קבלת שבת הארץ

כתבת למעלה "נקל להיסמך למעוניין על אוצר בית דין, או היתר מכירה" - לפחות לגבי היתר מכירה, יותר ויותר פוסקים קובעים שבימינו כבר אין לסמוך עליו, וגם הרבנים המקלים מדגישים שזהו פתרון זמני, עד שנמצא פתרון טוב יותר. לכן, הבחירה שלא לסמוך על היתר מכירה אינה בגדר "מידת חסידות" אלא קרובה למידת הדין (מידה מתאימה יותר היא מידת "ארך אפיים"). גם לדעת המקלים, מוטלת עלינו חובה לחפש דרכים טובות יותר לקיים את השמיטה, וכך אני מנסה לעשות.

לגבי "השתגעות ציבורית" - אוצר הארץ, שרבניו בוודאי אינם משוגעים, משקיע הרבה מאמץ ומשאבים בפיתוח פתרונות חדשניים כגון מצעים מנותקים. אני לא יודע מה יותר זול בחשבון הכללי - ירקות ממצעים מנותקים או ירקות מיובשים, אבל אני יודע שהפתרון של מצעים מנותקים הוא הרבה יותר מסובך, וניתן לביצוע רק בהתארגנות ובהשקעה משמעותית מראש, בניגוד לפתרון של ייבוש, שניתן לבצע בבית ובלא כל השקעה מראש.

לגבי "שינוי מדרך הטבע" - חברה טבעית עוסקת באופן קבוע בשימור מוצרים. מבין המוצרים שהיוו את עיקר התפריט של אבותינו מן הצומח - דגן, תירוש ויצהר - שני האחרונים הם מוצרים שדורשים שימור: הכנת יין מענבים והכנת שמן מזיתים. ללא שימור, הם היו מתקשים לשרוד בעונת החורף, ועל כך נאמר בספר משלי "אוגר בקיץ - בן משכיל, נרדם בקציר - בן מביש". אם כן, העיסוק בשימור ואגירת יבול הוא חלק בלתי נפרד מהחיים הטבעיים. אבותינו גם נהגו לייבש פירות בשמש או בתנור - בתנ"ך מצאנו למשל צימוקים ודבלים. דווקא התקופה שלנו, שבה משתמשים בכימיקלים ובאמצעים טכנולוגיים על-מנת לספק פירות וירקות טריים כל השנה, היא ה"שינוי מדרך הטבע" (ואני לא טוען שזה רע, אני רק דוחה את הטענה שלך על כך שעיסוק בייבוש מהווה שינוי מדרך הטבע).

לגבי השמיטה וירושת הארץ - ראה מסכת אבות ה ט: "גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל השמטת הארץ".

שמיטה בזמן הזה כמעט ללא יוצא מהכלל (למעט טעות בגירסה ברמב" למי שרצו ללמדו בו דאורייתא) היא לכל היותר דרבנן. מכאן שמעיקר הדין, היתר מכירה יכו להיות קביל. שלא לדבר לשיטת ראשוני פרובנס שהיא ממנהג. והדברים עתיקים.
המעיין יראה שהמחמירים (מלבד אלו שדרכם תמיד להחמיר) החמירו משיקולים מטה הלכתיים. (ואיני כולל שיקולים פוליטיים) 
לכן על משמרתי אעמודה - "נקל להסמך"

לגבי "השתגעות ציבורית" - מילתי אמורה. המגמה כיום קשורה לתהליכים חברתיים - פוליטיים בציבור הד"ל של ההתחרדות מחד, ואמונת קדושת הארץ (ברוח הרב קוק) מאידך.

לגבי "שינוי מדרך הטבע" - חברה טבעית עוסקת באופן קבוע בשימור מוצרים. כאן אני תמה עליך. השימור נעשה במקום שקשה להיסמך על אוכל טרי, או לשעת משבר. ככל שיש פחות אפשרות לאכול טרי נאלצו לאכול אוכל משומר - גם היום אנחנו נזקקים לשימור - אך להופכו לאידאל?
הטבע קשור לטריות. לכן חברה שאוכלת אוכל משומר יש כאן מעשה בלתי טבעי.

והעד: 

האם אתה נוהג לאכול בכל השנים בננות / תפוזים מיובשים?

 (והפיתרון של יבוש הוא הואיל ולא היה פעם הקפאה).

"לגבי השמיטה וירושת הארץ - ראה מסכת אבות ה ט: "גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל השמטת הארץ"."

