קבלת שבת הארץ

עדכון:

לטעמי יש לסמוך על היתר מכירה.

אכן אם אוצר בי"ד גורם להפסד, ודאי שאין לסמוך על שיטה זו.

אמנם:

לאחר שביררתי בענין אוצר הארץ, כמה הבהרות:

א) כלקח מהשמיטה הקודמת הם נערכים עתה מראש ע"י המנויים וסגירה עם מוסדות מראש, והבטחת החקלאים - הם עובדים גם עם אנשי כלכלה!

ב) נק' המוצא שלהם שימוש ביבול שאינו מחוייב בשביעית ובכלל זה יבול שישית ומשומר, אך השלמת חוסרים הן ע"י אוצר בי"ד או היתר מכירה.

ג) בשום אופן קניה מנכרים...

כפי שהבנתי מהם - הם יכולים לספק את רוב היבול מבחר של כ - חמישים סוגים.
אמנם מפסח הנושא יהיה יותר קשה, ולכן השימוש בהיתר מכירה יהיה נרחב יותר.

כנראה שמחיר הסחורה יהיה גבוה יותר בין לחמש -עשר אחוז
נק' נוספת הם חותרים לכך שחנויות שיספקו סחורה שלהם יספקו רק סחורה שלהם.

דא עקא, כאן הבן שואל:

האם זו היתה כוונת המצוה- "ואכלו אביוני עמך" = העלאת מחירים?!

הם אינם יוצאים נגד היתר מכירה, ואף במידה מסויימת ישתמשו בו.

כפי שהבנתי, יש יצוא סחורה גדול לחו"ל של חקלאים, ויצוא זה משיקולים שונים מעדיף היתר מכירה. אוצר הארץ מופנה בעיקרו כלפי סחורה בארץ.

מכלל הדברים (וכן הדברים לענין יצוא) למדתי עד כמה קשה כיום לבנות על שוק חקלאי ללא היתר מכירה. כך גם חלק ניכר מהמשק החלקאי אינו רוצה להיכנס למבנה ההתחיבות של אוצר הארץ, אלא ללכת בדרך הקלה מבחינת החקלאי של היתר מכירה.
כך ששלילת ההיתר יש בה לפגוע בפועל בחקלאות!

נוכח דברים שונים ששמעתי, דומני שבירור מעמיק יותר - שאותו לא ערכתי, מורה שללא היתר מכירה קשה מאוד לספק את צורכי החקלאות מבחינה כלכלית.

בנוסף:

הבנתי שיש מהגורמים החרדים שנסמכים על יבול נכרים. כך גם המדינה מסבסדת חלק מהחלקאות ובכללה נכרית - דבר המוזיל את מחיר, ומאידך מגבילה יבוא מחו"ל.
ולכן גם השיקול המסחרי והרצון לשמור על מחיר זול גורם לנוע לכוון יבול נכרי

אגב עוד הוסבר לי כי בשנים הקודמות אמנם בכל מקרה לא מעט סחורה גם במשך השנה הגיעה מיבול נכרים, וזו היתה אחת הטענות שא"כ מדוע שלא לקנות גם בשמיטה, אך כבר כמה שנים שאין הדבר כן ורוב הסחורה במשק איננה מיבול נכרים.
אמנם בעקבות קניות של המגזר הדתי בשנות השמיטה נמדדת עליה עצומה  (אם אני זוכר נכון הנתון הוא למעלה משלושים אחוז!) בגידול אצל נכרים.

נמצא:

על משמרתי אעמודה  -

א) יש להסתמך על היתר מכירה.

יתר על כן - כרגע לפי מצב החקלאות בארץ, גם ברור שהדבר נצרך.

ב) אם ה"מחיר" של ההחמרה הוא יבול נכרי - הרי זה חסיד שוטה!

ג) הכוון של אוצר הארץ, הרוצה לנהוג בו כפרט ע"מ שבשמיטה זו נראה את תוצאותיו - אפשר, ואעפ"כ הייתי מציע לו שיקנה גם בהיתר מכירה, ע"מ ללמד לרבים שההיתר מרווח!

