|
|
| נשלח ב-27/9/2006 10:10 |
 |
| |
כמתעסק: "אחר שנבין את עומק הרעיונות שבמגמות המצווה - נדון כיצד עלינו להקיש על מבנה
הישום לפי מבנה החברה היום" - יפה, אני מסכים, והנה כמה רעיונות ראשונים לפתיחת הדיון.
מצוות שמיטת הקרקעות נזכרת בשני מקומות בתורה:
* ...והשביעית תשמטנה ונטשתה... / שמות כג 11
* ...ובשנה השביעית...שדך לא תזרע... / ויקרא כה 4
מעיון בשני הפסוקים ובהקשר שלהם, נראה שיש הקבלה בין יום השבת לבין שנת השבת: כפי שביום השבת,
אנחנו חייבים לתת מנוחה לעבדים ולבהמות, ולא להכריח אותם לעבוד בשבילנו - כך גם בשנת השבת,
אנחנו חייבים לתת מנוחה לארץ, ולא להכריח אותה לעבוד בשבילנו.
ומה שהארץ נותנת מעצמה, "מרצונה החופשי", שייך לכולנו במידה שווה.
[זה מתאים, כנראה, לרעיון הראשון שהעלית: "יחס עובד לאדמה ושיעבודה אליו".
לגבי הרעיונות אחרים - "הפקרת רכוש" לא מתאים כי אין כל חובה להפקיר רכוש שאינו
קשור לקרקע; "מנוחה מעבודה" לא מתאים כי אין כל חובה על האדם לנוח מעבודה כלשהי.]
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2006 10:30 |
|
| |
אראל.
תודה שקראת לי לסדר. לפי איזה סדר אתה הולך?
אני חושב שפרוזבול גם שייך לנושא הנדון -או אולי לא?
ואמתין בסבלנות על הטיפול בנושאים האחרים שהעלתי.
אשר אין בהם ריח פוליטי מובהק כמו בהתר מכירה. לכן איין לו רייטינג
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2006 14:43 |
|
| |
כמתעסק,
כידוע, לחיות ולהבהמות שנכנסין ואוכלים ומחריבים אין צורך בנכסי דלא ניידי, וגם להם יש רשות להיכנס וכו' - מכאן, שהעיקר הוא שבכל שנה שביעית בטלה בעלות האדם על שדהו כרמו וקרקעותיו, והם פוסקים להיות קניינו הפרטי ונעשים הפקר ורשות לכל אדם ואף לבעלי חיים.
"כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה', זה שאמר הכתוב: ברכו ה' מלאכיו גבורי כוח עושי דברו (תהילים) "ברכו ה' מלאכיו" - אלו הם ישראל שנאמר: "אני אמרתי אלוהים אתם" (שם) ו"גבורי כוח" - שהן כובשין את עצרן לעשות רצון אביהם שבשמיים, "עושי דברו לשמוע בקול דברו" (שם) שהקדימו עשייה לשמיעה בסיני, שנאמר: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2006 15:58 |
|
| |
ריב
א. הם אינם כהפקר גמור ופוסקים להיות קניינו לכל דבר, שהרי אסור לגזול ממנו את הנכס.
ב. הדין הוא שהפירות הם כהפקר, ולגבי העבודה - עליו לשבות ממלאכת גידול. אך אנו עוסקים בשאלת המשמעות.
ג. סיום דברייך לא הבנתי.
אגב, אין רבותא בבהמות הם אינם מצווים ולא שייך לגביהם מושג של רשות.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2006 17:23 |
|
| |
כמתעסק,
אם למשך שנה בכל שנה שביעית יבוליו של האדם הם כהפקר בידי בני אדם ובעלי חיים, מה הטעם לאדם ברישום הקרקע על שמו לאותה שנה ? -
שמיטת קרקע אחת לשבע שנים היוותה את הביטוי העילאי להכרה האמונית העמוקה כי "לה' הארץ ומלואה" ואילו זכות הקניין של האדם על פיסת קרקע היא למעשה בעלות על תנאי -
לגבי סיום דברי, זהו מדרש מ'מדרש הגדול' על השמיטה- וראה בלשון הכתובים מיד לאחר "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם" בא ההמשך - "ושבתה הארץ שבת לה' - ומכאן ואילך באות מצוות שבין האדם למקום, קודם - מצוות שמיטת קרקעות הקשה מכל, ולאחריה מצוות שבין אדם לחברו...וזה בא לומר לנו שמבחינת התורה גם הבסיס ליחסים שבין אדם לחברו, ושל ארגון המציאות החברתית כולה, איננו בערכים אנושיים, אלא הוא בעבודת ה' = כיבוש יצר הקניין
ולגבי הבהמות ודאי שלא שייך בהם מושג של רשות, אלא שמשמיטי הקרקע ש'רואין שדותיהם כשהן מלאים בזרעים.. ובני אדם ובהמות וחיות נכנסין לתוכן ואוכלין ומחריבין אותן אינם גוערין בהן - יש לך גבורים מאלה?