בנושא זה כבר הארכנו - אגיד ברור שוב - לענ"ד שמיטה זה תיאור של סימפטום חברתי ולא סיבה והיא תולדה על רקע החיים החברתיים בעת העתיקה.

דיון זה ביננו לענ"ד די ממצה עצמו.



מנגד למרות האמור - אעלה שאלה:

מדוע תקנת הלל היתה דווקא לגבי שמיטת כספים ולא שמיטת קרקעות?

אעלה כמה הצעות - אשמח לשמוע חוו"ד של הציבור -

א. עיבוד הקרקע נעשה ברובו ע"י נכרים.
ב. הבעיות של הלואות היו יותר אקוטיות מבעיות שמיטת הקרקע
ג. היו פתרונות אלטרנטיבים לשמיטת קרקע, האמנם? אלו?
ד. התפישה הפנים דתית היתה שחמורה עבודת הארץ ורוב הציבור נשמר בה מבעיות ההלואה

אחוז היהודים בארץ ישראל הולך ועולה, לא רחוק היום שבו מצוות השמיטה תהיה מדאורייתא לכל הדעות ומה נעשה אז? האם לא ראוי להתכונן כבר עכשיו?

"השימור נעשה במקום שקשה להיסמך על אוכל טרי, או לשעת משבר" - לא רק לשעת משבר אלא באופן קבוע, לעונת החורף. אכן בימינו יש אפשר גם להקפיא, וייתכן שזה פתרון טוב יותר מייבוש, אלא שהוא גם יקר יותר.

"בנושא זה כבר הארכנו - אגיד ברור שוב - לענ"ד שמיטה זה תיאור של סימפטום חברתי ולא סיבה והיא תולדה על רקע החיים החברתיים בעת העתיקה." - היכן הארכנו בנושא זה? לא ראיתי שהבאת נימוקים וראיות לטענה מחודשת זו.

---

לשאלתך:

"א. עיבוד הקרקע נעשה ברובו ע"י נכרים" - בימי הלל - לפני החורבן - היה יישוב יהודי גדול בארץ ישראל. האם יש לך סיבה להניח שרוב החקלאים אז היו נכרים?

"ב. הבעיות של הלואות היו יותר אקוטיות מבעיות שמיטת הקרקע    ג. היו פתרונות אלטרנטיבים לשמיטת קרקע" - בתלמוד מתוארות בעיות קשות מאד הקשורות לשמיטת הקרקע, מתוארים יהודים שאוכלים עשבים וכד' (  ראה: http://daat.co.il/daat/shmita/mamarim/baitsheni.htm)
אבל יש פתרון אחד שנזכר בתלמוד - העולים מבבל החליטו שלא לקדש חלקים מסויימים מארץ ישראל, כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. יש הקבלה לפתרון זה בימינו - גידולי ערבה דרומית.

ד. "התפישה הפנים דתית היתה שחמורה עבודת הארץ ורוב הציבור נשמר בה מבעיות ההלואה" - בהחלט ייתכן. גם היום יש אנשים שמחמירים יותר בשמירת שבת מאשר בענייני ממון וגזל.
"

אראל

כתבת:
"אחוז היהודים בארץ ישראל הולך ועולה, לא רחוק היום שבו מצוות השמיטה תהיה מדאורייתא לכל הדעות ומה נעשה אז?"

תיקון: הלכות שמיטה ויובל י,ח-ט:

"משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטל היובלות...בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבין כתקנן"

(ומקורו ערכין לב,ב - ) נמצא שצריך גם יחוס לשבטים, כדי שינהג יובל, וראה שם שרק כשנוהג יובל אז שמיטה מדאורייתא!

ליחוס שבטים נדרשים כמה תנאים. ועד אז יש לנו עוד בעיות אחרות, ובבעיות בוערות יותר מבחינת החיים הדתיים.
 
לשאלתך:

"בימי הלל - לפני החורבן - היה יישוב יהודי גדול בארץ ישראל. האם יש לך סיבה להניח שרוב החקלאים אז היו נכרים?"

כן, כרגע אין הספרים עמדי, אך שווה לבדוק זאת במקורות נוספים, ואנסה להשיג יותר מידע.

כל שכתבת בסעיף ב' נכון ומוכר, ואעפ"כ קשה לי להניח שאי קידוש אותו חבל הספיק, והרי כפי שאתה מציין בעצמך, אעפ"כ היו בעיות קשות.

א"כ השאלה כבדה עוד יותר מדוע לא תוקנו פתרונות מסוג היתר מכירה?

