דורות רבים חי עם ישראל בקהילות, הקהילות היו על בסיס גיאוגרפי, בכל עיר וכפר היתה קהילה שאיחדה את יהודי העיר או הכפר, ברור שחברי קהילה אינם זהים בשום מובן, הבדלי מעמדות יש בכל קהילה ובכל חברה, הן הבדלים כלכליים, הן הבדלים התנהגותיים והן הבדלים אידאולוגיים, אף רמת הדתיות של כל בני הקהילה אינה שווה ובכל זאת חברה יכולה ומוכרחה לסבול פערים אף לא קטנים כדי לשמור על המסגרת הקהילתית ותוך הסתמכות על המכנה המשותף.
לפני כמאתיים שנה החלה התחלנות כללית בעולם ובאופן מיוחד בעמנו, החל זרם גובר והולך של פורקי עול תורה ומצוות או מחדשים שביקשו לעקור או לשנות ולגרוע מהמסורת שהיתה מקובלת בקהילות ישראל שעיקרה נאמנות ללא סייג להלכה ולפוסקיה.
לאור זאת קמו מגדולי ישראל וטענו כי מעתה אין לנו מכנה משותף עם כל בן ישראל ויש לחלק את הקהילות בין הנאמנים להלכה ולמסורת ובין אלו שאינם כאלה, החת"ס בהונגריה ולאחר מכן הרש"ר הירש בגרמניה קמו ועשו מעשה, הם נטלו את החרדים לצד אחד והגדירו עמצם כקהילה נפרדת, היו מגדולי ישראל גם אז שחלקו על צעד זה וסברו כי אין לחלק באופן רשמי ובלתי הפיך וכי המשותף הוא יהודי באשר הוא.
כאן בארץ אמנם מושג הקהילה בצורתו הישנה כמעט ונתבטל אך שאלת שיתוף הפעולה והכרה ביהודי ללא הלכה נשארה בתוקף, ניתן לומר כי החרדים נקטו באופן כללי בעמדת הפרדת הקהילות והציבור הדתי לאומי בחלקו הגדול נראה שראה עצמו כחלק מהקהילה היהודית הכוללת גם את החילונים.
אלא שבמהלך הזמן נתפסה ההפרדה כאידיאל ובטל הערך העליון של אחדות, כאילו לא על פריקת עול הפרידו את הקהילות בכאב אלא אף על מי שאינו מהדר בכזית חזון איש יש להפריד קהילות.
הביטוי החד ביותר הוא במוסדות החינוך, מותר וראוי ומוכרח לדחות את מי שאינו עומד בקריטריון החרדי בטענה כי אנו מעוניינים לשמור על עצמנו ועל חינוך ילדינו, דומה כי לא ניתן להבין לאור טענה זו את ההיסוס הרב שליווה את הפרדת הקהילות באירופה.
לו יהא שהלה אינו נוהג כשורה בכך שאינו מתאים עצמו לאורח החיים הנהוג במחוזותינו, ולו יהא שאין לו כל הצדקה לדרוש מאיתנו להתפשר, וכי משום טוהר ההשקפה ודקדוק ההלכה מוצדק להבדיל עצמנו מכלל ישראל?
תחת מכנה משותף של נאמנות למסורת ההלכה נוצרו עשרות מכנים שאינם משותפים של הליכה בגרביים באותו צבע, חבישת מגבעת זהה, תפילה באותו ניגון וסדר יום זהה להפליא, ולא, אין לך מקום בקהילה.
האם אין לשמור על אותו קריטריון שהכריח להפריד את הקהילות בבחינת 'הבו דלא לוסיף עלה'? מניין הרשות להחמיר ולהחמיר בצמצום ההגדרות לסף ההשתייכות לקהל יראי השם?
מאיר
תוקן על ידי - ymy33655 - 28/09/2006 17:28:37
נשלח ב-28/9/2006 17:28
היות וזמני כעת קצר, אסתפק בהבאת דוגמה קטנה על המצב אליו הגענו. בהרצאה ששמעתי לפני מספר חודשים מד"ר נרי הורוביץ אודות מערכת החינוך החרדי, הוא ערך מיפוי על בתי הספר היסודיים לבנים חרדים בבית שמש לבדה והראה כיצד בקהילה חרדית קטנה יחסית פועלים כ-20 מוסדות חינוך עם הגדרות שונות של אוכלוסיה [חסידים, ליטאים, ספרדים, מודרנים, בעלי תשובה, אברכים ועוד היד נטויה] ובמסגרות שונות מבחינה פורמלית [חינוך עצמאי, מעיין החינוך התורני, מוכר שאינו רשמי, פטור, שובו] . זהו לדעתי מצב קטסטרופלי, אשתדל בהקדם להרחיב בנושא.
