מלומדה-'שלא לשמה', מועיל, למל"ם או מזיק?

ישבתי עם רב מפורסם במטוס. הוא הלך עם קבוצת דתיים לאחורי המטוס, שם ערכו מנין לתפילה.
כאשר שב, הוא סיפר שמחמת דוחס הקבוצה במקום מצומצם ותזוזות המטוס, לא היה שייך לכוין בתפילה. יתר על כן, כאשר ניסה להכריח את עצמו לכוין, הוא שם לב שהוא מאלץ את עצמו לכוין כוונות של ילד, שהן מורידות את רמת התפילה שלו.

יוצא מדבריך, אמרתי לו, שמצוות הנעשות בצורה בלתי נכונה, ליתר דיוק במחשבה בלתי נכונה, יכולות להזיק במקום להועיל. הוא הסכים אתי באמצעות מילים זהירות.

בכל אופן, יש כאן חידוש, שמצוה יכולה גם להוריד מרמת קירבה להשם!!!

ווטו

הבעיה אינה לא שכליאל ולא ג'פרסון, מזה יש לכם מספיק. הבעיה היא כפי שהצבעתי עליה בעבר ואני חוזר עליה כקול קורא במדבר; חוסר אומץ. הקשיבו לאומציאל ותחי נפשכם!

רציו, לאט לך
לאט לאט. אם בדיבור אתה כבר רחוק, אז יזוז משהוא במעשה.

ככלל אני אומר בשם אומציאל: אינכם צריכים אומץ אלא לדבר אחד, כי הוא הוא, הוא זה הקובע את עיקרון המשמעת העצמית, לזהות והזיהוי העצמי.

הכניסו זאת לשכליאל ויצא אצל אומציאל עד יגיע אל נכוניאל ויתלוה אליו גם טוביאל.

לגבי הסיפור של החזו"א עם ההוכחה מגמ' ברכות, נתעוררתי כאשר דנתי בזה לפני שני ת"ח מובהקים שי"ל שלעולם כיום שאין אנו מכוונים באמת היינו צריכים להיות פטורים לגמרי מק"ש. אלא שא"כ תתבטל לגמרי תורת ק"ש אנו שוב מחוייבים ובזה לכאורה כל ישראל חייבים ואין החזו"א יכול לפטור עצמו!

חשבתי פעם במטוס להתפלל תפלה קצרה, מסקנתי היתה היות כי גם בזה לא אכוון, מוטב שאתפלל תפלת י"ח הרגיל.
במעשה המובא מהחזון איש, לא הבנתי, אם היה כ"כ בדעת שהיה יודע שלא יוכל לכוון כדרכו באמירת הברכה, וכי לא היה יכול לכוון הברכה ראשונה?

בכלל לא הבנתי הראי' מגמרא דברכות שהמדובר שם מק"ש, וכשאין מכוונים בק"ש אינם יוצאים מן הדין, לכן חתן פטור, ובאולי החזון איש היה פטור מק"ש בליל חתונתו, אבל ברכה לכאורה אין צריך כוונה כלל, וא"כ למה לא יברך?

בר"פ,

אצל החזו"א היה הסיפור בברכת בפה"ע על תפוח וממילא לא על כוונה המעכבת כבפסוק ראשון של ק"ש וברכה ראשונה של שמ"ע.

גם הפטור של חתן בפשטות אינה על הכוונה המעכבת אלא על כוונת כל הקריאה, לכן שפיר הוכיח [אם לא נתחשב במה שכתבתי בהודעתי הקודמת].

ווטו,
אם כן למה לא פטרו חתן מן התפלה ומכל הברכות?

י"י,

איני בטוח שהבנתי היטב את כוונתך. זו הרי היתה הוכחת החזון איש שפוטרים את מי שאינו יכול לכוין את שיכול לכוין [גם אם הכוונה אינה מעכבת].

[ולמעלה הערתי שייתכן שגם מי שאינו יכול כלל פטור לגמרי ומה שבימינו איננו פטורים, זה משום ש"א"כ ביטלת תורת ק"ש וכו'".]

כוונתי היא שכיוון שלא מצאנו שפטרו חתן מתפלה ומברכות אלא רק מק"ש נראה שדווקא בק"ש שבה הכוונה מעכבת יש לפטור חתן, אבל ברכות הנהנין גם חתן יכול לברך ומשום שכוונתן אינה לעיכובא. ומה שאנו קורים היום (ואף בשעת החתונה) אף שאיננו מכוונים, הוא אולי כדבריך, שא"כ בטלת תורת ק"ש.

כל זה שלא בעיון כ"כ, ובלנ"ד אשנה פרק זה.

ווטו
כמדומני שטעית. בגמרא ברכות טז מבואר להדיא כי הכוונה המדובר הוא ממה שאמרו שצריך לכוון בפרשה ראשונה של ק"ש. ושפיר קאמר י"י, דא"כ כל הברכות היו להם לפטור את החתן, ולמה כתבו רק לענין ק"ש ותפלה.

והא דכתבו הפוסקים דכיון שאין אנו מכוונים כ"כ לכן גם חתן חייב, הכוונה הוא כך, אנו אין מכוונים כ"כ בק"ש לפי שאין לנו הכח לכוון, והתורה חייבה הסכת ושמע, שצריך לכוון לפי היכולת, ולכן אנו יוצאים ק"ש מן התורה, כיון שאנו מכוונים מה שאנו יכולים לכוון, וכיון שחתן יכול לכוון מה שאנו מכוונים תדיר לכן אינו פטור מק"ש, משא"כ בדורות הראשונים שהיה כל אחד מכוון הרבה יותר מהיום, וא"כ החיוב של הסכת הוא מה שהיה נהוג אז, וכיון שחתן אינו יכול לכוון זה הוא פטור.

