קבלת שבת הארץ

באופן טבעי, הן בשל אופי התכנים והן בשל המיקום בלב רחביה של ירושלים, רוב המשתתפים באירועים הם חובשי כיפה. אבל הדומיננטיות הזו היא כאמור טבעית, ותודה לא-ל שאיש אינו מנסה לבלום אותה. כי העיקר אינו מניין האנשים, אלא אופיו של המקום: והמקום הוא יהודי, המקום הוא ידידותי-לדתיים, וכל זה נהדר, אבל הוא איננו תחום בגבולות המגזר. באים גם חילונים, שמרגישים שם מאוד בנוח. וגם דתיים רבים, שחשים בנוח רק במקום בו חילונים חשים בנוח. והנהלת הבית אינה דתית.

האמת היא שכל השורות האחרונות אולי הכרחיות אבל הן גם מעצבנות, כי הן דוחפות אל פני השטח שיח שעסוק במגזרים, עיסוק שהוא באמת זר לרוח ולאווירה בבית אבי-חי. אבל לטובת ההיסטוריה והאנתרופולוגיה אי אפשר לחשות, ונחתום את הפרק הזה בתובנה משעשעת וחשובה אחת.

לפני שבועות ספורים השתתפתי בערב על ניגוני מודז'יץ בבית אבי-חי, שבמרכזו עמד המוסיקאי המחונן יונתן רזאל. מודז'יץ הם השם הגדול של המוסיקה החסידית האותנטית, ואדמו"רי החצר הזו ייחסו לה משמעות דתית עמוקה. הערב היה כולו קודש: הוא עסק בחסידות ובניגון חסידי ותובל בסיפורים על האדמו"רים, וגם הקהל במקום היה, רובו אם לא כולו, דתי. אבל המסגרת היתה של אירוע מוסיקה חילוני: היה צריך להזמין כרטיסים, התחילו בזמן, הדלתות נסגרו למאחרים, גברים ונשים ישבו במעורב, והיתה לגיטימציה מלאה לסגנונות לבוש שונים.

ופתאום קלטתי שהרבה מן הקהל הדתי הזה, שנמשך באופן טבעי למוסיקה היהודית ולאווירה החסידית, מרגיש כאן בנוח דווקא בגלל המסגרת החילונית, או מדויק יותר, הכללית-הישראלית. בדיוק כמו שהוא מעדיף לקרוא את 'מקור ראשון', שמתייחס לעצמו כעיתון כללי, מאשר עיתונים פנים מגזריים.

זה אולי נראה כמו חוסר ביטחון או אפילו צביעות, אבל אני חושב שיש כאן אינטואיציה בריאה ועמוקה, הקשורה למהותה של הזהות שלנו. הרבה מן החברה הדתית לאומית מזדהה כישראלי לא רק מחמת הרצון להידמות לרוב, אלא בגלל ההרגשה שהשותפות בבניין הארץ הזאת ובאחריות עליה היא קיומית ומשמעותית. בגלל ההכרה בהישגים של העולם המודרני והרצון להיות חלק ממנו. בגלל תחושה עמוקה שהעולם הדתי מציע מעט מדי וצר מדי.

וכך, במקביל למגמות ההתבדלות של חלק נכבד בחברה הזאת, החרד"ל וסביבתו, מתקיימת מגמה אחרת, של שיבה למשותף. של יציאה מהדתיות המגזרית אל עבר יהדות ישראלית. לא רק דיאלוג היוצר גשר רופף בין גדות נפרדות, אלא זהות דתית שמכירה פחות בקיומן של הגדרות. שיודעת מתוך נפשה ארץ אחת, גם אם שוליה מתרחקים. 

יום שישי בצהרים

ביום חמישי, שבועיים לפני ראש השנה, נערך בבית אבי-חי כנס תחת הכותרת "שמיטה ישראלית". צמד המילים הזה קולע כל כך למהותו ולייחודו של הכינוס החשוב, שלא יכולתי אלא לתת אותו גם ככותרת למאמר.