תוקן על ידי - riv - 27/09/2006 17:42:52
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2006 23:21 |
|
| |
"אם למשך שנה בכל שנה שביעית יבוליו של האדם הם כהפקר בידי בני אדם ובעלי חיים, מה הטעם לאדם ברישום הקרקע על שמו לאותה שנה ?"
האם אין מובן ההבדל בין שואל המשתמש בחפץ ונהנה מתפוקתו, לבין מי שנוטל את החפץ לגמרי? -
ההבדל בין פרי לבין לקיחת הארץ ברור -
כך לדוגמה: כאשר את תלכי לבנק אם הנכס בבעלותך גם אם הוא מושכר לשימוש לאדם אחר הרי שאת תחשבי בעלת הנכס לענינים רבים, ויעמידו לך אשראי כנגדו, ולא יעמידו אשראי לשואל / שוכר.
"שמיטת קרקע אחת לשבע שנים היוותה את הביטוי העילאי להכרה האמונית העמוקה כי "לה' הארץ ומלואה" ואילו זכות הקניין של האדם על פיסת קרקע היא למעשה בעלות על תנאי".
משפט נאה בעל משמעות דרשנית בעיקר.
"לגבי סיום דברי... קודם - מצוות שמיטת קרקעות הקשה מכל, ולאחריה מצוות שבין אדם לחברו..."
איני מבין וכי מצוות שמיטה איננה כרוכה מעצם טיבה ומגמתה במצוה שבין אדם לחברו?
"וזה בא לומר לנו שמבחינת התורה גם הבסיס ליחסים שבין אדם לחברו, ושל ארגון המציאות החברתית כולה, איננו בערכים אנושיים, אלא הוא בעבודת ה' = כיבוש יצר הקניין".
סיום ליבוביצ'יאני שאיננו קשור לדברי.
"ולגבי הבהמות ודאי שלא שייך בהם מושג של רשות, אלא שמשמיטי הקרקע ש'רואין שדותיהם כשהן מלאים בזרעים.. ובני אדם ובהמות וחיות נכנסין לתוכן ואוכלין ומחריבין אותן אינם גוערין בהן - יש לך גבורים מאלה?"
ח"ו אין סיבה לתת לבני אדם ואף אין להם גם שום היתר להיכנס ולהשחית את השדות. ויש לבעל השדה לענ"ד למונעם! ואין הוא גיבור אלא רשלן.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2006 00:46 |
|
| |
כמתעסק,
כששאלתי ,מה הטעם לאדם ברישום הקרקע על שמו לאותה שנה ?" התכוותי לכך שבמשך אותה שנה, תודעת המאמין היא שיש בקיומה של השמיטה משום שיעבוד יצר הקניין ויצר הבעלות לצו האלוהי, המפקיע את הקרקע מרשות האדם אחת לשבע שנים -
בקשר לסיום הליבוביצ'אני שהינך טוען שאינו קשור לדבריך, אולי דברי הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ד - ישכנעו אותך:
"וכן כל מה שבתורה, כנתינת המעשרות, והלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות שמיטה ויובל, והצדקה לעניים די מחסורו, זה כולו קרוב מיתרון טוב הלבב, עד שנתרחק מקצה הנבלה ריחוק גדול, ונתקרב לקצה יתרון טוב הלבב עד שתחזק לנו לב טוב, ובזאת הבחינה בחן רב המצוות, תמצאן כולן שהן מרגילות ומלמדות כוחות הנפש" - "כוחות הנפש" הרי זה דבר שבין האדם לבין המקום.
לחלק האחרון בדבריך - הרי שהציטוט הוא שוב ממדרש חז"ל שזכותך לחלוק עליו...
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2006 07:55 |
|
| |
כוחות הנפש הבאים לידי ביטוי בטוב לב דרך מצוות אלו הם בעברית פשוטה: מגמת חסד - שהיא לענ"ד קשורה מאוד לבן אדם לחבירו.
(ועייני מו"נ ח"ג לט מגמת המצוה "יש מהם חמלה וחנינה (-מגמה חברתית)...וכדי שירבה יבול השדה ותתחזק הברתה" (- מגמה תועלתית) ועייני שם ראש הפרק)
והוא אשר אמרתי - פרשנותך ליבוביצ'יאנית, ואני חלוק על כך, והבוחר יבחר.
