחים, נראה לי שצריך אולי להסיק שהבעיה היא לא רק ב"איך" אלא גם בעיקרון. הבעיה העקרונית היא שפרנסתם של החקלאים ושל שליחי בית הדין תלויה בכמות יבול השביעית, דבר שמעמיד בפניהם פיתוי שכנראה אי אפשר להתגבר עליו, כפי שמראה הניסיון. ב. ייתכן שהעניים אינם באים משום שאינם יודעים איפה בדיוק נמצאים השדות המופקרים, ומה גדל בכל שדה. עני שרוצה, למשל, לאכול תפוזים בחינם, לא יכול לדעת לאן ללכת. דרך אחת לשפר את המצב היא, לקרוא לבתי הדין להכין ולפרסם רשימות כאלו (בזמן התורה לא היה צריך לפרסם, כי כל השדות היו אמורים להיות מופקרים). אם, לאחר מכן, יהיו עניים שיעדיפו לשלם לשליחי בית-הדין על-מנת שיביאו בשבילם פירות מהשדה - זו תהיה בחירה חופשית שלהם. כיום אין בחירה חופשית. ג. גם אילו היה מדובר בבית דין של כל ישראל, היתה בעיה מוסרית בכך שבית הדין מחליט בשביל העניים מה טוב להם, מכמה סיבות: * לא נתנו לעניים אפשרות אחרת (כנ"ל). * לא שאלו אותם מה הם מעדיפים. * שליחי בית הדין מתפרנסים מכך, ולכן בית הדין הוא נוגע בדבר. * המציאות מראה שהעניים נפגעים מכך, כי המחירים של מוצרי "אוצר בית דין" הם בד"כ גבוהים למדי. קל וחומר, כאשר מדובר בגופים פרטיים. לבית-דין פרטי בכלל אין סמכות לקבל החלטות בשביל אחרים, אלא אם כן הם מינו אותו וקיבלו אותו עליהם. מבחינת בעל הקרקע, הקרקע מופקרת, אבל מבחינת בית הדין, הקרקע אינה מופקרת. משל למה הדבר דומה - לחקלאי שמסר את הקרקע שלו לחקלאי אחר. מכיוון שמדובר בבית-דין שהוא למעשה ארגון פרטי, אין הבדל בין שני המצבים. ד. כשאין בית דין אחד, ודאי עדיף שיהיו כמה בתי דין שישתדלו למלא חלק מתפקידיו של בית הדין הגדול. אולם, אסור לבתי-דין אלה לפעול בדרך של כפיה (למשל בכך שהם חוסמים את השדה ודורשים תשלום מכל מי שרוצה לקטוף בעצמו), כי בכך הם חורגים מסמכותם. הם יכולים לאסוף חלק מיבול השדה ולחלק אותו לצרכנים תמורת השתתפות בהוצאות, אבל הם צריכים לדאוג שיישאר מספיק יבול בשדה עבור גופים או אנשים אחרים. ז. הדרך הטובה ביותר לשתף את הצרכנים במצוה היא להגיד להם איפה נמצאים השדות, וכנ"ל. יהיו צרכנים שירצו ליסוע לשדות ולקטוף בעצמם (כגון מובטלים, שיש להם הרבה זמן אבל אין להם כסף). יהיו צרכנים שירצו לעשות תורנות - בכל פעם אחד הולך לשדה ומביא אוכל לכל השאר. יהיו צרכנים שירצו למנות שליחים פרטיים מטעמם ולשלם להם כסף. ויהיו צרכנים שיעדיפו להיעזר בשליחי בית הדין. העיקרון שצריך להישמר הוא, שיבול הקרקע שייך לכולם, ולא רק לארגון פרטי שנקרא "בית דין". בלא עיקרון זה, אין שום הבדל בין שנת שמיטה לשנים רגילות.

הדרך הרביעית היא לגדל ירקות בחממות על מצעים מנותקים, כך שהקרקע שובתת, והירקות גדלים על אדמה שנותקה מהקרקע של ארץ ישראל. דרך זו היתה בשימוש נרחב בחממות גוש קטיף ז"ל; לא ברור אם יצליחו לחדש אותה לפני שנת השמיטה הקרובה. מכיוון שיש מחלוקת הלכתית אם הדבר מותר לכתחילה או לא, הוסיפו לכך כ"סניף להקל" את הדעה שלפיה חבל עזה לא שייך לארץ ישראל, ולכן יש כאן "ספק ספיקא" ומותר (האם גם שרון השתמש בדעה הזאת כ"סניף להקל" כדי להכשיר את ההתנתקות? אני לא יודע...)