אבל לענין סתם ברכה שאין שום חיוב מן התורה או מדרבנן לכוון פירוש המלות (לעכב) למה יפטר.

ועוד יש להקשות על החזו"א דלהדיא קאמר הש"ס דהפטור הוא דוקא בחתן משום שהוא טרוד טרדא דמצוה, וא"כ חולה אינו בכלל זה.

בר"פ,

פתחתי גמ' ברכות ולא מצאתי גם "לא להדיא" שמדובר שם במה שכוונה מעכבת. בברכות פשוט שלא פטרו כי הן קצרות משא"כ ק"ש בקריאה כולה.

הראיה של החזו"א היתה מזה שלא אמרו אז שחתן יקרא בדיעבד מאותו העיקרון שבזמננו למרות טרדתו הגדולה יותר, קורא. לכן גם אם תאמר שבדרך כלל חולה עדיף ואין חוסר בכוונתו, הרי אין הכרעה בזה ושפיר אם החזו"א החשיב עצמו כטרוד כמו חתן, היה לו מקור להקל [אא"כ כמ"ש משום "שלא תיבטל"].

ווטו
אתה ועוד גולשים חשובים ס"ל כי כוונת הראשונים בחייבם חתן היום לקרוא, הוא כי באמת אין אנו יוצאים ק"ש מדאורייתא היום, שהרי אין אנו מכוונים, וכל הסיבה שאנו קורים הוא רק מפני שלא תתבטל תורת ק"ש, ולכן חתן ג"כ קורא, שגם בו יש משום שלא תתבטל.
לי לא ס"ל כן, חדא כי אין זה מסתבר שיהיה ק"ש דרבנן, ועוד דא"כ בספק למה פסקו דבספק דחוזר וקורא, ועוד חבל ראיות שיש להביא שק"ש כהיום דאורייתא, ולומר דמשום שלא תתבטל תורת ק"ש הוה דאורייתא הוא סתם הבל.
וע"כ כתבתי מה שכתבתי, כי באמת ק"ש גם היום דאורייתא, ואף שאין אנו מכוונים כבדורות הראשונים, מ"מ חיוב הכוונה בק"ש בא לפי הדור, (לא לפי מצבו של האיש ברוב פעמים, כי הרי אמרו הראשונים כי חתן חייב שאף "שאר אנשים" אין מכוונים) וזה שאנו מחוייבים לכוון בק"ש למידין מהסכת ושמע, וזה מבואר בגמרא ברכות שפתחת, (זהו חיוב פרטי בק"ש דוקא, לא בשום שאר מצוה התלוי בדיבור), ולכן בדורות הראשונים שהיו מכוונים יותר היה החיוב בדרגא גבוה יותר מבדורותינו, וחתן פטור בדורות הראשונים דוקא, שהרי אינו יכול לכוון, משום שיש לו טירדא דמצוה (וזה מבואר ג"כ בגמרא שפתחת) ולכן בק"ש שיש חיוב לכוון, והוא אינו יכול לכוון (כשלעצמי הייתי אומר דגם חתן יכול לכון אלא שפטרו אותו משום שקשה לו לכוון), ולכן הוא פטור מק"ש, משא"כ בדורותינו ששאר אנשים אין מכוונים, ונמצא שאין כל חיוב לכוון יותר ממה שחתן יכול לכוון אף עם טרדתו, לזה הוא מחוייב.

כל זה נראה לדעתי, ולפי"ז פשוט שאין ראי' לסתם ברכות, כיון שסתם ברכות אין שום חייוב לכוון, וכמבואר בשו"ע דאין מצות צריכות כוונה בדרבנן, וכוונת פירוש המילות וודאי דאין שום חיוב, ולכן יש להפליא על ראית החזו"א שלא בירך ברכה על התפוח.

ומה שכתבת כי חולה כמו חתן, כנראה לא פתחת הגמרא, ומ"ש חולה מאבל או מי שטבעה ספינתו בים שחייב לקרות, ודוקא חתן פטרו משום טרדא דמצוה, חולה אינו מצוה, כי אין שום מצוה להיות חולה.

ואדגיש שוב, לומר שפטרו חתן מק"ש משום שהוא דבר ארוך, לא משום שיש חיוב לכוון בק"ש בלא שום ראי' הוא ליצנות, אתה שומע? ליצנות. אם תעיין בגמרא וראשונים ושו"ע תראה איך הדבר פשוט מאד.

כותרת האשכול היתה האם "מלומדה" מזיק או לא, והתפתחות האשכול החזירנו שוב ל"מלומדה" במקום להשיג את המטרה.

לגופן של ראיות מהגמ' יש לדון ולפלפל, אבל מה עם הסוגיא גופא? מה יהיה עם המלומדה?

לדעתי, ברור שהמלמודה מזיק, ואין חולק על כך, אך עדיין יש מקום לטעון שעל אף ההיזק, עדיף הוא מלא כלום, דבלא זה לא נוכל להגיע לסופן של דברים.

ושוב, נחזור לעניננו. וד' הטוב יכפר בעד.