אכן, כפי שהצעתי וכתבת - יתכן וזו הסיבה.

א"כ אדרבה היא הנותנת האם זה מצב ראוי של סדרי עדיפויות, האם לא בדרך שאתה מציע אתה שוב מוליך ומחזק לכוון מסוג זה של היפוך סדרים והקפדה על מצוות בין אדם למקום על פני בני אדם לחברו?
האם בחברה שמקפידה על שמיטה, אבל מצבה הבין מוסרי - חברתי, כגון גזל / רצח מקולקל אין חשש גלות? האם השמיטה תהיה תריס לחורבן מפני שנאת חינם?
האם הגעה להפסד כספי כדרך שקרה בשמיטה הקודמת (כאן אני מדבר מידיעה ודאית) לחקלאים רבים, תורמת לחיזוק הקשר לארץ, לסולידריות חברתית?

וכאן אעיר על נושא יסודי - עליו התרעתי פעמים רבות:

הצבת רף נורמטיבי רוחני גבוה כשלעצמה אינה מספקת - יש לאמוד שלושה דברים נוספים:
א. חשש הכישלון ומשמעותו הכלכלית / חברתית / דתית.
ב. מציאות שבה חלק מהחברה נתפשת כמקילה / מחמירה וחלק מקלה - על המשמעויות הדתיות - חברתיות.
ג. הכרה שכל מאמץ רוחני-דתי ציבורי שיש בו קושי רב יש לו מחיר בסיסי של מיקוד כוחות בכוון מסויים, ומאליו הוא משרטט סדרי עדיפויות, ומקטין מאמצים במקומות אחרים. כך היא טיבה של חברה שאינה יכולה להפנות מאמץ לריבוי מוקדים.

מעתה: השאלה העקרונית היא:

א.האם מצבנו החברתי-דתי ברמה כזו שדווקא לשם עלינו למקד כוחות, או שמא לכוונים חברתיים?
ב. מה המשמעות שתגרר בעקיפין ליצירת מצב שחלק יאכלו אצל חלק ואחרים לא יאכלו. דעת לנבון נקל שבמדרג שתיארת על כרחך נוצר מצב שיש שרוצים להחמיר ואלו לא יכאלו אצל אחרים?
ג. מה המחיר של אי הצלחה מבחינת החקלאים כמו שקרה במשמיטה הקודמת?
ד. ואפילו חלק מהחברה יחמיר ויראה עצמו צדיק, האם מהסיבה המרכזית של החורבן - שינאת חינם, ניצלנו?

תיקון לתיקון: לגבי הקישור בין שמיטה ליובל:
 * מהמקור שהבאת - ערכין לב: - מוכח ששמיטה נוהגת גם כשיובל אינו נוהג. שואלים שם, מדוע מנו שמיטין ויובלות בימי בית שני, והרי היובל לא נהג אז? ועונים "מנו יובלות כדי לקדש שמיטין", כלומר, מנו יובלות רק לצורך מניין השמיטות (לפי הדעה ששנת היובל היא מחוץ למניין). בכל מקרה מוכח מכאן שיש שמיטה גם כשאין יובל.
 * גם הרמב"ם כתב שם (י ט), שבזמן שאין היובל נוהג, "אינו נוהג אחד מכל אלו, *חוץ משביעית בארץ*". האם זו הטעות בגירסה שדיברת עליה? בכל מקרה, גם במקומות אחרים (למשל ט א) נראה שהקישור בין יובל לשמיטה הוא רק לעניין שמיטת כספים, וכן לעניין "שמיטת הקרקע" מידי הקונה לידי המוכר, ולא לגבי שביתה ממלאכה.
האם יש לך מקור אחר שלפיו שמיטה נוהגת מן התורה רק כשהיובל נוהג?
בדקתי גם בספר החינוך, הוא אומר שמצוות השמיטה נוהגת מן התורה בארץ ישראל ו"בזמן שישראל שם", ולא הזכיר "בזמן שהיובל נוהג" (בניגוד, למשל, למצוות עבד עברי).
האם ידוע לך על מקור אחר שבו נאמר שמצוות שמיטה נוהגת רק "בזמן שהיובל נוהג"?

-----

לגבי ההפסד הכספי לחקלאים - אף אני שמעתי על כך, והתייחסתי לכך בדברי הביקורת שלי על אוצר בית הדין, בתחילת אשכול זה - עיין שם.