ד) ההיסמכות על יבול משימור - מילתי אמורה כבר, ועוד אוסיף שלפי מה שהבנתי א"א לבנות עליו כפיתרון קולקטיבי.

בסיכום:

א) הפתרונות האחרים מיתר מכירה - אין בהם לענ"ד מעליותא מיוחדת.

ב) במישור האידאי איני מוצא, לעת עתה, וכפי שכבר הארכתי סיבה מספקת לחתירה לישום מצות השמיטה ע"י הפסקת עבודת הקרקעות.


הרהור נוסף - בתמצית:

אחר עיון נוסף במקרא -
דומני שבראש ערכי השמיטה, עומד הרעיון שבעל הקרקע יוודע שאין הקרקע קנויה לו עד כדי שימוש בכחה לאגור כח ועד כדי שנחשלי החברה ישתעבדו, שהם נותנים חלבם ודמם לעבודת הקרקע שלו.
כך היה טיבה של החברה החקלאית הקדומה שבעלי הקרקע היו בעלי הכח הפיננסי, ורבים נעבדו לקרקעותם.

לאמור - עיקר ענין השמיטה - מתיישם ביסוד השבתון.

ולפי זה אולי ישום ערכיה לחברה מודרנית הוא הבטחת שבתון לכל עובד שימומן בחלקו מנכסי המעביד, כדרך שבשמיטה נהנים כולם מיבולו.

אני חולק בתוקף על דבריך לגבי הצורך לחזק את היתר המכירה או חוסר הצורך להשבית את הקרקעות; אבל כדי לא לחזור על דברים שכבר דננו בהם, אסתפק בכמה הערות שיש בהן חידוש:

* ממה שאני  הבנתי, "אוצר הארץ" מתכוונים להשתמש בהיתר מכירה רק לגבי שדות בערבה הדרומית, שלפי חלק מהדעות בכלל לא שייכים לארץ ישראל, והמכירה היא רק תוספת חומרה; כך נהגו גם בגוש קטיף ז"ל. לי אישית נראה שיש כאן פסיחה על שתי הסעיפים - אם זו לא ארץ ישראל, אז היא גזולה בידינו ויש להחזיר אותה לבעליה המקוריים, ואם זו ארץ ישראל, אז אסור למכור אותה ואסור לעבד אותה בשביעית. וה' הטוב יכפר בעד.

* היתר מכירה אכן נצרך במיוחד לחקלאים שמייצאים לחו"ל, אולם, לחקלאים אלו לא משנה אם הצרכנים הישראליים יסמכו על היתר מכירה או לא. ולכן, גם לשיטתך, נראה לי שעדיף לקרוא לצרכנים הישראליים לסייע לחקלאים השובתים בשביעית, ובמקביל, לאפשר לחקלאים המעוניינים בכך להשתמש בהיתר מכירה.

* מה ששאלת "האם זו היתה כוונת המצוה- "ואכלו אביוני עמך" = העלאת מחירים?! " - אף אני תמהתי על כך, וזו עוד אחת מהסיבות שאינני תומך באוצר בית דין. אמנם, עד שמקשים על אוצר בית דין אפשר להקשות על התורה עצמה: אם המטרה היא לעזור לעניים, מדוע ציוותה התורה שלא נעבד את האדמה? היה ראוי לצוות שנמשיך לעבד את האדמה כרגיל, ונפקיר את היבול לעניים! ואם תאמר "אין זה הוגן לחייב את העשירים לעבוד שנה שלמה בשביל אחרים" - אם כך, היה ראוי לצוות שנפקיר את הקרקע, ונאפשר לעניים לעבד אותה בכוחות עצמם וליהנות מהיבול! אולם, מכיוון שלא מצאנו היתר מסוג זה בתורה או בדברי חז"ל, יש להסיק שהעזרה לעניים אינה המטרה העיקרית של מצוות השמיטה.

