|
|
| נשלח ב-11/10/2007 19:28 |
 |
| |
מכהן
"הם מנסים, כדרכם של ציונים דתיים וכדרכם של סוחרים שרוצים להגדיל את מאגר הלקוחות - לקרוץ לציבור החרדי, ולכן משווקים את זה כאלו אצלם אין היתר מכירה. הקריצה לצערי היא לשווא, וגם הם לא ממש מבטיחים שלא תהיה היתר מכירה אצלם"
מסתבר שדעתך הרבה יותר ביקורתית משלי.
עכ"פ תורף טענתי פשוטה.
כשהולכים לפיתרון צריך לחשוב בהסתכלות מערכתית ולא מגדרית, ולא לקרוץ לשום מקום, ולעמוד בצורה ברורה.
דא עקא -
הפיתרון שלהם מוצג כאידאל הלכתי והיתר מכירה כהיתר דחוק.
הפיתרון שלהם מוצג כאידאל כלל חברתי.
יחסם להיתר מכירה יוצר חילוק בין המקלים מאוד לבין המחפשים לקיים את הדין עד כמה שניתן.
למיטב ידיעתי הם כופים את בעלי החנויות שעובדים עמם לישר קו רק עם הסחורה שלהם, כך גם נוהל קמפיין ולחץ (אומר זאת מידיעה), לתת להם מדרס רגל בשם "ההידור".
מאידך, הצגת פיתרון כפיתרון מערכתי ראוי וטוב ויישמו בדרך כה לקויה דומני עלולה לגרום לתקלות רבות, שאכמ"ל.
בקיצור -
אומר בזהירות שלענ"ד דברייך משקפים או חוסר הכרות מספקת או סוג של תמימות.
אכן.
אם היו אומרים -
אנו מנסים להוליך מערכת הלכתית שלדעתינו יש בה הידור למי שרוצה - אף שלענ"ד זו גם מגזריות שיש לפקפק בה - אך מ"מ היו מכריזים בקול רם וברור גם כל מערכת אחרת לגטימית באותה מידה ולא יוצרים קמפיין רבני לצד אחד תוך דחיית הצד השני, אפשר שהחרשתי.
אך נוכח האמור בדברי לעיל - אני בהחלט מוצא מקום להצביע על התקלות שבדרך שנוהגים בה היום.
תוקן על ידי כמתעסק ב- 11/10/2007 19:29:07
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2007 08:42 |
|
| |
דו"ח מעקב מהמטעים - 2
בהמשך להודעתי מהעמוד הקודם
http://bh.hevre.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2046028&whichpage=8#R_8
סעיף ג, מצורף המכתב ששלחתי לפני יותר משבועיים, דרך שו"ת מורשת, לרבני
מכון התורה והארץ:
---
הרב כתב כאן: http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=88368
שמותר לבוא למטעים של "אוצר בית דין" ולקחת מזון ג' סעודות.
עכשיו, בעונת הבננות, פניתי למזכירות "אוצר הארץ" ושאלתי, איפה נמצאים מטעי בננות שנמצאים בפיקוח המכון, כדי שאוכל לבוא ולקטוף.
אחרי שהפנו אותי כמה פעמים מאחד לשני, הגעתי למישהו שאמר לי ש"אנחנו לא בנויים לזה".
אמרתי לו שאני רוצה רק לקחת כמות קטנה, אשכול אחד;
אמרתי לו שאני גם מוכן לתרום (לצורך כיסוי ההוצאות);
אבל הוא לא הסכים בשום אופן להגיד לי איפה יש מטעי בננות, ואמר לי שאין שום אפשרות לבוא ולקטוף לבד, כי "אנחנו לא בנויים לזה".
אני תמה מאד, האם "אוצר הארץ" לא בנוי לקיים את ההלכה של רבני מכון התורה והארץ?
---
עד היום לא קיבלתי תשובה.
לעניות דעתי (כמובן ללא הסמכה לפסיקת הלכה), הדבר מוכיח,
שהתשלום שגובים ב"אוצר הארץ" הוא לא רק על אריזה והובלה, אלא גם על עצם הזכות לאכול מהפירות,
ולכן יש חשש מסחר בכל התוצרת של "אוצר הארץ" מיבול שביעית.
