"הגרי"ז מבריסק, ידוע בעולם בעוצמת היראת שמים שלו, ובבריסק אומרים שזה אפילו לא משל ליראה הנוראה של הבית הלוי זקינו. ור' חיים בן הבית הלוי אמר על רבי יהושע לייב, שאיפה שכולם גומרים שם הוא מתחיל. סיפור קטן וידוע על הגרי"ז מבריסק. בבריסק הוא הלך פעם לראות את המקוה להכשירו, היה מבקום באותה עת הרבי מסלונים בעל בית אברהם שהתלוה לרב בלכתו לראות את המקוה. במקום מישהו עורר אם אין באיזה מקום חשש זחילה, הגרי"ז כמעט התעלף במקום, סוף דבר התברר שאין כל חשש. שנים אח"כ כשהוא כבר היה בארץ, הגיע לפניו הגבאי של הבית אברהם מסלונים שהציג את עצמו ואמר שהרב בטח זוכר אותו מהמקוה. הגרי"ז הזדעק מיד וביקש ממנו שלא להזכיר לו את הסיפור, כיון שזה עושה לו רע".
שאלתי שם ואני רוצה לשאול ולשתף גם פה בהרהור שמטריד אותי.
כל הסיפורים היפים האלה לא עשו עליי רושם בגרוש, פשוט לא הרשימו אותי, ואם להיות כנה חלקם נשמעו לי מגוחכים, וגרמו לי לפרצוף לא נחמד.
יש ענינים שאני יודע שאו שאני לא בסדר בהם או שיש לי עוד למה לשאוף, אבל הסיפורים האלה הם מהסוג שגם בחלום רחוק אני לא שואף אליהם ולא רוצה לשאוף אליהם, הם בכלל לא אידאליים בעיניי.
יש מישהוא שהסיפורים האלה כן עשו עליו רושם ? אני טועה בהערכה שלי ? מה אתם אומרים ?
***** כותרת שופצה ע"י ווטו
תוקן על ידי - עצכח - 28/09/2006 22:24:26
נשלח ב-28/9/2006 21:58
לי יש בעיה נוספת עם הסיפורים האלו ואדגים בסיפור נוסף.
הייתי פעם בניחום אבלים על רב גדול ומפורסם שהיתה לו נשמה אשכנזית (גם גוף) שהיה מחמיר הרבה, סיפרו שם מגודל יראת ההוראה שלו שלמד עירובין במשך תקופה ארוכה עד שהיה בקי בכל החזו"א בעל פה ןאז פנה לבדוק את העירוב השכונתי. הוא עשה שני סיבובים שעלו לחשבון של כשמונה עשרה שעות ! (מפי עד ראיה) ואחר אמר שאינו יכול לפסוק בענין מרוב לבטים וספקות.
ואני שואל: הלשם כך ניתנה להם תורה לישראל? הכדי שימרטו שערות ראשם ? הא לא ניתנה תורה למלאכי השרת!
דוקא סיפור שעשה עלי רושם חזק הוא הפוך: שמעתי על ר' צבי פסח פראנק זצ"ל שהתיר עגונה והשיאה, לאחר זמן בא בעלה והיו מקורביו מתלחשים שלא יבין פן יבולע לו, מתוך שהיו מלאטים ביניהם הבין רצ"פ את הדבר, פנה ושאל: בא פלוני? ומשנענה בחיוב פתח ואמר: תצא מזה ומזה והוולד ממזר. כלומר, הן המשנה כבר צפתה סיבוך אשר כזה ופסקה עליו את פסוקה.
מאיר
נשלח ב-28/9/2006 23:33
הבאבא
אמנם בית שמאי היו מחמירים בגישתם ורבי מאיר חשש למיעוטא בהלכותיו
אבל אז באותם ימים הם היו קרובים למקורות ולעיקר ההוראה, כך שמטבע הדברים החששות היו מתקבלים על הדעת, אבל בימינו כאשר התרבו הספרים, כל ספר בנוי על חומרות קודמיו, כל ספר בנוי על הבנת קודמיו, ויש מגמה לחשוש מלהורות היתר, לכן יכול להיווצר מצב כפי שכתבת.