בהצעה שלי אין שום הפסד לחקלאים, להיפך, היא אמורה להגדיל את ההכנסות שלהם מיבול שישית. בכל פעם שאני הולך לירקן השכונתי, אני רואה הרבה פרי או ירק שעומד להירקב על המדף. אני משתדל לקנות כמה שיותר ולייבש, אבל אני לא יכול לסחוב את הכל. אם כולם ינהגו כמוני, ההכנסות של חקלאים השנה יהיו גדולות יותר, ובתוספת תמיכה כספית מקרנות השמיטה, יהיה להם קל יותר לשמור שמיטה, אם ירצו. כך להצעה שלי יש גם צד חברתי - לאפשר לחקלאים לצאת לשנת שבתון.

---

דבריך על מצוות שבין אדם לחברו לעומת מצוות שבין אדם למקום ראויים לדיון נפרד, ופתחתי אשכול לשם כך:
http://bh.hevre.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2211092

 כמה הערות ממוקדות:

א. לא הצלחתי להבין איך הגעת מדברי הלל למסקנה הפוכה מדבריו: הוא קבע שיש להקל במצוה שבין אדם לחברו, ואתה מסיק מכאן שבימינו יש להקל במצוות שבין אדם למקום?! אני בטוח שלא זו כוונתך, אבל צופה מבחוץ עלול לחשוב שהמטרה היחידה היא להקל כמה שיותר בכמה שיותר מצוות, והעניין של "בין אדם לחברו" הוא רק תירוץ.

אם נראה לך שבימינו יש להדגיש את המצוות שבין אדם לחברו, אדרבה! צא בקריאה להחמיר במצוות החברתיות הקשורות לשנה השביעית, כגון, להלוות לנזקקים לפני השביעית, ולשמוט את החובות של הנזקקים שלא הצליחו להחזיר. אני מבטיח שאצטרף לכל יוזמה מעשית בנושא זה.

ב. "האם בחברה שמקפידה על שמיטה, אבל מצבה הבין מוסרי - חברתי, כגון גזל / רצח מקולקל אין חשש גלות? ... ואפילו חלק מהחברה יחמיר ויראה עצמו צדיק, האם מהסיבה המרכזית של החורבן - שינאת חינם, ניצלנו?" - אני לא מבין מה הקשר. יש כמה סיבות לחורבן, וצריך לטפל בכל אחת מהן בפני עצמה. אתה כנראה רומז לכך, שהקלה במצוות השמיטה תפתור את בעיות הגזל, הרצח ושנאת החינם; אבל אני לא רואה שיש לכך בסיס במציאות. האם יישובים שבהם מחמירים בשמירת שמיטה (כגון היישובים של פא"י) הם אכן מושחתים יותר מבחינה מוסרית, או שעושים בהם פחות חסד, מאשר ביישובים שבהם משתמשים בהיתר מכירה?

תוקן על ידי אראלסגל ב- 22/05/2007 0:44:10

אראל

[האשכול שפתחתי, בנושא בין אדם למקום לעומת בין אדם לחברו, מוזג לתוך אשכול קודם: http://bh.hevre.co.il/forum/topic.asp?topic_id=910314&whichpage=2#R_10 ]

כדרך חלק מצעירי הד"לים נסעתי לפני יותר מעשר שנים לטיול במרכז אמריקה. אחד המראות המעניינים היה השווקים שבהם איכרים מוכרים את תוצרתם. אפשר לראות שם איכר מוכר עשר יחידות מנגו או עשרים יחידות אבוקדו או צרור פלפלים. זה הכל. סך כל הפדיון שלו יכול להיות $2, ועם סכום פעוט זה הוא צריך להתקיים במשך כמה ימים. לא מוגזם להניח שאבותינו בתקופת התנ"ך והמשנה חיו כך, מהיד אל הפה. עבור אנשים אלה היתה השמיטה גזירה קשה.

• החקלאי מאבד חלק גדול מההכנסה השנתית שלו, נניח 1/10. זה המון עבור אנשים שגם בימים רגילים לא יכלו לחסוך.
• ארץ ישראל שחונה. לפי ההגדרות של היום יש שנת בצורת אחת לארבע שנים. כבר ראינו שהיו שנות בצורת רצופות. אם יש בצורת לפני השמיטה או בשנת השמיטה עצמה צפוי מחסור חמור במזון לחקלאים וגם למעטים שאינם חקלאים.
• טכניקות השימור בתקופה העתיקה היו פחות יעילות.

לכן (ברוח דברי כמתעסק) אני מעלה את האפשרות שכמו איסור ריבית יש לראות את השמיטה כמושג אידיאלי, נושא לדיון הלכתי ולא חלק ממציאות ממשית.