בנוסף לכך, חוסר השקיפות עלול לעורר חשדות חמורים יותר.
---
מי שבכל זאת רוצה לאכול בננות קדושות בקדושת שביעית, וללא חשש מסחר, מוזמן
לבוא לאחד המטעים שבפיקוח אחד מבתי הדין החרדיים - "המכון לחקר החקלאות על
פי התורה" או "המכון למצוות התלויות בארץ".
טיפ: ניתן לשמור את הבננות ירוקות במשך שבוע-שבועיים. כשרוצים שהן יבשילו,
צריך לשים אותן בשקית סגורה עם תפוח עץ, והן מבשילות תוך מספר ימים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2007 08:46 |
|
| |
כמתעסק: אתה טוען, שרוב הציבור אינו מכיר בערכה של מצוות השמיטה, ואינו
מסכים לוותר על איכות הפירות כדי לקיים מצוה זו, ואין סיכוי לשנות את
הערכים של רוב הציבור, ולכן יש להשתמש בהיתר מכירה, כדי שהציבור יקבל את
הפירות באיכות הרצויה ועם רמת כשרות גדולה מאפס.
כעת, ננסה ליישם את אותו קו מחשבה לגבי הציבור החרדי: הם אמנם מיעוט, אבל
יש להם כוח קניה משמעותי ומשפיע. הם אינם מכירים בערכים לאומיים, ולא
יסכימו להשתמש בהיתר מכירה כדי לממש ערכים לאומיים, ואין סיכוי לשנות את
הערכים שלהם; אם כך, אולי ננסה לחשוב על פתרון, שגם הציבור החרדי יוכל
לקבל?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2007 21:33 |
|
| |
אראל
דומני שלא ירדתי לשורש דעתך.
עכ"פ.
גוף טענתי שחשיבה הלכתית וכן המערכת ההלכתית (-כמערכת) בגופי הלכות עקרוניות, ביסודה צריכה להיות מכוונת לכלל הציבור, ולא רק לצדיקים.
לדעתי המערכת ההלכתית של שמיטה הן ע"פ אוצר הארץ וק"ו ע"פ המערכות של הגופים האחרים, מוכיחה שאינה יכולה להיות מערכת כלל ציבורית, לפיכך שלא יתיימרו לומר שמערכות שלהן הן שורת הדין של ההלכה.
לענ"ד:
שורת הדין של ההלכה זה מה שראוי להיות הנורמה ההלכתית המתאימה לכלל הציבור לפי התנאים והנסיבות בכל תקופה, כפי שהפוסקים ( - הלוקחים בחשבון את כלל הציבור) בכל דור מכריעים.
דעת לנבון נקל - ע"פ האמור שורת הדין איננו דבר חד פעמי המשתווה לכל הדורות!
כבר אמרתי יותר מפעם מי שרוצה להוספיף ולהדר לשם שמים מן השמים יוסיפו לו.
ובלבד שלו יהפוך / יכפה (ע"ע הרבנות דהיום) את הידוריו על כלל הציבור, ויקרא לכך שורת הדין של ההלכה, ולא כל שכן יחשיב את האחרים כמקלים ראש בהלכה, ואם עושה כן אף הידוריו צע"ג.
וכבר אמרו חכמים:
איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2007 22:05 |
|
| |
כמתעסק: הכוונה שלי היתה מעשית, אנסה להסביר שוב:
* כפי שנראה מדבריך, אתה מצטער מאד על ההפסד שנגרם לחקלאי ישראל ועל הרווח שנגרם לאויבי ישראל;
* ההפסד הזה נובע בין השאר ממעשיהם של החרדים;
* אין סיכוי שתצליח לשכנע את החרדים להשתמש בהיתר מכירה (כפי שאין סיכוי שתצליח לשכנע את החילונים לקנות פירות פחות איכותיים);
לפיכך, אם ברצונך לעזור לחקלאים, כדאי שתנסה לחשוב על פתרון שגם החרדים יוכלו לקבל.
