דברי חכמים בנחת נשמעים ואם דבריך נכוחים אינם זקוקים לתוספות כמו "הבל" ו"ליצנות".
לגופו של ענין.
א. אם כי בפשטות אין בכוח סברת "א"כ ביטלת" בכללות להיות אלא מדרבנן, הכא שאני שמה שלא מכוונים מחמת ירידה בדרגתנו [ולא מחמת חתן וכד'] אינו פטור מהמצוה אלא כאונס אבל כאשר קוראים למעשה המצוה היא מדאורייתא. עוד י"ל שכדי לא לבטל יש לה דין דאורייתא דכעין דאורייתא רצו להשאיר.
ב. לא כתבתי שאין חילוק בין חתן לחולה אלא ששפיר יש ללמוד את העיקרון מחתן. [קרא נא במתינות למעלה.]
ג. אתה מציג את דבריי כאילו האריכות היא הסיבה לפטור. וודאי שהכוונה היא הסיבה אבל הקוצר בברכות הוא סיבה לא לחשוש כ"כ לחוסר כוונה וחוץ מזה הרי ק"ש דאורייתא וחמורה יותר מברכות.
תוקן על ידי - ווטו1 - 21/08/2003 3:42:58
נשלח ב-21/8/2003 02:35
ווטו
כתבתי הבל וליצנות שכך הוא באמת, ואין שום עולה לומר בדרך נחת שאיזה סברא הוא הבל, או ליצנות.
מ"ש באות א' כי ע"י אונס נעשה דאורייתא, יציבא בארעא וכו', אונס רחמנא פטרי' ושוב באת וחידשת כי ע"י אונס רחמנא חייבי', אתמהה.
ומ"ש בעוד יש לומר כי רצו להשאיר כעין דאורייתא, כתבת חילוק בלא טעם, כי למה ירצו חכמים שיהיה כעין דאורייתא?
ומ"ש באות ב' כי למידין העיקרון מחתן, הבנתי כוונתך היטב, אבל ילמדנו הרב ווטו, למה כשטבעה ספינתו בים אין למידין "העיקרון" מחתן כמו שהחזו"א למד לענין חולה.
נשלח ב-21/8/2003 03:50
בר"פ,
ענין הסגנון נשאיר אולי לאשכול אחר!
לא ש"אונס נעשה דאורייתא" אלא שמי שפטרוהו כאונס ובכל זאת קרא אז פשוט שקריאתו כמעיקה"ד דהיינו דאורייתא.
מה שכתבתי שרצו כעין דאורייתא היינו אם הסיבה היא משום "שא"כ ביטלת" הרי רצו שתישאר תורת ק"ש כמעיקה"ד.
החילוקים בגמ' בין טרדא ודמצוה לגבי חולה ושטבעה ספינתו היינו ככלל הלכתי לקבוע הלכה לכל החתנים, החולים ושטבעה ספינתם. אבל החזו"א הרי לא השתמש בפטור של חולה, אלא ידע בעצמו שאינו מכוין לפי הראוי לו ועבורו שפיר י"ל ששם [מלשון שמאות] עצמו שחוסר כוונתו דומה לחתן.
נשלח ב-21/8/2003 06:45
ווטו
נתעורר כאן דיון חדש, כשאחד מקיים מצוה שנפטר מטעם אונס, אם מקיים דאורייתא או לא. וכמו"כ יש להסתפק בכל אינו מצווה ועושה אי מקיים דאורייתא או לא. ואולי יש על זה מקור ברור. אבל כעת היה נראה ממה שר' טרפון היה פטור מק"ש מפני הסכנה, ואמרו שם כדאי היית לחוב בעצמך, משמע דוקא משום שעשה כב"ש במקום ב"ה, אבל אם באמת היה הלכה כב"ש היה מקיים מצוה, דאי לא תימא הכי א"כ שוב לא היה רשאי לסכן עצמו.
לא הבנתי מה שחילקת מחולה, ובבקשה ממך, שתבאר את דבריך יותר באריכות.
נשלח ב-7/8/2008 22:50
מצאתי ב"ארכיון" שלי מה שרשמתי מזמן כ"שאלה ותשובה" כנראה כשקרה איזה פיגוע ואיזה "גדויל/צדיק מפורסם" פרסם את צערו על האסון [ואולי שלחתי את זה לא' הכותבים בפורום שהעלה אז את הנקודה].
שאלה:
על א' מקטני הדור ששפט כל דבר ע"פ רושמו החיצוני בעיני החברה שגידלתו וסובבתו וכל התקדמות מעבר לאמונות החברה לו לזרא וכל נאורות כחומץ לשיניו וכעשן לעיניו וכתסמונת לדעתו ובאירוע אסון כבד לשכיניו החברתיים "החליט" להצטרף לקהל הבוכים שלא בצורה טבעית אלא בכפיה מלאכותית שלא בצנעא אלא בהצהרה לאחרים, האם נאות הדבר?
תשובה:
הדבר תלוי ברמת קטנותו אם אחרת אין סיכוי שיבכה ובכיו המלאכותי אמנם יחנכו בכל זאת לישא בעול גם עם מי שלא נמנה על סביבתו המיידית, הרי על כך אמרו חז"ל מתוך שלל"ש בא לשמה, אך אם בזה רק יגדיל דמיונו שיצא ידי חובת האיכפתיות, הרי דמעת תנין דמעתו ונמצא שעושה שימוש זול בקרבנות האסון למען תדמיתו ובכה"ג אין השלל"ש שלו קרוב ללשמה אלא לעשית הלשמה קרדום ואין זה מורה על טהרת הנפש אלא על צביעות.
נשלח ב-7/8/2008 22:57
הרי בזמנו וכך מופיע גם בהלכה היו שוכרים מקוננות מקצועיות ואני מניח שהלשמה היחיד שלהן היה לשם הכסף. אולי יש לאותו גדול דין מקוננת?
נשלח ב-8/8/2008 12:21
משק',
לגבי מקוננות כאלה שהזכרת לא היתה השאלה עולה, כי בלבן ובלב כל אדם שאינן באות להביע שום צער אלא להיות כמו מכונות שמעוררות אחרים ולכן אין בעיה מבחינת הנושא שלנו [צביעות מול "מתוך שלל"ש"] גם אם הן תשמחנה בכך שהרי מרוויחות ממון. כעת משבדקתי את תאריך כתיבתי והשוויתי לאשכולות שבזמן ההוא, נזכרתי באשכול שנפתח עקב האסון בישיבת מרכז הרב בו נכנס פולמוס [שבסוף נמחק] וכתבתי השו"ת כדי להבהיר לעצמי את טענות המתפלמסים.