*  לגבי שבתון לכל עובד - זה רעיון יפה, אולם מצוות השמיטה בתורה (בפרט בפרשת בהר) מדגישה גם את החשיבות של שביתת הארץ ולא רק האדם. האדם שובת כל שבעה ימים, והארץ שובתת כל שבע שנים. על-פי התורה, גם לארץ יש אישיות, גם אותה אסור לנצל בלי גבול!

דווקא בימינו, כשהמודעות לסכנות הסביבתיות המאיימות על כדור הארץ עולה, נראה לי שיש חשיבות רבה למסר הזה.

תוקן על ידי אראלסגל ב- 08/06/2007 9:06:24

לארץ אין אישיות, שאל"כ היה אסור לגעת בה!
גם לבע"ח אין אשיות ולכן מותר לשחטם!

רק לאדם יש אישיות, והוא נבדל מכל יתר הבריאה.

יחוס אשיות לחפצים דוממים, היא תחילת הדרך להוזלת ערך אשיות האדם.

שמירה על הטבע הוא מהלכות בל תשחית, ומשם יש לשאוב ערך זה.
ויש מקורות נוספים, אך אין לארץ לכוכבים או לכל דבר אחר אשיות.

(ולענ"ד יחוס אשיות לחפצים זו גם תחילת הדרך לטעויות מסוג ע"ז) 

לגבי המח' על עיקר תוכן מצות שמיטה, כבר עסקנו בתחילת האשכול,יעויין שם.

יש להבחין בין הפקרה, לבין הפקעת בעלות והעברתה לאחר.
נתינת הרשות לאחרים לעבוד בקרקעו של אחר, היא כבר הפקעת בעלות וקרובה לגזל, אלו נכסי אדם אחר ואין בשום אופן לתיתם לאחר.
התורה מייחסת חשיבות רבה לנחלת אדם כידוע.
שלא לדבר שהדבר עלול להביא גם להזקת הרכוש דנכסי דלא ניידי, ואח"כ לתביעות הדדיות, ופתח למכשולים רבים.

ולכן הדרך של הפקרת הארץ לענין שעיקרה לענין אכילת פירות, היא דרך אמצעית.

דוק בדברי - לא הבנת אותי נכון.
לא טענתי שהעזרה לעניים היא עיקר מצות שמיטה.
טענתי שעיקר השמיטה עניינה הוראה לאדם שאין בעלותו מותירה לו להנות ממנה עד כדי שיעבוד אחרים לכך.
דעת לנבון נקל, הכח הכלכלי של בעלי הקרקעות גרם לאריסים רבים, שימוש בעבדים, וכדו'.
מבחינה זו דומני שבעלי הקרקעות נהנו ממה שמכונה היום עובדי - אולי עבדי - קבלן רבים. אלא שהם היו גם המשתמשים וגם הבעלים של העובדים.

לפיכך:

עיקר תוכן המצוה מופנה לאדם ולחברה להטמיע בה את מגבלת הכח של הבעלות!
מבחינה השמיטה היא על הרצף של שבת ויובל.

ואף היובל אלא המשך ישיר מפותח של רעיון השמיטה!

נמצא שיש ביננו מח' עקרונית נוספת:

לדברי: עיקר השמיטה כלפי הגבלת כח הבעלות של האדם.
לדברייך: עיקר השמיטה מתן מנוחה לקרקע.

"ממה שאני  הבנתי, "אוצר הארץ" מתכוונים להשתמש בהיתר מכירה רק לגבי שדות בערבה הדרומית, שלפי חלק מהדעות בכלל לא שייכים לארץ ישראל, והמכירה היא רק תוספת חומרה; כך נהגו גם בגוש קטיף ז"ל. לי אישית נראה שיש כאן פסיחה על שתי הסעיפים - אם זו לא ארץ ישראל, אז היא גזולה בידינו ויש להחזיר אותה לבעליה המקוריים, ואם זו ארץ ישראל, אז אסור למכור אותה ואסור לעבד אותה בשביעית. וה' הטוב יכפר בעד".