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
נשלח ב-29/9/2006 02:18
באשכול סמוך העליתי בקצרה את הנושא בהקשר לכך שזו אחת מהבעיות של מערכת החינוך החרדית הקיימת, ילד הרואה שמנהגו של עולם: "אם מרני אינו מרנך, בני לא יתחנך עם בנך" מקבל מסר של זלזול בשונה ממנו, ודבר זה מהוה כר נרחב להתפתחות מידות רעות, ומכך גם נגרם שהילד חסר פתיחות, כי מתוך זלזול קשה להבין, מלבד זאת שהומוגניות מפריעה להתפתחות אינדבדואלית.
נשלח ב-29/9/2006 13:00
תמות נפשי עם פלשתים
נשלח ב-4/10/2006 00:35
שמעתי שבווינה רצו הרבנים להפריד הקהילות, ואחד מאדמור"י בית רוז'ין טען בתקיפות שאסור ואמר: "הרשעים אינם מפרידים בין יהודי ליהודי ואת כולם הורגים, ואנחנו נפריד ונבדיל?" ולכן המושג הפרדת קהילות וכדו' לדעתי היא דבר נורא ולא חינוכי כלל. צריכים ללמד וללמוד את הכלל "יש חילוקי דעות אבל אין פירוד הלבבות". אגב, זה אחד הנושאים החשובים שרציתי להעלות באשכול הסמוך בעניני חינוך, ובל"נ ארחיב שם הדיבור על כך. מותר לנו לחנך שיש לנו דרך שונה משל האחר. כן, אנחנו נוהגים להתפלל בניגון זה ובנוסח זה, אנחנו נוהגים ללבוש בגד מסוים זה ואנחנו מחמירים על זה ועל זה. אבל השני גם לו יש מנהגים משלו וחמורות משלו ולפעמים אף הקלות משלו, וזה אינו פוסל כלל את השני. להפך לדעתי זהו היופי של היהדות שיש לה גוונים רבים. יש לו בתי חינוך שונים יש לו בתי כנסת שונים. צריך לזכור שגם בעיירות ברוסיה למשל באותם מקומות שהיו רובם חסידיים, בכל זאת היו עשרות שטיבלאך. אני יודע על עיירות קטנות ממש שהיו שם לפחות כשלושים בתי כנסת. ולא רק שטיבלאך של חסידויות או אשכנז. אלא בית כנסת של הקצבים נפחים וכדו'. אמנם היו מקומות שהיו מריבות שונות, אבל בקומות רבים ידעו לשמר כל אחד על היחידות שלו ועל היופי שלו.
נשלח ב-4/10/2006 02:45
לופטגשפט
אתה רוצה לומר שמי שאינו מקפיד על כובע כמו שלי ומי שחלילה מסוגל ללבוש חולצה צבעונית הוא מותר בקהל ??????????????????????????????????????
הרי כל הרעיון של הבגדים המוזרים שאנחנו לובשים זה כי זה חובה קדושה, אז איך נוכל להשלים עם כאלו שפורקים את עול מנהגי אבותינו, איך נוכל לראות כבלע את הקודש, איך??????????. בצ"כ
אם לא ניפרד איש על על מחנהו ואיש על דגלו, במה נתייחד? היעלה על הדעת שחסיד ספינקא יתפלל באותו בית כנסת עם חסיד טשורטקוב או חלילה עם ליטוויק. הפלא הוא איך בבי"ש יש רק 20 חיידרים,
נשלח ב-4/10/2006 09:06
אשר. זהו אכן הכאב. מצד אחד אסור לנו להפרד ולהפך לקהילות נפרדות. מאידך חייבים ללמד ולחנך שכל אחד יהודי בדרכו. בפרט מה שקשור לסוגים מסוימים בתוך הציבור החרדי (למעט מי שלא מהציבור החרדי, שזהו בעיה נפרדת ויותר מסובכת). וזה דבר שאפשר לכל ראש בית אב לחנך באופן אישי את בניו ובנותיו. זה דבר שלא אמור לעורר שום חיכוך בינו לבין המוסדות וכדו'. הילדים שלנו מספיק חכמים בכדי לקלוט את הדברים, הבעיה שרובם לא שומעים זאת.
נשלח ב-4/10/2006 10:16
אשר
הבעיה היא שאין דגל, הדגל היחיד שיש הוא דגל הפירוד, אם היה דגל לכל קבוצה, גם בלי פירוד כל קבוצה היתה מיוחדת.