לדעתי, הבעיה בכל 4 הדרכים הנ"ל היא, שכולן מסתמכות על יבול שגדל בשנה השביעית. למעשה, התשובה שנותנת התורה לשאלה "מה נאכל בשנה השביעית?" היא "ואכלתם ישן"; עיקר הפרנסה צריך להסתמך על יבול שנאגר מהשנה השישית. תיאורטית, ייתכן שבשנה השביעית לא יצמח כל יבול; אנחנו צריכים להיות מוכנים למצב זה. אם בכל זאת צומח יבול בשביעית, זה כמובן מאד משמח, ומותר לנו לאכול יבול זה (כמו שנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה..."), אך יש להתייחס ליבול זה כאל "הדובדבן שבקצפת", ולא כאל המנה העיקרית. המנה העיקרית היא יבול שישית. הדרך היעילה ביותר לממש פתרון זה היא ע"י התארגנות כלל ארצית; אבל גם אם לא תהיה התארגנות כזאת, עדיין כל צרכן יכול לממש פתרון זה באופן פרטי, ע"י קנייה מרוכזת של מזון מתוצרת הארץ בשנה השישית, ואגירתו בבית. יש מוצרי מזון שאי אפשר לאגור, כגון ירקות טריים; אבל מבחינה תזונתית אפשר למצוא לכך תחליפים, למשל ע"י הנבטה של עדשים וחומוס, או ע"י ויטמינים מלאכותיים. אם יהיו מספיק אנשים שיקנו מזון מתוצרת הארץ בשנה השישית, אז החקלאים ירוויחו מספיק כסף בשנה השישית, כך שיוכלו להרשות לעצמם לצאת לחופש בשנה השביעית; אולם יש חקלאים שלא ירוויחו מספיק (כגון חקלאים שמתפרנסים מירקות טריים), והפתרון הטוב ביותר עבורם הוא לקבל קיצבה מקרן של תרומות, כדוגמת הקרנות שקיימות בארץ ישראל כבר עשרות שנים. לא מדובר כאן רק במצוות "וחי אחיך עמך", אלא בשותפות הוגנת במצוות השמיטה; בעבר רוב האנשים היו חקלאים ושמרו שמיטה בעצמם, אבל כיום יש רק חקלאים מעטים, והם מקיימים את מצוות השמיטה עבור כולנו, ולכן כולנו צריכים להשתתף בכך. לפיכך, החקלאים שמקבלים קיצבאות מקרנות השמיטה אינם צריכים להרגיש שהם מקבלים "אוכל חינם", כי זו לא צדקה אלא שותפות.

לסיכום, כדי שהדיון לא יהיה תיאורטי בלבד, אציע שלוש דרכים מעשיות שבהן אפשר לעודד את ההתארגנות לשמיטה, שהן בוודאי טובות לפי כל הדעות וכל הזרמים: א. השנה - לקרוא לכל היהודים, שיקנו כמויות גדולות של מזון מן הצומח שניתן לשמור לאורך זמן (כגון דגנים, קטניות, מיצי פירות, ריבות, שמנים, פיצוחים ופירות יבשים, פרי הדר, רימונים, תפוחי אדמה, בצלים ושומים), ולשמור אותן בבית לקראת שנת השמיטה. כמובן שהכוונה רק לתוצרת הארץ - אין טעם לקנות תוצרת חוץ לפני השמיטה, כי מי שנוהג לאכול תוצרת חוץ, יכול לקנות גם בשמיטה. קריאה זו גם תסייע לחקלאים הישראליים: ככל שיקנו יותר תוצרת ישראלית לפני השמיטה, החקלאים ירוויחו יותר, יוכלו לחסוך יותר, ויהיה להם קל יותר לעמוד בניסיון השביתה. ב. לקראת השנה השביעית - שנת ה'תשס"ח - לקרוא לכל היהודים להשתתף במצוות השמיטה ע"י תרומה לקרנות הסיוע לחקלאים. אפשר לקבוע סכום מינימלי מומלץ לתרומה - 3% מהמשכורת (כי 3% מהאזרחים הם חקלאים). נראה לענ"ד שאפשר לנכות סכום זה ממעשר כספים, שהרי בשנת השמיטה לא היו מפרישים מעשרות. ג. לקראת השנה השביעית - שנת ה'תשס"ח - לפנות לכל בתי הדין שמנהלים אוצר-בית-דין, ולבקש מהם שיפרסמו את מיקומם המדוייק של כל השדות שנשמטים, וגם לפרסם מה בדיוק גדל בכל שדה, ולהודיע לכל הציבור בישראל, שכל אחד יכול לבוא ולקטוף בעצמו בחינם (אפשר לדרוש הצגת תעודת זהות ו/או יפוי כוח, כך שאנשים לא יוכלו לקטוף כמויות מסחריות אלא רק לפי הצורך). כמוכן, שליחי בית הדין הקוטפים את הפירות צריכים לוודא שתישאר בשדה לפחות כמות מינימלית של פירות עבור מי שירצה לבוא. אם, לאחר מכן, אנשים בכל-זאת יעדיפו לשלם לשליחי בית הדין כדי שיקטפו בשבילם - הרשות בידם, ובלבד שזה יהיה מתוך בחירה חופשית ולא מתוך כפיה. הסעיף השלישי הוא חשוב, כדי שאנשים יידעו שהכל פתוח והכל שקוף - הם יכולים ללכת לשדות ולראות בעצמם איך מתקיימת מצוות השמיטה, והם יכולים גם ליהנות ממנה; לא רק דורשים מהם לשלם ולתרום, אלא גם מאפשרים להם ליהנות מהמצוה, על-פי התורה. זה יגדיל את האמון של הצרכנים במערכת, ויגדיל את ההיענות שלהם לנושא בשנות השמיטה הבאות. והנה תשובת הרב שרלו להצעה זו ( http://moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=72238 ): "אלו רעיונות מצוינים (אעיר רק ש 3% זה הרבה מעבר לאמת, כי ביניהם יש גם את העוסקים ברפת ובלול שאלו ענפים המוגדרים חקלאיים, משקי חלב, וכן גויים רבים). נראה את היכולת לקדם."