רק צריך לבדוק, כי לפעמים את הסיפורים יוצרים עמי הארץ, ובעיניהם דברי התורה נחשבים רזים טמירים, וכפי שנאמר בספר משלי "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת; בַּשַּׁעַר, לֹא יִפְתַּח-פִּיהוּ" החכמה נחשבת בעיני הכסיל כדבר רם ונישא, מי ידענו ומי ישורנו.
נשלח ב-29/9/2006 00:00
דרום חוקר
חוששני שהכותרת המתוקנת מטעה קמעה, אני לא מתכוון ספציפית ליחס לחומרות ולדקדוקים, זה יותר מזה...
אני לא יודע איך להגדיר את זה בדיוק, אבל אני אצביע למשל על פסקה מסוימת:"במקום מישהו עורר אם אין באיזה מקום חשש זחילה, הגרי"ז כמעט התעלף במקום, סוף דבר התברר שאין כל חשש".
אולי יותר נכון לשאול, האם סיפורים כאלה הם מדד ל'גדלות' ?
מאיר
האם נעלם מאותו רב גדול ומפורסם ש "הלכה כדברי המיקל בעירובין" ?
נשלח ב-29/9/2006 00:04
אספר סיפור שבזמנו עשה עלי רושם גדול. רבי חיים מבריסק הלך לו לאיטו, ראה כלב קטן ועבר לצידו השני של הכביש. מששאלו מלווהו מה ראה רבינו להרתע מזה הכלב והלוא כלב קטן הוא, השיבו רבינו, איני מבין כלב יש כאן? שיניים יש לו? לישוך הוא יכול? נו אז מה השאלה.
נשלח ב-29/9/2006 00:05
בבא
יפה שאלת
ואני יכול לצרף רשימה ארוכה של סיפורים לאלו שהבאת. כגון מה שמספרים על אחותו של החזו"א
ששתתה נפט וכשנודע לה התעלפה. תחילה סברתי שזה מפני שפחדה שהנפט יזיק לה. אחר כך
התבאר לי שזה מפני שכאב לה על ה"ברכה לבטלה" של שהכל על הנפט.
נראה לי שהתשובה פשוטה למדי: זה נקרא "יראת חטא". לפחד מן החטא.
גם בזה יש דרגות והבנות. אבל לפי דרגתם נראה לי שזה "יראת חטא".
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו
נשלח ב-29/9/2006 01:07
טוב, אז אני אאזן בסיפור ששמעתי לפני זמן רב מאחד הר"מים שלי, חרדי-בני ברקי-חברונער על הגרי"ז, עת למדנו בישיבה מסכת סוכה:
יהודי ראה את הגרי"ז יושב בחג הסוכות מחוץ לסוכתו ואוכל תפוח. היהודי תמה על הגרי"ז ושאל אותו מדוע הוא לא נכנס לסוכה לאכול את התפוח. השיב לו הגרי"ז שע"פ ההלכה אין איסור באכילת תפוח באכילת עראי מחוץ לסוכה. ובכל זאת, הקשה היהודי, הרי ודאי שעדיף לאכול בתוך הסוכה (כאותם יהודים שמקפידים שלא לשתות אפילו כוס מים מחוץ לסוכה) מה וודאי שאין 'עניין' לאכול דווקא מבחוץ....
השיב הגרי"ז: אחרי שאזכה לקיים את כל מה שהשו"ע מחייב אותי לקיים, אני אעבור על החומרות וה'יש עניין'ים... ומדובר באותו גרי"ז של בח"ח...
אלמלא היה הר"מ שלי חרדי-ליטאי מובהק, הייתי מסיק שהכל סוציולוגיה (בתרגום לשפת המקור). בצר לי, אסיק שכנראה גם הפסיכולוגיה היא גורם שיש להתחשב בו.
נשלח ב-29/9/2006 01:29
אמיר
מה עניין שמיטה להר סיני ? מה הקשר של הסיפור הזה לפה ?
מיימוני
נזכרתי בעוד סיפור שקראתי לפני זמן באחד העלונים (קוממיות ?). סיפרו שם על הרב שך שכשהוא היה ילד קטן הוא הקפיד מאוד על ק"ש לפי שיעור המג"א, פעם אחת מאונס / בשוגג הוא נמשך בשינה ואיחר את השיעור הזה, הוא מאוד הצטער, ומאז עד סוף ימיו "העניש את עצמו" שלא לישון כהוגן ע"י שהניח את הכרית באופן משונה מה שמנע ממנו לשקוע בשינה. מבחינתי זה אותו ז'אנר.