כמתעסק:

בכל המקורות בתורה, בתלמוד, בדברי הרמב"ם וברוב הראשונים, שביתה ממלאכה בשנה השביעית היא חובה גמורה. דאורייתא או דרבנן - אבל חובה. חובה לכולם - גם לחסידים וגם לפשוטי העם; חובה גם בימי בית שני, כשלא היתה חלוקה לשבטים, והקשיים הכלכליים בשמירת השמיטה היו גדולים לפחות כמו היום.

ואילו בדבריך, אותה חובה גמורה הופכת לחומרה ולמידת חסידות בעלמא!

זה נראה לי שיבוש הרבה יותר גדול ומשמעותי מאותו שיבוש גירסה נקודתי שמצאת בדפוסים, מאחר שמדובר כאן במקורות רבים שמכולם עולה אותה מסקנה.

היתר שהתחדש בימינו, ונועד מלכתחילה להיות היתר זמני, לשעת הדחק בלבד, לא יכול לשנות את שורת הדין; לא ייתכן, שמי שאינו משתמש בהיתר זה יחשב ל"מחמיר" או ל"מתחסד עם קונו"; והרי הוא בסך-הכל נוהג כפי שנהגו כל ישראל הכשרים בזמן התלמוד! אמנם בימינו מי שמשתמש בהיתר גם הוא יהודי כשר, אך עדיין אין זו שורת הדין (אפשר להגיד להיפך - מי שמשתמש בהיתר נוהג ב"מידת חסידות" הפוכה - "קונו מתחסד איתו").

גם הרבנים שתמכו בהיתר, במיוחד הרב קוק, הדגישו שמדובר בהיתר זמני ושיש לבדוק בכל שמיטה אם להשתמש בו או לא, ולא העלו בדעתם שההיתר יהפוך ל"ברירת מחדל" לדורות.

כמו כן, הרב קוק הדגיש את חשיבות קיומם של חקלאים "גיבורי כוח", ששומרים שמיטה ללא היתרים, וקרא לציבור לעזור להם ולחזק אותם בכל דרך אפשרית (ע"י תרומה לקרנות הסיוע); ואתה עושה (אולי מתוך כוונה טובה) בדיוק ההיפך - מרפה את ידיהם, טוען שיש להם שכר רק כ"אינו מצווה ועושה", רומז שהם פועלים מתוך לחץ חברתי ולא מתוך אמונה בחשיבות המצוה, ואף רומז שההחמרה שלהם מביאה לשנאת חינם ולפגמים חברתיים שונים. מי שיקרא את דבריך, יאבד כל רצון לתמוך באותם חקלאים, כך שאתה גם גורם להם נזק כספי.

עוד הוצאת לעז על המחמירים ורמזת שהם פועלים מתוך שיקולים לא ענייניים "אולי כי רבים מהמחמירים אינם חקלאים, או לא יורדים להבנת הבעיה במקרה הטוב". מובן שרבים מהמחמירים אינם חקלאים; גם רבים מהמקלים אינם חקלאים. רוב החרדים, הציונים הלאומיים, החילוניים וכל שאר היהודים אינם חקלאים. אבל החזון אי"ש, שהיה מראשי הפועלים למען שמירת שמיטה בדורנו, הכיר היטב את המציאות החקלאית; רבים מתלמידיו היו חקלאים והקימו ישובים חקלאיים לתפארת. ובכל זאת הוא הוביל קמפיינים נרחבים לחיזוק שמירת השמיטה בארץ.



אבהו: דבריך מוכיחים בדיוק ההיפך ממסקנתך: מכיוון שבזמן התורה והתלמוד, כפי שכתבת, הקשיים בשמירת השמיטה היו גדולים הרבה יותר מאשר בימינו, ובכל-זאת התורה ציוותה לשמור שמיטה, וחכמי התלמוד הבינו מצוה זו כפשוטה ואף קיימו אותה כפשוטה (כפי שמראים המקורות ההסטוריים שהבאתי למעלה), מכאן קל וחומר לימינו. ויש לתמוה על כך שדווקא בימינו, כשקיום המצוה קל ופשוט הרבה יותר מאשר בעבר, נזכרו להמציא היתר שמרוקן את המצוה מכל תוכן מעשי. על כיוצא בזה אמרו חז"ל "איפכא מסתברא"!