היומרה היתה גדולה אבל גם פשוטה בתכלית: לבחון, עם פרוס השמיטה, את משמעותה של המצווה הגדולה והתובענית הזאת לחברה הישראלית, זו שאליה המצווה פונה. קשה למצוא דוגמה מובהקת יותר למצווה 'מערכתית', כזו שקיומה הראוי הוא ברמה לאומית, והשלכותיה הן על המשק הלאומי ועל התכנון הלאומי ועל מבנה החברה ומעמדותיה.

עבור החברה החקלאית שאליה כוונה המצווה בתורה, השמיטה היתה שידוד מערכות עצום, שכולם חשו בו, ומן הסתם התכוננו אליו. הרדוקציה של המצווה הזו לכדי עוד מחלוקת בסוגיות של כשרות, המטרידה רק את המהדרין, היא החמצה נוראה.

"זו טרגדיה", קבע הרב ד"ר בני לאו במושב הפתיחה של הכנס, "שהשמיטה הופכת מבחינת התודעה הציבורית, אפילו של הדתיים, לשאלה של 'ללא חשש שמיטה'. לסוג של 'חשש', ששומר נפשו ירחק ממנו. עבור תשעים אחוז מהחברה הישראלית, כל השאלה הזו פשוט לא מעניינת. האם זה כל מה שהמצווה הגדולה והלאומית הזאת יכולה לומר לחברה היום?"

הדברים לא יכלו ליפול על אזניים קשובות יותר. המכנה המשותף של מי שבאו לכנס היה בדיוק זה: הרצון לפגוש שמיטה משמעותית יותר. במהלך יום ארוך, מבוקר עד ערב, כולל מושבים מקבילים, בחן הכנס את שאלת השמיטה מכמה זוויות: זווית חקלאית, זווית חברתית, זווית סביבתית. כמובן שהיו התייחסויות רבות לשאלות ההלכתיות, ובעיקר למהותו ותוקפו של היתר המכירה, וגם לשאלות הפוליטיות שעולות לנוכח עליית כוחה הצרכני של החברה החרדית השוללת את ההיתר מכל וכל.

נשמעו כאן דברים תקיפים ובהירים ומשכנעים באשר לחשיבותו ונחיצותו ואיתנותו ההלכתית של היתר המכירה, הן מפי הרב פרופ' דניאל שפרבר, יו"ר הכנס, הן מפי הרב אלישיב קנוהל, רבה של כפר עציון, אבל כל הדיון הזה הוא, כפי שאמר הרב לאו, "הערות שוליים לשמיטה". השאלה הגדולה שריחפה נותרה האם וכיצד ניתן להשיב לשמיטה את משמעותה הגדולה. איך אפשר לעשות זאת בחברה שאיננה חקלאית, ואיך אפשר לעשות זאת בחברה שחייבת להשתמש בהיתר מכירה.

כמובן, שבשביל תשובה רצינית לשאלות הללו הכנס הזה התקיים מעט מאוחר מדי. "זה כמו אדם שנזכר ביום שישי בצהריים שיש דבר כזה שבת, ומתחיל פתאום להתארגן", המשיל הרב יואל בן נון, "זה לא רציני. אם אנחנו רוצים שמיטה משמעותית, אנחנו צריכים להתחיל לדון עכשיו על שמיטת תשע"ה".

 לכן, הרב בן נון בחר לעשות בכנס נפשות לרעיון אותו הוא מגלגל ביחס לשמיטת הכספים - שמועדה המקובל בהלכה הוא בסוף שנת השמיטה. "קרן שמיטת הכספים", שהחל לעסוק בהקמתה, נועדה ליצור מערך שלם של הסדרי חובות בין גופים כלכליים גדולים כמו בנקים למשכנתאות, רשויות ממשלתיות וכיוצא באלה, לבין משקי בית שנכנסו למערבולת חובות, ומסוגלים לפתוח בדרך חדשה ויצרנית לאחר חילוצם מעול החובות.

הקרן תגייס הון בעיקר מהמגזר השלישי, ותיצור אווירה ציבורית שתעודד את הגופים הגדולים להגיע להסדרי חובות נוחים במימון חלקי של הקרן.  