יראת שמיים יש כאן, אין ספק. השאלה היא אם לא מדובר ביראת שמיים משובשת ?
אני רוצה לחדד את שתי הנקודות שמפריעות לי.
הראשונה, ואני ממש מתנצל מראש על הבוטות, זה שהרושם מהסיפורים האלה שבמקום שהמצוות יתקנו את האדם הן עושות אותו ל "מטורף".
השנייה, זה שהסיפורים האלה מציגים קנה מידה מעוות ל "גדלות". אלה לא ניסיונות לא התלבטויות ולא קשיים של אנשים גדולים.
אני אביא דוג' פשוטה - יהודה. אני מניח שלית מאן דפליג על גדולתו. על שום מה ? על שום "צדקה ממני" ! עם אחד תורה אחת שני עולמות שונים...
נשלח ב-29/9/2006 01:53
באבא
זה גם סיפור על חרדה.
מה שרציתי לומר זה שהרבה מסיפורי הצדיקים אינם באים ללמד מוסר מעשי, אלא סתם רכילות על חייהם של צדיקים.
נשלח ב-29/9/2006 02:44
אפילו כאן נפלו בטעות הזו, שלגדולים אין אופי??? ברור שסיפורו של אמיר חוזה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא! ולא משום שהיה הגר"ח פחדן, כפשוטו, אלא משום שזו היתה צורת החשיבה שלו, משוללת כל הרגשה, ולוגית עד כאב...
נשלח ב-29/9/2006 03:33
לומד וכולם
אני הרכיל מגלה סוד. אומרים - ואללה הוא היודע - כי הגרי"ז עבר מה שעבר ולכן היה יותר חששן
ויותר "עצבני" אם זו המילה הנכונה.
אבל סבורני שלא זו הסיבה המרכזית. היחס הזה למצוות מצוי, לפי המסופר, כבר אצל ר' חיים. יש
סיפור על ביקור של שליח מארץ ישראל, דומני, בוולוז'ין, שם התארח בלילה אחד של פסח אצל ר'
חיים ופעם אצל הנצי"ב. אצל הנצי"ב היתה שמחה גדולה ובסוף הלילה, לפי המסופר, נטל מצה
ואמר: בכמה מצוות זכינו הלילה! אצל ר' חיים, הכל נעשה לאט ובזהירות ועם הקפדות מהקפדות
שונות, ועד שסיימו את ההגדה לא נותר זמן לאכול - כך הסיפור - ובסוף אכלו מצה וברכו. מן הסתם
חשש ר' חיים גם לשיטה שיש לסיים עד חצות את האפיקומן. ולאחר הכל, נאנח ר' חיים ואמר: כה
הרבה מצוות הלילה, ומי יודע אם יצאנו ידי חובתנו.
זה לא רק משהו רגשי. צדק לומד. זה משהו שנמצא באמצע. אני סבור שאני מבין זאת לפי
הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. ניתן לטעון שאדם מכריע הכרעות בחייו לפי הנחות יסוד. אולי הן לא
תמיד מודעות, אבל הן קיימות. הנחת היסוד אצל גדולי ישראל אלו היא שהמצוות הן קשות מאד
לבירור, והלמדנות כה חלשה לעומת האפשרויות הרבות של פרשנות, עד שאדם אינו יודע אם הוא
יצא ידי חובה.
האם הקב"ה היה נותן את התורה באופן כזה שהיא בלתי אפשרית לקיום? האם באמת אותם
פרטים הם כה מסבכים את התמונה? צא וראה כי הנצי"ב, לפי המסופר, עשה הכל בשמחה וסבר
שיצא ידי חובה. ובוודאי הקפיד גם הוא על הפרטים. יש כאן אם כן הבדלי אישיות. אבל הם בנויים לא
רק על הפסיכולוגיה, כפי שאפשר לטעון לגבי הגרי"ז על סמך הביוגרפיה שלו, אלא על הגישה לחיים
ועל הנחות היסוד לגבי החיים, האדם והתורה, ומה שה' רוצה מאיתנו בעולם.
גילוי נאות: אני סבור שהגישה הזו של זהירות מופלגת היא מוטעית. אבל כתבתי לפי מה שאני מבין
בדעת הנוהגים כן, כי תורה היא ולימוד היא צריכה.