אראל

ראשית ייש"כ וברוך תהיה על שאתה נחלץ חושים לשמירת מצות השמיטה.
מתוך שיש מי שמזכיר את חביבותה של המצוה היא נשמרת ונזכרת בתוך עם ישראל גם בשעה שמסיבות שהזמן גרמן יש להם להקל ולעשות לה זכר. 

אחר שהודית שאין כאן דין דאורייתא,
אם למצות את נקודות הדיון ביננו הן מתחלקות דומני לארבע, ואנסה לסדרן:

1) כיצד שוקלים מצוה?

יש כמה דרכים:

א) תוקף פורמלי - דאורייתא, דרבנן, מנהג וכדו'.

ממישור זה א"א להתעלם הואיל ונודעות לו משמעויות רבות, כגון בספקות וכדו'.
בנידון דידן בחרת לטשטש מישור זו בכינוי 'חובה'.
דעת לנבון נקל שבין 'חובות' יש מדרג, ועלינו לשמור עליו, שכן בהתנגשות בין סדרי עדיפויות ההכרעה לוקחת בחשבון את דרגת החובה!

מכאן הדגשתי החוזרת ונשית שזו חובה דרבנן משום שזו מטה כף לאפשרות לדון לקולא!


ב) מטען ערכי - יש מצוות שנודעת להם משמעות רבה, מכוונים שונים - הדוגמה הבולטת הוא היחס השונה אפילו בין ג' עברות החמורות.

רמב"ם ד,ט:

"...שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים - אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים.
אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חלול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבין אדם לבין חברו.
וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין..."

כלומר, עתים שלענין אחד תהיה עבירה או מצוה חשובה / חמורה, אך לענין אחר תהיה אחרת.

כיצד נוצר משקל ערכי הוא נושא עמוק, וראוי לו אשכול אחר, ולא באתי אלא לעורר.
אבל גם בנידון דידן עלינו להתיישב הרבה להבנת המטען הערכי, ולאיזה צד הוא גובר (- וכפי שכבר רמזתי בהודעה לעיל מדברי הראי"ה)

ג) משמעויות חברתיות ציבוריות - נושא זה קשור לסעיף ב. אולם ברור, שגם נסיבות חיים ושינויים חברתיים גורמים לעליה במשקלה של מצוה.

נק' המח' בנידון דידן:

אתה מעניק משקל מרכזי למטען הערכי של המצוה, וממעט במשקל הפורמלי.
אני שוקל כל הזמן גם את התוקף הפורמלי. 

אתה רואה במטען הערכי יסוד עקרוני כסיבה מרכזית לגלות, ואילו אני איני מוצא שזאת הסיבה עליה ח"ו עלולים לגלות, ובוודאי לא נוכח מצבנו, וק"ו אם סומכים על דרכי ההיתר המצויות.
 

2)  האם יש במקרה שלנו קונפליקט ערכי, ומה ערכם של השיקולים האחרים?

לדעתי המשקל המכריע את הדיון הוא החשש מתוצאות שעלולות להגרם מאי ההסימכות על היתר מכירה.
דומני שאתה אינך חושש כל כך לכך.

מבחינה זו יש ביננו מחלוקת בהערכת המציאות!

אכן:
איני יודע מדוע אתה מייחס כל כך הרבה לשמיטה, ולא להפסדם של ישראל?
איני מבין מדוע אתה מניח בצורה פשוטה שתהליך של החמרה וערעור היתר המכירה לא יביא לאי הסמכות עליו כלל ( - עד כדי סחירה בסחורה מהרשות הפלסטינית וכפי שהיה בשמיטה הקודמת) וסופו שהפתרונות האחרים יביאו לפשיטת רגל של חלק מהחקלאים?

מחלוקת זו גורמת להעמדה שונה של הבעיה -

אצלך זו פשוט קולא על 'שורת הדין' = דרבנן, ואילו אצלי זו החמרה בדרבנן על חשבון הפסד וחיי נפש!

מכך נובע שאצלי הבעיה מצטיירת כהתנגשות בין שיקולים ערכיים שונים כגון חשש הפסד ממון לישראל עד כדי חיי נפש, ואילו אצלך נותר רק מימד אחד שמירת השמיטה (-וודאי שלפי שיטתך ראוי להקפיד עד כמה שאפשר).

(לענ"ד אתה שוקל את הבעיה בעיניים של היחיד הבודד ולא במסגרת השיקול הציבורי)


3) קריאת המחלוקות הקודמות והמח' בהווה - 

כאן, יש ביננו מח' כפולה.