הרעיון של הרב בן נון יכול לשמש איזון לתהליכים הכלכליים הלא פשוטים שהתחוללו בחברה הישראלית בשנים האחרונות, בהם משפחות לא מעטות הגיעו לפת לחם כשנדרסו תחת גלגלי אותה צמיחה כלכלית מופלאה. גם מי שאינו חסיד של הארגונים החברתיים אינו יכול להתעלם מהעובדה שישראל הפכה לאחת המובילות בעולם במידת אי השוויון הכלכלי בה.

ובכל זאת, הרעיון הזה רחוק כל כך מערך מרכזי מאוד שמשודר ממצוות שמיטת כספים. כי שמיטת כספים מכניסה לעולם סוג של אמון, שכשלעצמו משפיע ברכה. עצם העובדה שכאשר שכנך נקלע למצוקה כלכלית אתה מצווה להלוות לו, ללא ריבית, תוך ידיעה שייתכן שהוא לא יחזיר; ושהלווה עצמו מצווה להחזיר לך למרות שמיטת הכספים, ואתה מצווה לומר לו לא, אני מעדיף לוותר – עצם העובדה שאפשר לדמיין דיאלוג כזה מביא לעולם כל כך הרבה אנרגיה חיובית, ומחזיר את האדם למרכז.

כל זה, כמובן, לא יפתור את הנאנקים תחת משכנתא או חובות שתפחו, ומבחינה זו יוזמתו של הרב בן נון מבורכת. וכמובן, מעוד סיבה. כי יוזמה כזו מסוגלת לדבר אל כל מי שהמילים 'פח שמיטה' לא אומרות לו כלום (ואולי אפילו נותנות לו קונוטציות שליליות). זו יוזמה שמעמידה ערך יהודי במרכז השיח הציבורי, מזכירה לכולם מי אנחנו, ומשיבה את הסומק הנכון למילה 'שמיטה'.

עניין שמיטה לנגבה

מושב מאלף הוקדש להיבטים החקלאיים של השמיטה. אף שהנתון בדבר המיעוט המבוטל של החקלאים בין העובדים בישראל (ובוודאי בין היהודים) הוזכר לעייפה, אי אפשר שלא לתת את הפוקוס על החקלאות בשמיטה. על זה, הרי, דיברה תורה – לפני הדרשנות. ובדרך הטבע, המושב הובל על ידי אנשי 'הקיבוץ הדתי', הארגון הגדול ביותר של חקלאים דתיים בישראל, שגם היה שותף בארגון הכנס.

חשוב לציין שהקיבוץ הדתי משמש כנציג המגזר החקלאי כולו מול הרבנות הראשית בכל הנוגע לענייני השמיטה. נחמיה רפל מיבנה, מזכ"ל הקיבוץ הדתי, פתח בציטוט מאגרות שעסקו בהיתרי המכירה של ימים עברו, בהן החשש היה למאות משפחות שירעבו ללחם. הוא מזכיר גם את ראשיתו של מניין השמיטות שלנו, המתחיל אחרי גירוש ספרד, בשנת רס"ד, שהיא "שנת השמיטה הראשונה אחרי הגירוש שנתקבצו בא"י... ", כלשון אחד מחכמי ארץ ישראל של אותם הימים.

"עיקר העבודה שלנו בימים אלו, יחד עם הרב זאב ויטמן (רב תנובה וראש ועדת השמיטה ברבנות), הוא לשדרג את היתר המכירה", מסביר רפל, כשכוונתו להפיכת מה שנתפס בעבר כפיקציה הלכתית לתהליך משפטי תקף בכל קנה מידה, שמעורב בו גם מנהל מקרקעי ישראל.