לגבי טענתך העקרונית, השאלה היא מהו "הציבור"? האם גם אנשים שאינם שומרים
מצוות נכללים? ואם כך, מה צריכות להיות, על-פי שורת הדין, הלכות שבת
בימינו?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2007 08:46 |
|
| |
אראל
אילו היה לי פיתרון יותר טוב שגם החרדים יסכימו לקבלו, מזמן הייתי נוהג בו. מה לעשות שלעת עתה אין לי, ולא מצאתי גם מי שהציע משהו יותר טוב, או שונה, כל הפתרונות מלבד היתר מכירה עד עתה רק יותר גרועים.
לגוף שאלתך העקרונית -
1) בענין שלנו - לענ"ד הבעיה עם הציבור אינה רק עם שאינם שומרי מצות אלא אפילו עם שומרי המצוות, ואני יכול להעיד על כך מסביבת מגורי.
עוד יש לזכור שגם המושג שומרי מצוות הוא מאוד רחב, כך לדוגמה בנידון דידן יש שומרי מסורת רבים שהם שומרי כשרות רבים, ובוודאי שלענ"ד עלינו להתחשב ולאפשר להם ככל שניתן במסגרת ההלכה את ההזדמנות לשמור כשרות, ולא לדחוק אותם לפינה או למיצר, או לשוות אותם כעוברי עבירה במה שהם שומרים ועומד בהחלט בשורת הדין של סטנדרטים ההלכתיים כדוגמת היתר מכירה.
אלו נכללים לענ"ד במה שבכל הדורות נחשב 'ציבור' - שכלל מנעד שומרי הלכה רחב.
2) גוף טענתך העקרונית זוקק אשכול שונה, (אולי תפתח?). איני רוצה להסיט את הדיון. אך פטור בלא כלום אי אפשר.
יש להבחין בין מבעטים או מלעיגים שעל כך נאמר ואל יבוש מן המלעיגים, לבין חלק רחב באוכלוסיה שיחסו אוהד = כדוגמת אנשים מסורתיים הוא ורוצה להחזיק בפועל במידה זו אחרת בחלק מהמצוות, גם אם אינו שו"מ קלה כבחמורה.
כמו כן, יש לערוך כמה הבחנות - כך לדוגמה:
א) למי הפתרון ההלכתי מיועד ושל מי הצורך מבינה מציאותית - כלל המערכת / פרטים / מגזר - ברור שככל שהפיתרון תלוי / מיועד / נוגע לכלל הציבור, יש מקום רחב יותר להתחשב באפשרות ישומו על כלל הציבור - לדוגמה נוספת ע"ע הפעלת בתי-חולים בשבת, וכך גם הלכות שמיטה שנוגע למכלול כלכלי רחב שחורג מקבוצת האוכלים בב"ב וירושלים.
ב) מה המגמה הערכית היעודית של ישום ההלכה בה עוסקים ציבורי או פרטי.
ג) מה חומרת ההלכה - דין תורה / דרבנן וכדו', ומה מסגרת הפתרונות המוצעת בתוך ההלכה.
ד) מה המשמעויות ההלכתיות הנגזרות של אותה הלכה - דרכי שלום / איבה וכדו'.
ה) כיצד הציבור שאינו שומר תו"מ עצמו מתייחס להלכה זו - מחזיק בה או אינו מחזיק בה. ומה המשמעות הנרחבת של דחיקת הציבור למיצר שלא יחזיקו בהלכה זו.
ו) האם ניתן בתנאים מסויימים להרחיב את מעגל הציבור שיחזיקו בהלכה נוספת.
לכן:
האם לפנינו מושג מופשט של ציבור חד ערכי ותיאורטי לכל ההלכות, לענ"ד התשובה לא.
לפנינו גילוי של תופעה מציאותית הנוגעת לכל נושא הלכתי לגופו של נושא.
ובכל נושא יהיה עלינו לבחון לגופו של ענין ולפי זה ליישם את המושג ציבור.
עכ"פ בנידון דידן:
חלק רחב מהציבור מעוניין להחזיק (גם אם אינו מדקדק בכל פרטי ההלכה) באכילת מוצרים כשרים. (גם לאורך ההיסטוריה היה זה מהדברים שהיו בנפשם של היהודים, ואפשר שלכן לא לחינם עדיין רבים מחזיקים בו ואם אינם נביאים בני נביאים הם, והרי זה מן הדברים היסודיים שנחשבים בין יהודים כסימני זהות.)