נשלח ב-5/10/2006 00:15
לופטגשעפט
זוהי בעצם הבעיה, ההדבקות במלבושים ובמנהגים חסרי פשר והפיכתם לדגלים, היא היסוד לחלוקה המטופשת הזאת. אם כל היהודים היו מתפללים ביחד, ולא היו מקימים שטיבל מיוחד לאוכלי פאלשע פיש ושטיבל מיוחד לללובשי מגפיים ושטיבל מיוחד לבעלי גרביים לבנות וכו'. ובית כנסת נפרד לחסידי רבי פלוני ועוד בית כנסת לתלמידי ראש ישיבה פלוני וכו'
אזי גם לחיידר כולם היו יכולים ללכת ביחד.
קיצורו של ענין הסרח העודף של הפרדות הקהילות מעיק עלינו.
נשלח ב-5/10/2006 02:13
אתה לא צודק לדעתי, אשר. כבר מאז היותנו לעם כך היה הדבר. כל שבט ושבט מבני ישראל היו לו דגלים משלו ודרכים משלו במובנים משלו, יש על זה חומר במקורות, אולם זה לא היה פילוג וכדו', אלא להיפך לדעתי זהו היופי של הנהגות שונות. אולם מאוחר יותר הפך הדבר כנראה למחלוקת, עד שלא הותרו השבטים לבוא זה בזה. עד שט"ו באב הפך ליום שמחה משום שהותרו חזרה לבוא זב"ז. זאת אומרת שיתכן חילוקי מנהגים ודעות, מלבושים ומנהגים. לעומת זאת אחדות. כשאני רואה את התימנים הצעירים הבודדים שמחזירים עטרה ליושנה במלבושיהם ובמנהגיהם, ובשנים האחרונות אף הקימו חיידר על טהרת המנהגים העתיקים, אותי זה מרגש ביותר, על אף שאני רחוק מלהיות תימני.
נשלח ב-5/10/2006 09:05
לופט, מה היו הדרכים השונות של השבטים, נא פרט. ואותי התופעות האלו לא מרגשות, יש להם לכל היתר ערך פולקלוריסטי.
נשלח ב-9/10/2006 21:47
לופטגשעפט
אם אתה לא יכול לאכול איתו ולהתפלל איתו, איך תוכל ליצור איתו קהילה.
נשלח ב-11/10/2006 02:28
אני סבור שיש הבדל גדול בין התפלגות העדות החסידיות המתפלגים לפי טעם וריח וסגנון וגם לבוש שמאז ומעולם השתמשו בני אדם לאפיין את עצמם על פי תלבושתם, וברור שטבע העולם מחייב התפלגות כזאת.
אך בתוך העדה החסידית לא מחלקים ובונים במות כל אחד לעצמו. אדרבה החסידות היא שהורידה את המחיצות בין ה"נחות" ל"גבוה" היא ביטלה כל המחיצות. וכך אצל ה"רבה", העני והעשיר השוטה והחכם הגאון והעם הארץ עמדו כולם במעמד שווה. כך גם במוסדות החסידיות שחסיד "נעלה" לא יעיז לטעון שאינו רוצה בחסיד "שייגעץ" בתוך המוסדות.
לעומת זאת כל הקהילה הליטאית העכשווית רק בנויה על שכבות אליטיות שמתרבות מדי שנה לפי הידורי ההדס והידורי הלבלב וספרו של פלק בצניעות.
יודע אני מקרוב על עיר ליטאית גדולה בארה"ב שכל מוסד שנפתח יכול רק להצליח כאשר הוא פוסל הרבה אנשים ורק כאשר פוסלים מספר הגון של משפחות, אז המוסד יזכה להצלחה רבה ויפרח, אך אוי למוסד שיקבל את כולם...מדובר בפג וטריפה שלא יחיה שנים עשר חדש. כמה שאני מנסה לרדת למנטליות הליטאית הזאת הנוגדת את כל מהותי וחינוכי - איני מצליח. משהו בדנא הליטאי קובע את זה. ויש הרבה מה להאריך בכך.
_________________
נשלח ב-11/10/2006 05:38
היום אפילו פורמים מתחלקים . זה שאתה כותב בו עכשיו , פתוח לכל . ואילו אחיו , רב שיח נועד למיוחסים בלבד . ימים יגידו מי נהג יותר בתבונה .
נשלח ב-11/10/2006 06:39
תתחדשו על הפורום.שיהיה זה מקום לקידוש השם.
אני גם חושב שהחלוקה עצמה אינה בעייתית. מה שמהוה בעיה היא התנשאות ושנאה לשונה לאחר.