אמנם, "כיום איננו מדברים על פיקוח נפש לחקלאים", הסביר הרב אלישיב קנוהל, "אבל בהחלט על פיקוח נפש לחקלאות. אומרים היום אנשים, התוצר החקלאי הוא קטן, נסדר להם שנת שבתון, הם יהיו מרוצים, וזהו. אף אחד לא ימות מרעב. אבל השאלה היא אחרת: האם אני רוצה בחיזוק החקלאות בארץ ישראל או לא. האם אני מבין שהחקלאות היא אינטרס לאומי חיוני, משאב אסטרטגי; האם אני מודע לערכה כאדם מאמין, שחי על פי תורה המלאה מצוות התלויות בארץ. הרי גם בלי השמיטה, יש כבר שנים ארוכות בריחה עצומה מהחקלאות במדינת ישראל. שמיטה 'כפשוטה' היא מכת מוות לחקלאות.

"שלא כבימי הרב קוק, כיום מקובל על הכל ששמיטה בזמן הזה היא מצווה מדברי חכמים ולא מן התורה. כאשר זה המצב, יש מקום הרבה יותר גדול להתחשב בשאלת עתידה של החקלאות. לכן היתר מכירה חשוב היום כמו בעבר. ולכן הרב זאב ויטמן מחזק אותו, ונקווה שיצליח. אבל כמובן שלבנו נחמץ ממכירת אדמות ארץ ישראל לגוי, ובכל מקום שאפשר אנחנו מנסים להימנע ממכירת הקרקע".

מסתבר שבכל הקשור לשמיטה במשמעותה החקלאית הפשוטה, אי אפשר שלא להזכיר שוב ושוב את הרב זאב ויטמן. מי ששימש לפני קנוהל כרב קיבוץ כפר עציון, עורר את השיח ההלכתי סביב שאלת השמיטה כשפרסם את החוברת "שמיטת תשמ"ז בכפר עציון", ולאחר מכן את הספר "שמיטה ממלכתית במדינת ישראל", בהם הציג את המאמץ המתמיד של משקים דתיים למצוא פתרונות שיהלמו את ההלכה ואת רוחה וישמרו על החקלאות.

"עם רוב המטעים והגידולים הרב שנתיים ניתן להתמודד בלי היתר מכירה", מטעים הרב קנוהל, "זה מחייב תחכום, השקעה, לעיתים מחיר כלכלי. אבל זה אפשרי וזה אתגר שראוי שניקח. החוויה של העיסוק הפרטני בשאלות ההלכתיות הללו והחייאתן היא בעצמה חוייה של גאולה. החייאת תורת השמיטה. זו בשורה גדולה. ובזה אנו מצטרפים למשקי פא"י שהלכו לפי הוראות החזון-אי"ש כבר לפני הרבה שנים. יש כאן כמה דרכים – ובלבד שלא 'לברוח' מהשמיטה כמו שעושים הנשענים על פירות נכרים. אנחנו שמחים עם המצוות ורוצים לקיים אותן".

האטרקציה של הפאנל החקלאי היתה ללא ספק סיפור הגד"ש (גידולי-שדה) המשותף של משואות יצחק ונגבה, משק דתי ומשק חילוני שענף הפלחה שלהם מאוחד. בחור חייכן ועבדקן בכיפה גדולה, שיושב מאחורי, מתגלה כאגרונום וכאיש משואות יצחק, המשמש מרכז חקלאי וראש צוות השמיטה של הגד"ש המשותף. "לפני שש שנים התאחד הענף שלנו עם הענף של נגבה, שהוא קיבוץ של השומר הצעיר", מסביר ישראל שי.

"כמובן שהגענו אז להבנות בנוגע לשמירת שבת, הפרשת תרומות ומעשרות וכיוצא באלה. כשהגענו לנושא השמיטה, הציע האיש של נגבה שנמתין עם הדיון הזה, נדחה אותו. במבט לאחור, ההצעה הזו היתה נכונה. הרי גם לנו במשואות לא היו תשובות ברורות, ומשמיטה לשמיטה יש שינויים. לאחר שלוש שנות שיתוף, הדיון כבר לא היה של משואות מול נגבה, דתיים מול חילוניים, אלא בירור ענייני מה עושים ואיך עושים. ואכן, כבר לפני כשנתיים התחלנו לדון ולברר מה אנחנו רוצים."