כך גם מדובר כאן בדבר הנוגע למכלול מערכתי רחב.
גם היסוד ההלכתי שלא לעני אדם מישראל ובוודאי שלא ציבור מישראל, הוא שיקול שאינו נוגע רק לאנשים שומרי תו"מ.
כך גם החזון של מימוש שמיטה כדבר כלל חברתי שיש בו גם ישום ערכי של מכלול רחב של ערכים כפי שפירטתי לאורך כל האשכול.
לכן בנושא זה לאור כל הנ"ל:
לענ"ד וודאי שיש להתחשב בציבור רחב מאוד ובכללם אלו המחזיקים בשמירת כשרות במידה זו או אחרת.
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2007 14:30 |
|
| |
עדיפות היתר המכירה על פני אוצר בית דין
ישנה בעייה גדולה בהסתמכות על 'אוצר בית דין' בפני עצמו:
היתר מכירה עדיף על אוצר בית דין. מעבר לפקפוקים השוני בעצם דין אוצר ב"ד(מקורו, הסבר ההיתר שבו, שיטות הפוסקים שבעניינו, חשש איסור גם לצרכן בירקות של אוצר בי"ד מצד איסור ספיחין) ישנם חששות נוספים:
1)ההערמה הגמורה בעשיית הבעלים עצמם לטפל בפירות ה"הפקר" שברשותם.
2)כאשר הבעלים עצמם הם שלוחי בית דין- אין לך מעשה בעלות גדול מזה.
3)בעיית 'שמור' כאשר הבעלים-שלוחי בית דין מונעים מאחרים ללקט בשדה.
4)קביעת מחיר שווה לפירות כבשנים קודמות, כאשר קביעת המחיר כוללת את כל ההוצאות שבדרך- מעוררת ספיקות רבים וספק גדול אם יש בה היתר כלשהו (זאת מלבד הוכחת ה 'הערמה' שבדבר).
5)אין מקורות הלכתיים (פרט לתוספתא שפירושה שנוי במחלוקת ושלא הובאה בתלמודים ובספרי ההלכה) לעיבוד שדות, איסוף תוצרת חקלאית ועיבודה ע"י שלוחי בית דין.
לעומת זאת, היתר המכירה מבוסס על רוב שיטות הראשונים והאחרונים, נוסד ע"י גדולי ישראל ועליו כתב הרב קוק (סוף ההקדמה ל 'שבת הארץ') "אחרי כל אלה אין מקום לערער על דרך-הוראה כזו). היתר המכירה נתקבל ונהייה מנהג בכל א"י.
אין שום סיבה והצדקה הלכתית להסתמך על 'אוצר בית דין' בפני עצמו, (הרוצה להדר לאחר המכירה-ניתן) שמלבד שמצד עצמו אין בו כדי סמיכה יש חשש "לעז על הראשונים ופגיעה בת"ח וגאונים שהתקינו את היתר המכירה(חשוב לציין ששמיטה בזמה"ז דרבנן וביזוי ת"ח היא לכו"ע דאורייתא)
מומלץ לעיין בנושא בספרו של הרב יהושע בן-מאיר שליט"א, ראש ישיבת "שבות-ישראל", אפרת, בספרו "היתר מכירה או אוצר בית דין" או במאמרו בנושא בעלון "קומי אורי" כ'
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2007 09:22 |
|
| |
תומכי היתר המכירה טוענים שיש בעיות באוצר בית דין, ותומכי אוצר בית דין
טוענים שיש בעיות בהיתר המכירה, ואני אומר "אלו ואלו דברי אלהים חיים",
ולכן יש להסתמך רק על יבול שישית ועל פירות שצומחים במטעים מעצמם (ולענ"ד
גם אוצר בית הדין של "המכון לחקר החקלאות" ושל "המכון למצוות התלויות
בארץ" הם כשרים, מאחר שהם מאפשרים לכל המעוניין לקטוף מהמטעים בחינם).