(באשר למדרש הגדול אעיר שכידוע הוא עיבוד מאוחד מאוד עד כדי כך שהוא משלב בתוכו הלכות מהרמב"ם, לכן שאיבה ממנו צריכה זהירות רבה, והוא הדין לייחוס משקל אוטורטיבי!).
והנלע"ד כתבתי ולהרגשתי העניין מוצה.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2006 11:04 |
|
| |
כמתעסק,
כדי להעמיד דברים על דיוקם
לפי המוסבר בשמונה פרקים "כוחות הנפש" הבאים לידי ביטוי על ידי המצוות המחייבות את האדם לגמול טובה לחברו, הם לא משום שהאדם חייב לחברו, אלא משום שהוא חייב לעצמו, וה'משהו' הזה הוא ה'לב הטוב' כלשון הרמב"ם,שהוא הכרת מעמדו של האדם לפני ה' והכרת חובתו, ואין לשום אדם אחר זכות לתבוע מאדם אחר גמילות חסד- מה יותר ברור מהדברים כפי שהם מופיעים בציטוט שהבאתי למעלה : ' ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות, תמצאן כולן שהן מלמדות ומרגילות כוחות הנפש - מלכתחילה הכוונה היא כי באמצעות מצוות החסד יתרגל האדם לתת מהונו ואונו לאחרים נצרכים, ועל ידי כך יעלה בידו לא להיות שבוי בידי יצר הקניין.
ובעניין התפיסה העמוקה הזו של הבנת המצוות מבחינת היותן עבודת ה' - ראה מו"נ חלק שלישי פכ"ז שהוא הפרק המקדים לכל פרקי טעמי המצוות הבאים אחריו : "כוונת התורה שני דברים תיקון הנפש ותיקון הגוף...האחת מהן בלא ספק קודמת במעלה והיא תיקון הנפש, רצוני לומר נתינת הדעות האמיתיות, והשנית קודמת בטבע ובזמן..."
http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_3_27.htm
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2006 23:15 |
|
| |
כמתעסק: אין לי סטטיסטיקות, אבל ההתרשמות שלי מהתנ"ך היא, שרעיית צאן היתה נפוצה בעם ישראל לא
פחות מאשר חקלאות. היו לפחות 2.5 שבטים שזה היה עיסוקם העיקרי, וגם בשבט יהודה היו רבים
שהתפרנסו מכך (ע' בפרשת נבל הכרמלי). לשיטתך, היה ראוי לצוות שנימנע גם ממלאכות הקשורות
לרעיית צאן (ואז היה אפשר להבחין בין מלאכות שמטרתן לשמור על הקיים - מעין "אוקמי אילנא" -
שמותר לעשות, לבין מלאכות שנועדו להרחיב את העדר - כמו הרבעה - שאסור). כמו כן היה ראוי לצוות
על כל בעל צאן, להפקיר את החלב והגז של כבשיו כך שכל העניים יוכלו ליהנות מהם.
באופן יותר כללי - עם כל הכבוד לראשונים שמסבירים שטעם המצוה הוא חינוכי (לחנך אותנו לעזור
לעניים, להתגבר על יצר הקניין וכו'...) נראה לי שבמקרה זה הנימוק הזה לא מתאים, כי אין לו רמז
בתורה. יש מצוות אחרות שהטעם שלהן הוא חינוכי, למשל מצוות הקהל "למען ישמעו ולמען ילמדו...".
אבל לא מצוות שמיטת הקרקעות.
ויקרא כו34-35: "אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ
והרצת את שבתתיה כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה"
התורה מתייחסת אל הארץ כאל אישיות משפטית בפני עצמה, שיש לה זכות לשבות פעם בשבע שנים, והיא
תקבל את הזכות הזאת איתנו או בלעדינו.
שימו לב - לא נאמר ש*אנחנו* נשבות בגלות, כדי לפצות על כך שלא שבתנו מספיק, או כדי לחנך את
עצמנו, וכד'; נאמר ש*הארץ* תשבות כשאנחנו נהיה בגלות. מכאן, שהעיקר הוא לתת לארץ לשבות, ולא
דווקא לשבות בעצמנו.
מכאן נראה, שאין זה משנה אם החברה היא חקלאית או לא חקלאית; לארץ עדיין יש זכות לשבות.
השינוי באופי החברה רק משנה את אופי האתגר הניצב לפנינו - בעוד שבעבר האתגר היה מוטל על חלק
גדול מהציבור, כיום האתגר מוטל על חלק קטן מהציבור (המעטים שעוד נשארו חקלאים), ולכן יש
להתארגן על-מנת לעזור להם, וכפי שהצעתי למעלה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/10/2006 08:45 |
|
| |
אראל
לענ"ד:
יש להקדים שתי הקדמות:
א) יתכן במצווה אחת חיבור של כמה מגמות - כפי שאפרט להלן.