יו"ר הענף, איתן מנגבה, גבוה ושקט בשיער שיבה, עונה למאפיינים הצפויים של עובד אדמה מהקיבוץ. לאחר שירות ארוך בצה"ל שב לקיבוץ ואל החקלאות, ומאז הוא שם. "מעולם לא דיברו בנגבה על השמיטה לפני כן", הוא מעיד, ואני תוהה לאן נעלמה היצירתיות של ההתיישבות העובדת החילונית, שלעיתים הפכה מצוות לא חקלאיות לכאלה, ואיך היא התעלמה ממצווה כל כך סוציאליסטית כמו השמיטה. "כשהתחלנו לדבר על זה לפני כשנה וחצי, הקמנו צוות שמיטה, ישראל בראש, הרב של משואות, אני, מנכ"ל הענף (מנגבה), והתחלנו פשוט ללמוד. מה זה שמיטה, למה, ומה עושים. אני למדתי המון מהעניין הזה".

"השאלה הראשונה היתה על היתר המכירה", אומר ישראל. "לשם מה אנחנו מעוניינים למכור את הקרקע. לא נוח לעשות את הפעולה הלא ציונית הזאת של מכירה לגוי, וגם הפקעת מצווה – לשם מה? לכן עשינו בירור באיזה תחומים ההפסד הוא הפסד משמעותי.
"המסקנה שלנו היתה שצריך להבחין. בגידול מרכזי, רווחי ומשמעותי – סביר להשתמש במנגנון ההלכתי שעוקף את המצווה, שהיא דרבנן, כדי למנוע הפסד מרובה.

הדבר נכון גם בתחומים שבהם הפסקה לשנה אחת לא תאפשר המשך בשנים שאחר כך. אצלנו לדוגמא, תוצרת הגד"ש בתחום התבואה לבעלי-חיים מסופקת למרכז המזון שבמשואות יצחק, המייצר רבבות מנות ליום המפוזרות לכל רחבי הארץ ("קייטרינג לפרות").

הרפתן שרגיל לקנות מהמרכז הזה יפסיק ולא יחזור אם תהיה הפסקה של שנה. סיבה נוספת היא שווקים בחו"ל. יש ענפים שבהם אם בשנה אחת לא נספק יבול, בשנה הבאה כבר לא יהיה לנו לקוח; הוא יעבור לתוצרת ממדינות מתחרות. למשל החמניות שאנחנו מוכרים לספרד. על בסיס זה בחרנו באילו גידולים אנחנו מתבססים על היתר מכירה ובאילו לא. גם בתוך מה שהכרחי אנו משתדלים להשאיר שדות שאותם איננו מוכרים, ומבצעים זריעה מוקדמת, עם כל הסיכון הכרוך בכך".

אבל מסתבר שהאיום על היתר המכירה מגיע ממקום אחר: כוחו של הצרכן החרדי, ושל גופי הכשרות שאינם סומכים על היתר המכירה. מזכיר ארגון מגדלי הפלחה, גרשון שליסל (מעלומים, אחד הקיבוצים הדתיים היחידים המתפרנסים כמעט אך ורק מחקלאות), מתאר מציאות לא פשוטה עבור המגדל הסומך על היתר המכירה. "יש בארץ עשרים טחנות קמח, אך אף אחת מהן אינה מוכנה לקבל חיטה ישראלית לטחינה. המאפיות רוצות הכשרי בד"צ למיניהן, ואין שום ביקוש לקמח שלא עומד בסטנדרט הזה. התוצאה היא שחיטה ברמה גבוהה מועברת למאכל בהמה, וכמובן שהתמורה למגדל נמוכה".

FREEWARE

ואחרי כל זה, אני ממשיך בפנטזיה רומנטית על שמיטה של ממש: הוברה של השדות בשנה השביעית, תוך מינוף ה'שיגעון' הזה מבחינה שיווקית. נראה לי שמשהו תקוע בחשיבה הישראלית, כאשר אין מעלים כאן על הדעת עד כמה מדינה יהודית שומרת שמיטה תעורר עניין אדיר בעולם כולו, בוודאי בחלקיו הנוצריים הנשענים על התנ"ך, ותשיב את הסומק לטענה שמוצע כאן אור לגויים.