התנגדות להיתר המכירה אין משמעה הוצאת לעז על הראשונים, כי הם התירו מה
שהתירו בתקופה שונה לגמרי. ייתכן שהם לא היו מתירים, אילו היו חיים בתקופת
השפע של ימינו, לאחר שה' בחסדו נתן לנו את ארץ ישראל.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/10/2007 18:34 |
|
| |
דו"ח מעקב מהחנויות - השוואת מחירים
בדקתי את עלותן של בננות קדושות בקדושת שביעית, המשווקים ׂע"י שלושה בתי דין שונים, בשלוש חנויות שונות:
* בית הדין של המכון למצוות התלויות בארץ, בהנהלת הרב זאב שניאור רווח, בחנות "זול פה" - 5 ש"ח לק"ג, בננות באיכות טובה;
* בית הדין של הרבנות הראשית לישראל, בהנהלת הרב זאב וייטמן, בחנות "פריזול" - 5 ש"ח לק"ג, בננות באיכות טובה;
* בית הדין של מכון התורה והארץ - "אוצר הארץ", בחנות "השוק של
אודליה" - 6.3 ש"ח לק"ג, באתי בסוף היום ולא נשארו כמעט בננות, נשארו רק
הפחות טובות.
כמובן, ההבדל במחירים אינו מוכיח שום דבר: ייתכן ש"אוצר הארץ", למשל,
משלמים משכורות גבוהות יותר לפועלי הקטיף, או שוכרים חברת הובלות יקרה
ובטוחה יותר. ועדיין צ"ע.
לשם השוואה: לפני ראש השנה קניתי בננות במחיר של 4-6 ש"ח לק"ג, תלוי ביום
ובחנות ובמצב הבננות; כך שהמחיר של רוב בתי הדין הוא בהחלט סביר.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/10/2007 20:29 |
|
| |
http://212.199.215.132/otzar/michtav_2.asp
תשובתו של הרב יעקב אריאל לאישה ששאלה מדוע היא צריכה לסבול בשמיטה ממגוון קטן יותר של ירקות ופירות:
קיבלתי את העתק מכתבך להנהלת אוצר הארץ למרות שלא נתבקשתי אני מרגיש צורך לענות לך.
נקודת
המוצא שלך היא הסלט שאת צריכה להכין לבני ביתך לארוחת הערב. הנחתך היא
שצריכת ירקות ופרות בשנת השמיטה צריכה להיות דומה לצריכתכם ביתר השנים,
אלא שיש בעיות טכניות שיש לפותרן ו"אוצר הארץ" אמר להיות גוף כלכלי שמטרתו
לתת מענה לבעיות אלה.
לא
כך רואה התורה את שנת השמיטה. זו שנה מיוחדת ושונה לחלוטין משנים רגילות.
לדעת הרמב"ם לא אוכלים בכלל ירקות כל השנה, אלא רק פירות ודגן שנאצר
בשישית. אולם גם לדעת הר"ש (ואנו נוהגים כמותו) שירקות שנזרעו לפני שמיטה
מותרים באכילה, מדובר רק בתחילת השנה והיה צורך להתקשר מראש רק עם רק
מגדלים מסוימים המעונינים להיות שלוחי בי"ד. לא תמיד הכמות מספקת ולא תמיד
האיכות ראויה. וגם האספקה לא סדירה. אוצר הארץ אינו גוף מסחרי שאמור היה
להחליף את השיווק הרגיל של יתר השנים. הוא בא אך ורק לתת מענה לקיום מצות
השמיטה ע"י שיתוף הצרכנים עם החקלאים. החקלאים מפקירים את תוצרתם למען
הציבור ומוכנים לאוספה כשליחי ציבור, תוך כדי
הבטחה לפצותם על הוצאותיהם. אוצר הארץ הוא שליח כולנו לקיום מצות שמיטה
בהידורה ותו לא. מי שנקודת המוצא שלו ערכית לא רק שאינו קובל על התקלות
אלא שמח, שלמרות התקלות הוא אוכל פרות שביעית בקדושה. לפרות שביעית יש
להתייחס בשונה מפרות רגילים. אכילתם אינה רק צורך, אלא ערך. כגון, אוכלים
אותם כדי למנוע את הפסדם, או את אכילתם ע"י נוכרים ובעלי חיים. בפרט מי
שאוכל פרות של אוצר בי"ד חייב לדעת שאינו משלם על הפרי עצמו אלא רק עבור
ההוצאות. כלומר, מטרתו באכילת פרות שביעית היא השתתפות במצוה של השבתת
הקרקע והחזקת החקלאי.