א) אתה מפרש את המחלוקות הקודמות במנותק מהפולמוסים החברתיים בין הישוב הישן למצדדי הישוב החדש, ואילו לטעמי אמירות רבות כמו גם ציפיות או קביעות קשורות לרטוריקה של הפולמוס, כמו גם לבעיות רחבות יותר של מחלוקות הלכתיות, (לדוגמה: שבמקרים רבים ידם של המצדדים לקולא על התחתונה ולכן הם נאלצים לאפולוגטיקה רבה,) לכן בקריאתי את פסקם אני מבודד את השיקולים העקרוניים מהרטוריקה.

טוב שהדגשת במיוחד הרב קוק - כמה נצטער צדיק זה מיד המתנגדים לו, ואילו איישר חילי וזמני הייתי מנתח לפניך את פסקו חלק חלק כדי להראות את מלאכת המחשבת שבו ומה בין רטוריקה לבין דיון הלכתי.

(דומני שבשנתון המשפט העברי כ' יש מי שהחל בכך, ועוד היה נטויה)

כך לדוגמה כדי שלא להיראות מקלים מידי הם נאלצים לנקוט ברטוריקה המעניקה לפסק מימד זמני עד מאוד.

(אגב: להזכירך גם תקנת הלל בענין פרוזבול צרכיה היתה להיות זמנית! אופס... מדוע לא ראיתי את יראי ה' נחלצים לביטולה?...
ועל מכירת חמץ כבר דיברנו...)
 
ב) הבנת המחלוקת היום.
גם היום כפי שציינתי לענ"ד ואבמ"ח חלק מהמח' איננה ענינית, אלא קשורה באג'נדה פוליטית. ח"ו לומר שאצל כולם, אבל עוצמות הקמפיין קשורות גם בכך.


4) מחלוקת אסטרטגית וטקטית -

"ואתה עושה (אולי מתוך כוונה טובה) בדיוק ההיפך - מרפה את ידיהם, טוען שיש להם שכר רק כ"אינו מצווה ועושה", רומז שהם פועלים מתוך לחץ חברתי ולא מתוך אמונה בחשיבות המצוה, ואף רומז שההחמרה שלהם מביאה לשנאת חינם ולפגמים חברתיים שונים"

כאן יש שאלה נכבדה - אכן, במקרה זה עומדת דילמא גדולה האם ראוי לצאת בקול ברור לצד המקלים!

הואיל וכל כך הרבה קוראים לכוון החומרא, לענ"ד ראוי שישמע מי שידגיש גם את הצד השני.

אילו הייתי שומע קול ברור האומר - 

מי שרוצה לסמוך על היתר המכירה יכול, ומי שרוצה לחשוש ולסמוך על דרכים אחרות יכול - אולי הייתי משנה טעמי, או לכל הפחות שותק.
אך שלילה גורפת להיתר מכירה והצגת הסומכים עליו כמקלים על שורת הדין במקום שההיתר מרווח, היא הגורמת לצאת בקול ברור לצד שכנגד!

לפיכך טוב לי שאחשב עם החוששים להפסד ממון ישראל....

לסיום:

אתה שוב ושוב חוזר על השאלה מדוע אני משקיע אנרגיות להצגת העמדה המצדדת לקולא?
וכאן הבן שואל, וכי במקום שיש חשש לאיבוד פרנסה לעמך בית ישראל מותר להחריש?

_________________

סיווגת היטב את נקודות המחלוקת, אולם בחלק מהנקודות המחלוקת בינינו קטנה יותר ממה שכתבת, ובחלק להיפך:

1. כיצד שוקלים מצוה?
לדעתי יש להבחין בין מצוה שמלכתחילה נוצרה כמצוה דרבנן, לבין מצוה שהתואר "דרבנן" נוסף לה רק בתקופה מאוחרת (וגם הוא שנוי במחלוקת). במקרה השני אני אכן מייחס פחות משקל לתוקף הפורמלי של המצוה, ויותר חשיבות לעובדה שהיא נחשבה לחובה אצל כל בני ישראל הכשרים, בתקופה שהיתה דומה מאד לתקופה שלנו ואף קשה יותר.