רק רציתי להעיר לאתנחתא. נכון שהחסידות "השפילה" את הת"ח והשוותה אותו לפשוט עם מול הרבי. אבל היא יצרה מעמד חדש של בנש"ק שהוא גם אם יהיה הדיוט ואידיוט חסר תקנה עדיין יהיה במעמד גבוה משאר העם. עד כדי כך שאפילו לעבוד בעבודה רגילה לא מתאים לו ולבושו יהיה רבני בכל מקרה. הווי אומר שהחסידות החליפה מעמד (חשוב של למדנים ורבנים) במעמד גנטי של בנש"ק.
באשר לריבוי מוסדות הלימוד. יש בוודאי כמה עיוותים של התנשאות "בני,בן בן-תורה, לא ילמד עם בן בעל-בית,חלילה" אבל ככלל גם זה אינו פסול אם המטרה היא צביון מסוים.
נשלח ב-11/10/2006 10:47
נראה לי שצריך להפריד בין כמה רמות בנושאים שהועלו כאן.
א. בין רצוי למצוי. מה בני אדם עושים ומה נכון ולא נכון לעשות.
ב. ההיבט ההיסטורי. מה היו התנאים ההיסטוריים שגרמו להיווצרותן של קהילות ושל סממנים מבדילים.
ג. המעלות והחסרונות של "הדרך הליטאית" בזמננו ושל "הדרך החסידית".
ד. המאבק עם הרפורמה לתולדותיו ובאיזו מידה הוא בר יישום לזמננו.
גם בין החלוקה שלי יש חפיפה מסויימת בין כמה מהתחומים...
כמה הערות על התחומים:
1. כפי שתיאר אתנחתא, וכפי שמתארים רבים, בציבור שלנו, הליטאי, יש תופעה שלילית, שאיני יודע מה היקפה, של פסילת הזולת להאדרת העצמי. היא מצטרפת לנטיה של ריבוי החומרות כהוכחה ליראת שמים, ועוד.
2. מאז בטלה הסנהדרין, כל קהילה, במידה שהיה לה רב, נהגה לפיו. כך רואים כבר בגמרא ובימי המשנה, כאשר במקומו של ר' יוסי היו אוכלים בשר עוף בחלב. היציאה לגלות והפיזור במקומות שונים בעולם הגביר את ההתפתחות של הכרעות הלכתיות שונות, של אסכולות פסק ושל מנהגים שונים. מצד שני, ההתחברות על ידי נדידת עמים (כגון גירוש ספרד) עד להכרה ההדדית בגישות שונות עקב התקשורת ואפילו האינטרנט יוצרת מחדש קהילה כלל עולמית. וממילא צריך להתמודד עם השוני לנוכח הרצון בזהות. התוצאה היום היא פלורליזם מסויים בתוך החרדיות. מותר להיות ליטאי ומותר להיות חסיד (אבל "אסור" להיות ד"ל ואסור להיות רמבמיסט, אם גם מותר למקצת שיטות להיות "זילברמניסט" או הולך בשיטת הגר"א).
3. איני יודע מה היתה החסידות בראשיתה. כמדומה שגם בה רווחו גישות שונות. האם לא היה אליטיזם בשיטת הבעש"ט והמגיד ממזריטש? נניח גישה שמחשיבה את עבודת הדבקות יותר מאשר לימוד גמרא ובמיוחד פלפול? על קוצק מספרים שהחשיבו את שואב המים הענו לא פחות מנכדו של רבי עקיבא איגר, אך האם היה זה כלל? בזמננו, בחצרות החסידים, כמדומה שיש היררכיה לא פחות מישיבה, ואפילו יותר.
שאלה לאתנחתא: מה קובע את הדירוג, במידה שיש, בחברה החבדית?
ושוב הערה כוללנית אך קצרה מדי: במידה רבה נבחנת חברה על ידי הגמישות והאפשרות לשנות מעמד, לטפס ממעמד נמוך למעמד גבוה. בחברות נוכריות, ולפעמים גם אצלנו בעם ישראל, הקריטריון היה עושר. מי שמעשיר, מתקדם. בחברה הליטאית הקריטריונים הם יכולת למדנית וייחוס. בחברה החסידית מה הם הקריטריונים? לפעמים יראת שמים ודקדוק המצוות. צאו וראו הופעתם של אדמורים חדשים, עדיין, שנחנו בסגולות האלו. אבל לעתים קרובות מדי יש ריבוד חברתי שאינו מבוסס, כמדומה, על לימוד, אם כי מסתבר שיש תמיד מקום ליכולת פסיקה ועיון.
תמות נפשי עם פלשתים