המסקנה
המתבקשת מכך היא, שאיננו מחפשים השנה את הפרי הטוב ביותר או הזול ביותר.
איננו מתלוננים על מחסור בכמות ולא על איכות ירודה, אלא שמחים על שנפלה
בחלקנו הזכות להיות שותפים באמצעות הירקות למהלך גדול וקדוש.
שני
דרכים לפניך. להיות מודעת לכך שהשנה שנת שמיטה ולהיות שותפה לקיום המצוה
על כל קשייה ומגבלותיה ולקבל בהבנה, אם לא באהבה, כל תקלה ולשמוח על כל
הצלחה. או להתעלם מהעובדה שהשנה שנת שמיטה, ולצפות שמישהו יספק את צרכייך,
וכשאלו לא יתקיימו תתמלאי זעם וקצף. עצתי לך להעדיף את הדרך הראשונה
ולקיים מצווה בשמחה.
עם זאת חשוב שתישמע ביקורת בונה כדי שאוצר הארץ יפיק לקחים וישפר את השרות לכבודה של שבת הארץ.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2007 20:03 |
|
| |
דו"ח מעקב מהמטעים - 3
בחנות פירות ליד ביתי, מעל דוכן הבננות, התפרסמה תעודת כשרות חתומה ע"י
הרב וייטמן, שהוענקה למטעי הבננות של החקלאי דוד ארק מהמושב עין איילה (על
חוף הכרמל, מדרום למושב צרופה) בעל 109 דונמים של מטעי בננות. התעודה קבעה
שהסחורה משווקת במסגרת אוצר בית דין של הרבנות הראשית לישראל. התקשרתי
לחקלאי ושאלתי אותו, כמנהגי, האם מותר לבוא לקטוף? להלן תקציר השיחה
בינינו:
* אני: "שלום, רציתי לשאול אם אפשר לבוא אליך למטע ולקטוף בננות?"
* הוא: "השאלה שלך מאד מוזרה, אני לא מבין על מה אתה מדבר".
* אני: "בשנת השמיטה, מעיקר הדין, כל הפירות שצומחים במטעים הם הפקר
וכל אחד רשאי לקטוף, אלא הרב קוק קבע שיש לבקש רשות מבעל המטע לפני
שקוטפים, כי לא מכריחים את בעל המטע לקיים את המצוה".
* הוא: "אני לא יודע על מה אתה מדבר, זה ממש לא מה שהסבירו לי ברבנות כשנתנו לי את התעודה".
* אני: "מה הסבירו לך ברבנות?"
* הוא: "יש לי הסדר עם הרבנות, שאני מוכר
את הבננות כרגיל, רק שהמחיר של הבננות נחשב להחזר הוצאות, ואם הרווחים שלי
גדולים יותר מסכום מסויים, אני צריך לשלם כסף למדינה. זה כל ההבדל משנה רגילה. המטע שלי הוא לא
הפקר".
* אני: "אז אי אפשר לבוא ולקטוף בננות?"
* הוא: "לא".
חבל.
תוקן על ידי אראלסגל ב- 25/10/2007 20:05:37
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2007 20:18 |
|
| |
כך הובא לעיל בציטוט מדברי הרב יעקב אריאל שליט"א.
"הנחתך היא שצריכת ירקות ופרות בשנת השמיטה צריכה להיות דומה לצריכתכם ביתר השנים, אלא שיש בעיות טכניות שיש לפותרן ו"אוצר הארץ" אמר להיות גוף כלכלי שמטרתו לתת מענה לבעיות אלה. לא כך רואה התורה את שנת השמיטה... לא תמיד הכמות מספקת ולא תמיד האיכות ראויה, וגם האספקה לא סדירה. אוצר הארץ אינו גוף מסחרי"
ובשיפולי הגלימה - כאן הבן שואל -
במישור האידאולוגי והאידאי הכל טוב ויפה, אבל במימד המעשי, אם זו הנחת המוצא האם אפשר לדבר כלל על שמיטה ממלכתית במודל של אוצר הארץ.