שמירת שמיטה כפשוטה תביא תיירות-שמיטה, ומותגי ירקות ופירות שומרי שמיטה ישווקו בעולם כידידותיים יותר לסביבה ('מנוחת האדמה') וכתואמים את ערכי התנ"ך, ואפשר שהדבר יקטין את הנזק מהיציאה מן השוק לשנה אחת. אבל לנוכח אנשי המעשה שבפורום החקלאי, לא הצגתי את הפנטזיה, ורק שאלתי מה לגבי כרמי היין, שנעשו מרכיב חזק בחקלאות הישראלית בשנים האחרונות.

"אוצר בית דין", השיב הרב קנוהל ללא היסוס, והזכיר שאפילו בימים אלה ממש מוציאים יקבי רמת הגולן, מהמתקדמים והנחשבים שביקבי ישראל, יין מאוצר בית דין – מגידולי שמיטת תשס"א.

הבטחנו בפתיחה לא לדבר הרבה על חקלאות. זה לא הצליח, כי משהו בגנום הציוני וגם בגנום הדתי נמשך אל השדות ואל פשטי המקראות. ובכל זאת, הניסיון להעביר את השמיטה אל מישורים אחרים מרתק לא פחות.

יוסי צרויה, מבכירי חברת ההיי-טק הירושלמית הנודעת NDS, הציע גירסא משלו לשמיטה – דווקא בענף ההיי-טק. "הצד הפחות נעים של תעשיית ההיי-טק הוא הפיכתה לחברת עבדים מודרנית, בשל התחרותיות העצומה ושעות העבודה המטורפות", מסביר צרויה, ומצייר מודל מרשים של "פסק זמן קולקטיבי של שנה" מהמירוץ.

צרויה מנסה להשתמש בכל היסודות של מצוות שמיטה ולתרגם אותם. הוא מציע שבמשך שנת השמיטה יחדלו כל החברות מפיתוח חדש, וכל הפרוייקטים יסתיימו עד ראש השנה. שימור הקיים, כמו פתרון תקלות תוכנה, יימשך – כמו בשמיטת הקרקע. במשך שנה זו, כל התוכנות הקיימות בשוק תחולקנה חינם לכל דורש, תוך הגבלה מסוימת על השימוש (בדומה לקדושת פירות שביעית).

ההשבתה מפיתוח חדש תאפשר לעובדים להתרענן ו'לנקות את הראש', עניין שכשלעצמו הוא בעל ערך כלכלי רב, והעיסוק העיקרי של העובדים יוקדש לתרומה לקהילה (ולסיוע לצמצום הפערים הנוצרים במשך שאר השנים), ללמידה מקצועית ואחרת תוך סגירת פערי ידע שהמירוץ אינו מניח להשלים, וכמובן ליותר זמן עם בני המשפחה. צרויה, איש עסקים לא מנותק, מסביר את התועלות הכלכליות והחברתיות האדירות שיכולה שנה כזו לתת – אך היא תלויה כמובן בהסכמה בין כל הכוחות בשוק.

צרויה אינו פוסח גם על היובל – ומציע לבחון את השבת הבעלויות על נכסי תשתית כמו מחצבים וקרקעות לציבור, ולהגביל בכך את כוחם של תאגידי הענק. גם כוחם של פטנטים יפוגו בשנת היובל, והרעיון של נקודת פתיחה שוויונית יותר ייושם בתוך מערכת של כלכלה מודרנית.

ועוד לא דיברנו על המושב האקולוגי, ועל המושב הכלכלי-חברתי, וגם לא על הדיון המעניין בשאלת 'שבתון לכל' – העתקת מודל השבתון הקיים כיום בתחום ההוראה והאקדמיה לשאר מגזרי המשק. "חברה שיש בה שבתון היא חברה במצב נפשי אחר", סיכמה העיתונאית במבי שלג, "היחס של האנשים בה לקריירה, לאנשים שהם ממונים עליהם, לעצמם.