לענ"ד טענתך אינה מתחילה. ישנו הבדל בין קדושת א"י ובין זכותנו בה, וזו סוגיה נרחבת. עיין לדוגמא בברייתא הבאה:
"... הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית" (חגיגה ג:)
ערי ישראל שנכבשו כיבוש רבים ע"י עולי בבל ונתקדשו בקדושה שנייה - קדושות גם בימינו.
הערים שלא נכבשו בעליית עולי בבל ונכבשו בימינו - תלוי בדבר בשאלה האם מדובר בכיבוש רבים או בכיבוש יחיד, ובעוד שאלות רבות נוספות. בכל מקרה, זו אינה המצאה של ימינו להתירן בשביעית.

כמתעסק: הייתי מעדיף להתמקד בנושא השביעית, אך מכיוון שהאשמת אותי בדברים המביאים לעבודה זרה, אני נאלץ להגיב כדי שלא תהיה שתיקה כהודאה:
 * יש ראיות רבות בתורה ובדברי חז"ל לכך שלחיות יש אישיות. ההיתר לשחוט חיות הוא, אמנם, היתר מרווח (בניגוד להיתר המכירה), אך זה עדיין היתר בדיעבד, ואין להפוך אותו לאידיאל לכתחילה.
 * גם הפרזה בערך האדם עלולה להביא לעבודה זרה בסגנון "לי יאורי ואני עשיתיני".
 * לגבי אישיותה של הארץ אפרט יותר כי הדבר נוגע ישירות לנושא השמיטה:
  - הפועל "שבת" נזכר בקשר לה' - "כי בו שבת מכל מלאכתו"; בקשר לאדם - "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת"; וגם ביחס לארץ - "ושבתה הארץ שבת לה'";
  - כך גם לגבי השורש "רצה" - "רצית ה' ארצך", "וכאב את בן ירצה", "אז תרצה הארץ את שבתותיה".
  - כך גם לגבי זכירת הברית - "וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכר, והארץ אזכר".
כל ההקבלות הללו מוכיחות בבירור את ערכה של הארץ כאישיות בפני עצמה, שיש לה זכות וחובה לשבות בשנה השביעית.
אך כדי שלא להיכנס לדיונים מטפיזיים, אשנה מעט את הניסוח שלי - הארץ היא ישות משפטית, והיא צריכה לשבות בשביעית; הפסוקים הקשורים לשמיטה מאד ברורים בנושא זה.
 * עבודה זרה היא עבודה שאינה עבודת ה', עבודה שמסתמכת על ערכים חיצוניים ומתעלמת מהערכים העולים מתוך התורה. ולכן, כל עוד עוסקים בבירור רצון ה' המופיע בתורה, אין מקום להאשמות בסגנון "תחילת הדרך לעבודה זרה".

כאן המקום לחלוק על מה שכתבת למעלה "אם ה"מחיר" של ההחמרה הוא יבול נכרי - הרי זה חסיד שוטה!": גם כשנכרים מעבדים את הארץ, הארץ אינה שובתת. אמנם, הנכרים אינם חייבים במצוות, ואנו איננו חייבים להכריח אותם להשבית את הארץ, אולם, כאשר ציבור שלם קונה דווקא יבול מערביי ארץ ישראל בשנה השביעית, הרי שהציבור הזה הוא הגורם העיקרי לכך שארץ ישראל אינה שובתת, בניגוד לכוונת התורה. לכן, לעניות דעתי, אין הוא חסיד כלל.
הדרך הטובה ביותר לשמור שמיטה, לפי כל הדעות של הפוסקים ששמם גלוי, היא להשתמש ביבול שישית, וכך לאפשר לארץ לנוח בשביעית.