2. האם יש במקרה שלנו קונפליקט ערכי, ומה ערכם של השיקולים האחרים?
"איני יודע מדוע אתה מייחס כל כך הרבה לשמיטה, ולא להפסדם של ישראל?" יש לדייק - באיזה הפסד בדיוק מדובר?
  א. בתחילה דיברת על ההפסד לצרכנים - אם ינהגו לפי הצעתי, ישמרו ירקות מהשנה השישית ויתרמו לקרנות סיוע לחקלאים בשנה השביעית. לזה אני באמת לא חושש, כי "הפסד" מסוג זה ישנו בכל מצוה ומצוה; ועל מנת כן ניתנה לנו התורה (אני גם מתנגד לכינוי "הפסד" במקרה זה; זה לא הפסד אלא ניצול של הכסף לקיום מצוה).
  ב. כעת אתה מדבר על ההפסד לחקלאים - שעלולים לאבד את כל פרנסתם; זה אכן הפסד מרובה שראוי לחשוש לו, ומשום כך אני מתמקד בפתרונות שעשויים להגדיל את הכנסות החקלאים - קניית יבול שישית בכמות גדולה, ותרומה לקרנות הסיוע לחקלאים. אולם, אתה טוען שגם פתרונות אלו עלולים לגרום לחקלאים לאבד את פרנסתם, כי הם ייצרו אוירה של החמרה, שתגרום לאנשים לקנות מערבים בשנה השביעית; לזה אני לא חושש, כי מדובר בתוצאה עקיפה מאד; על כיוצא בזה נאמר "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם", כלומר, יש לנהוג בדרך הישרה, גם אם כתוצאה מכך אנשים יסיקו מסקנות שגויות. 
במשק הישראלי יש רק כ-1% חקלאים העוסקים בגידולי קרקע; אם כל יהודי ישקיע רק אחוז אחד מהכנסתו בקניית יבול שישית או בתרומה לקרנות הסיוע, יהיה אפשר לפרנס את החקלאים ברווח בלי שום היתרים.  אחוז אחד, גם בראיה ציבורית, זה סכום שראוי להשקיע כדי לקיים מצוה כצורתה.

3. קריאת המחלוקות הקודמות והמחלוקת בהווה
כאן אני אכן חולק עליך לגמרי. קשה לי לייחס לגדולי ישראל מעשים של רטוריקה, פוליטיקה, ושאר דרכי ערמה ומרמה; אבל אם בכל-זאת תשכנע אותי שרב מסויים נהג במידת "אחד בפה ואחד בלב" בדיון הלכתי עם רבנים אחרים, אפסיק לראות בו רב ולא אתייחס ברצינות לדבריו.

4. מחלוקת אסטרטגית וטקטית
כאן שוב יש להבחין בין גזירה שנוספה בתקופה מאוחרת, לבין היתר שהומצא בתקופה מאוחרת.
 * במקרה הראשון אכן יש להדגיש שמדובר בגזירה בלבד, ושדין התורה הוא קל יותר, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות ממרים; ומי שאינו נוהג כך עובר על "לא תוסיפו".
 * אולם במקרה השני, לדעתי, חובת הגילוי חלה דווקא על המקלים - הם אלה שצריכים להדגיש שדין התורה המקורי היה שונה, ושההיתר הוא זמני ולשעת הדחק בלבד. ולדעתי ראוי יותר שיציגו את ההיתר רק למי שמכירים ויודעים שהוא מתכוון לעבור על התורה גם בלי היתר.

נקודה נוספת שלא ציינת:
5. השקפה על התקופה שאנו חיים בה
אני רואה בתקופה של ימינו התחלה של גאולה (בלי קשר לסוגיית היחס למדינה). השיפור העצום במצבו החומרי של עם ישראל בדורות האחרונים מעיד, לדעתי, על התקרבות מהירה של ימי הגאולה, שבהם כל המצוות ינהגו בתוקפן המקורי. זה לא פשוט להתחיל לשבות בשביעית - זה דורש הרבה ניסיונות ולימוד מטעויות, ולכן יש להתחיל להתכונן כבר עכשיו.

מאותה סיבה יש להתכונן גם לשמיטת חובות וליובל, אולם שמיטת קרקעות קודמת בזמן.

[מאחר שהזכרת פעמיים את עניין החמץ - הנה קישור לכמה מבצעים שניסיתי לארגן בנושא זה בעבר, ברמות שונות של הצלחה: http://www.tora.us.fm/tokxot/xmc  ואם תשאל 'מדוע החרדים .לא הצטרפו?' אומר לך שזו שאלה טובה, ורצוי שתפנה אותה ישירות אליהם]

ויקרא כו 10 "ואכלתם ישן נושן" - "הפירות יהיו משתמרין וטובים להתיישן, שיהא ישן הנושן של שלוש שנים יפה לאכול משל אשתקד" (רש"י)