האם בעלי חנויות יכולים לבנות על פרנסה ולקוחות אחר אמירה מוצהרת של מבנה של אספקה לא סדירה ואיכות שלפעמים לא ראויה, לשון אחר: על מבנה שלא בנוי במבנה חשיבה מסחרי?
(דומני שאך אגב שיטפיה לא דק ואף הוא לא נכוון לומר שאין אוצר הארץ פועל בחשיבה כלכלית / יעילות והקפדה שלא לגרום הפסד)
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2007 20:31 |
|
| |
"אם זו הנחת המוצא האם אפשר לדבר כלל על שמיטה ממלכתית...?" לדבר בוודאי אפשר, אלא שהקיום בפועל תלוי בשלושה דברים:
א. צרכנים שמעוניינים לשמור שמיטה ומוכנים לוותר על נוחות;
ב. חקלאים שמעוניינים לשמור שמיטה ומוכנים לוותר על רווחים;
ג. גוף שיתאם בין החקלאים לבין הצרכנים.
אתה טוען, שאם דרישה א אינה מתמלאת במלואה (כלומר, לא כל הצרכנים מוכנים
לוותר על נוחות), אז אין טעם גם בדרישות ב ו-ג; והרב אריאל חושב, כנראה,
שצריך להתחיל מאיפשהו - אז הוא מתחיל מדרישה ג, ובמקביל מנסה לשכנע צרכנים
לקיים את דרישה א (ומן הסתם, מנסה גם לשכנע חקלאים לקיים את דרישה ב).
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2007 20:52 |
|
| |
אראל
אופס...
דילגת על הסוחרים בחנויות שמזמינים סחורה ובונים על צרכנים.
דא עקא שבמקומות עירוניים מבנה הקונים הוא נזיל.
(כבר ציינתי שאוצר הארץ מחייב סוחרים לעבוד איתם כספקים יחדאיים!)
השיקולים שציינת מתאימים למכולות בישובי מגזר.
והוא אשר אמרתי - אין כאן חשיבה על שמיטה ממלכתית, ויש כאן משהו תמוה להנהגה שדוגלת בחשיבה ממלכתית.
עכ"פ אראל - אני חייב להעיר ששוב ושוב אתה מתעלם מהמציאות העירונית והמבנים המסחריים הרחבים.
אני מתחיל לתהות או שאיני ברור, ואולי אין לך הכרות עם נושאים אלו, או שאתה פשוט בוחר להתעלם ממימד מציאותי מסויים.
אכן, אם אתה מתייחס לחשיבה מגזרית, הרי אנו במישור דיון עקרוני אחר, שהוא האם השיקול המוביל (- ודוק, המוביל) צריך להיות מגזרי או ציבורי.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/10/2007 19:14 |
|
| |
אכן, התעלמתי מהסוחרים - אם הצרכנים והחקלאים ישמרו שמיטה לגמרי, אז גם
לסוחרים לא תהיה בעיה. אלא שבמצב הנוכחי, כששמירת השמיטה היא חלקית בלבד,
יש לאפשר גם לסוחרים לשמור שמיטה באופן חלקי כפי יכולתם, ולא להגיד "הכל
או כלום" (זו הגישה שלי לכל המצוות, לא רק למצוות השמיטה). לכן הדרישה
לבלעדיות היא בעייתית.
אני מתאר לעצמי שהדרישה לבלעדיות נועדה להקל על הפיקוח - קל יותר לפקח על
חנויות שקונות רק מאוצר הארץ, מאשר לפקח על חנויות שמביאות סחורה ממקומות
שונים. מצד שני, אם היו מתגמשים ומוותרים על הדרישה הזאת, ייתכן שהיו
מזכים סוחרים וצרכנים רבים יותר בקיום חלקי של מצוות שמיטה.
|
|
|
|
|