"לא טענתי שהעזרה לעניים היא עיקר מצות שמיטה"  - אבל תמהת איך העובדה שמחירי הפירות גבוהים יותר מסתדרת עם הפסוק "ואכלו אביוני עמך", ועל כך עניתי ש"ואכלו אביוני עמך" אינה המטרה העיקרית של מצות השמיטה. גם המשך הפסוק "ויתרם תאכל חית השדה" אינו בא ללמד שמטרת השמיטה היא לדאוג לרווחתם של בעלי החיים. נראה שהפסוקית "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" מתארת, לא את מטרת השמיטה, אלא את היקף השמיטה - יש להפקיר את השדות עד כדי כך, שגם האביונים שאין להם כלום, וגם החיות, יוכלו להיכנס ולאכול (להוציא מדעת הסוברים שמותר לגבות דמי כניסה לכיסוי ההוצאות).
מדבריך בהודעה האחרונה נראה שגם אתה מקבל פרשנות זו לפסוק.

לגבי הגבלת הבעלות, המחלוקת בינינו היא קטנה יותר: אף אני מסכים שהגבלת הבעלות היא מטרה מהותית של מצוות השמיטה (כדברי ספר החינוך "לקנות מידת הוותרנות"), אולם:
 א. לשיטתך, הגבלת הבעלות היא המטרה היחידה; ואני טוען: אילו זו היתה המטרה היחידה, היה אפשר להסתפק במצוה להפקיר את היבול, ולא היה צורך לאסור על עיבוד הקרקע;
 ב. לשיטתך, הדגש הוא על הגבלת הבעלות בין אדם לאדם (לכן הצעת להנהיג שנת שבתון לכל עובד, כמימוש מודרני של ערך זה), ואני טוען: הגבלת הבעלות של אדם על אדם היא המהות של דיני עבד עברי, היוצא לחופשי לאחר שש שנים, ואילו זה היה הערך היחיד, לא היה צורך במצוות השמיטה;
משתי הסיבות הנ"ל, אני סובר שמצוות השמיטה באה להגביל את הבעלות של האדם על הארץ, ואולי על הטבע בכלל.

לשיטתך, המסר של מצות השמיטה מצומצם בתוך תחומי החברה האנושית, בהתאם לתפיסה האנתרופוצנטרית "רק לאדם יש אישיות";
לשיטתי, מצות השמיטה מגבילה גם את החברה האנושית עצמה, ויש בה מסר לאנושות "העולם לא שייך לכם!"; האדם יכול לנהל את העולם ולמשול בו, אבל העולם שייך לה', לא לאנושות.
ולכן, פעם בשבע שנים, אנו מצווים לשחרר את הארץ מהשיעבוד לאדם, ולתת לה לשבות.

זה מסר חשוב מאד גם בימינו (והוא הרבה יותר רחב מהמסר של "לא תשחית", שעיקרו חשבון של עדיפויות והכרת הטוב:http://www.tora.us.fm/tnk1/tora/dvrim/dm-20-1920.html  ).

---

בתחילת קיץ תרס"ט, ערב שביעית תר"ע, פירסם הרב קוק קול קורא "שבת לד'!", קריאה לגולה לתמוך בשובתים. מתוך הקול הקורא אנו שומעים "כי אף בדור הזה, המוקף מצרות ותלאות, עוד לא אלמן ישראל וישנן קאלאניעס שלמות אשר קיבלו עליהם לשמור את שנת השביעית הזאת כדת של תורה בלי שום הפקעה".

האם הרב קוק באמת התכוון לעזור לשומרי השביעית? או שגם זו, לדעתך, רטוריקה שמטרתה לצבור נקודות במאבק הפוליטי עם החרדים?

---

לסיום קישור לדבריו המאירים של הרבי מליובאביטש זצ"ל 
http://bh.hevre.co.il/forum/topic.asp?topic_id=965071&whichpage=51#R_11
בו הוא משיב לטענות נגד מבצע התפילין. רוב התשובות מתאימות לכל מבצע הקשור לשמירת מצוות, כולל מצוות השמיטה.

אליהו שטרן: אכן בתלמוד מסופר שהעולים מבבל נמנעו מלכבוש שטחים מסויימים (נדמה לי שאחד מהם הוא איזור בית שאן) כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, אבל הם לא פסחו על שתי הסעיפים - הם לא כבשו את השטחים הללו, לא יישבו אותם, ולא טענו לבעלות עליהם, מה שאין כן לגבי רצועת עזה והערבה הדרומית.

אראל