ב) יש להבחין בין מטלטלין למקרקעין שלאחרונים בייחוד משתייך מושג ה'בעלות'.
עיקר מושג הבעלות והנכסיות - כהיום כן אז - משתייך לנכסי דלא ניידי (קודם לעולם ההייטק).
הרגשת הבעלות כרוכה ב'מקרקעין' ולא כל שכן ריבוי הנכסים - ובוודאי בעולם החקלאי - (אפילו היום מוכר לנו הביטוי = כרישי הנדל"ן).
דוק, יש כאן שני עניינים:
א. הנכסיות והבעלות הכרוכה באשר יש לאדם קרקע, ולרוב האנשים היה קרקע במידה זו או אחרת!
ב. ריבוי הנכסיות - לאלו שביד קרקעות רבות - והכח והמעמד הכלכלי והחברתי המתלווה לכך.
(הערה:
מעניין: יש לשים לב שלמצות השמיטה נספח 'שיחרור העבדים', לא רחוק לשער כי העבדות כרוכה אף היא בהתרחבות שליטת הקרקעות.
אמנם יתכן שעבדים גם רעו צאן, אך דומני שבסתם ריבוי העבדים צמוד יותר לריבוי הקרעות - מעניין שעבדים הוקשו לקרקעות ונקבע להם מעמד של נכסי דלא ניידי לכמה דברים)
(אגב יש להרחיב בכך הרבה: אך גם חובות גובים מעיקר הדין ממקרקעין - מי שיש לו כאלו הוא נחשב לבעל נכסים / הוא הדין לבעלות לענין מושגי חזקות המתייחדת למקרקעין, ועוד, ואכמ"ל.)
לגבי רועי צאן -
א. כאמור לעיל אין בזה לסתור את מושג המקרקעין עליו דיברתי שהוא העיקר.
ב. אין סתירה בין המקנה הרב שהיה להם לבין תפישת המקרקעין שלענ"ד אף מזה לא נחה ידם - וסימנך: 'וגידרות צאן נבנה' - לצאן רב נדרש מקום רחב.
לפיכך:
עיקר המושג שמיטה במשמעות של הכהית הבעלות הן ע"י צימצום בעבודות הקרקע, והן ע"י מתן זכות שימוש בפירות.
הינו בעל מגמה רחבה שעיקר תוכנה: אמירה ערכית באשר למשמעות הבעלות ע"י הכהית הבעלות לשנה אחת.
כשזה מתפרט לענפים רבים כשהמרכזיים שבהם:
א) כלפי הבעלים - החדרת הכהית הבעלות - ותמרור בפני הרגשת האדנות היתירה הן כלפי נכסיו והן כלפי ניצול מעמדו החברתי מכח נכסיו.
ב) כלפי העני - מתן חסד אליו מאת בעל הנכסים מחד כסניף של סעיף א לעיל. ובנוסף:
ג) אמירה חברתית כי אין הוא העני במעד שאין הוא יכול לצאת ממנו. הנה כעת גם בעלי הנכסים מפקירים לפירות אדמתם.
לאמור לעיל ברור שבחברה המודרנית מקומו של השדה נשתנה. ושוב אין המקרקעין משמשים לרוב בני האדם מעבר למדור (ואין התורה מצווה רק לבעלי ההון, ואף אי אפשר לומר לכל אדם לעזוב ביתו - אשר לא עלתה על לב התורה...)
גם תנובת הפירות כביטוי לתפוקה הפירות מהנכס ולכ כל שכן שמיטתו מגשימה את מטרתה.
אדרבה:
בימינו רבים מהחקלאים מזונם דחוק ופרנסתם בצימצום, ונמצא שהמצווה אינה משיגה את מטרתה, לא כלפיהם וק"ו כלפי יושבי הערים שהשדות מהם והלאה...
נקל ליושבי הערים ל"הדר", על חשבון פרנסת החקלאים, ו"להדר" במצווה שאין להם כל זיקה אליה ולא דורשת מהם שום ויתור.
לפיכך: לענ"ד כאמור בדברי בתחילה - אמנם ברור שעלינו לשמר לנו לאות את המצוה, אך לחברה היום נדרשת המצווה כאות ולזיכרון.
לכן: דווקא דרך מגמת המיזעור של היישום תוך הרחבת ההקלה לחקלאים מושגות שתי המטרות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/10/2006 12:50 |
|
| |
שתי שאלות בעניין,
1. מה המקור של שמיטה רק באדמות א"י? אדמות במקומות אחרים לא ראויות למנוחה הן לא נבראו על ידי אותו בורא עולם?
2. מה עם שמיטת חובות? שמיטה היא לא רק עניין חקלאי היא רעיון כלכלי לא?
|
|
|
|
|