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו
נשלח ב-29/9/2006 06:22
אמיר
נקודה מענינת, אף פעם לא חשבתי על זה שבסיפורים האלה יש מימד רכילותי.
לומד
אני לא מבין איך הבנת שניסיתי לטעון ש"אין להם אופי", לא היתה לי כוונה כזאת.
מיימוני
לא ידעתי. זה אכן מתרץ כמה דברים, אבל לא את כל הסיפורים. אבל בכל אופן עדיין זה לא מסביר למה הסיפור הזה הובא לשבח.
תוקן על ידי - הבאבא_תור - 29/09/2006 6:31:17
נשלח ב-29/9/2006 10:07
יש לדון שהלא כזו חרדה עלולה להביא ללחץ דם ולשאר מחלות והרי דווקא בבריסק מחמירים בפיקוח נפש. השאלה הבסיסית היא למי ניתנה תורה, האם רק למי שכל היום בלחץ, ובאותה מידה האם תורה ניתנה רק למי שלמד את כל השו"ע בעיון?
תוקן על ידי - בעלבעמיו - 29/09/2006 10:10:32
נשלח ב-29/9/2006 10:30
בבא תור
הסיפור הובא לשבח משתים או שלוש סיבות.
א. יש בכתבי אחרונים שבח גדול לחומרה ולהשתדלות לצאת מהספק. כבר הזכרתי פעם את שיטת
הרב שטרנבוך, כי במצוות עשה, אדם שלא קיים לפי כל השיטות לא יצא ידי חובתו! הרמח"ל ממליץ
על החמרה בתור אידיאל. ואם זה מעניין אותך, בני בראון כתב מחקר על ההחמרה וטעמיה.
כמובן, יש לדברים שורש בשיטות ראשונים ובגמרא עצמה.
ב. החינוך שלנו בדורות האחרונים מגדיל ומעצים את היסודות החד צדדיים האלו כמו ההחמרה. לכן,
סיפורים כאלו זוכים להערכה רבה ומועברים הלאה.
יש להם גם שימוש נוסף. כיון שהרב מחמיר גדול מאד (לא בחומרות, אבל בדינים), אני הקטן נוכח
מייד איזה מרחק גדול יש ביני לבינו, וממילא לא יעלה על דעתי לחשוב שאני מתקרב אליו.
ג. מצד שני תפיסת הגדולים מעלה אותם על נס מעבר כמעט לכל ביקורת לימודית. לכן, כל מה
שעשו זה טוב, גם אם מה שעשו אינו לפי ההלכה, על כל פנים ההלכה הפשוטה.
כלומר, כדברי הרג"ס, יש כאן הרבה מאד סוציולוגיה.
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו
נשלח ב-29/9/2006 11:02
ובכל זאת, ההנחה שקיום המצוות הוא כה מורכב עד שאי אפשר לקיים מצוות כהלכה הוא קצת מעוות, אם לא יותר מכך. וכי למי ניתנו המצוות? למלאכי השרת? ואפילו אם יוכל הגרי"ז לקיים מצווה, ולו אחת, כהלכתה, ומה עם שאר הבריות שאינם ברמתו של הגרי"ז? יש פה איזו תפיסה פסימית שלפיה אדם נידון בין כך ובין כך לגהינום. הרי ישנן תרי"ג מצוות ולא יתכן שאדם יקיים אותן, ואפילו לא את מיעוטן כהלכה. תפיסה כזאת מובילה באיזה שהוא שלב לניהליזם, אם לא אצל גדול כגרי"ז הרי אצל קהלו שיודע שאינו מסוגל לקיים מצוות אפילו לא ברמת הגרי"ז (שלשיטתו גם הוא עצמו לא יכול לקיים מצוות כהלכה, עיין ערך ההמנעות לבוא לירושלים בימי חג הסוכות) וברור לו שאין מה לעשות, ככל שנתאמץ נגיע בסוף לגהינום. ואגב, ההמנעות מלהכנס למצב של ספק חיוב משום שוודאי לא ניתן לקיים את המצווה, כדלעיל בהמנעות הגרי"ז לבוא לירושלים בימי חג הסוכות, גם היא איננה פתרון. אם כך נבטל עוד כמה מצוות. לדוגמא ציצית. עדיף אולי לא ללכת כלל בבגד עם ארבע כנפות, לא טלית גדול ולא ט"ק, ולא להתחייב בציצית, מאשר ללכת עם בגד כזה ולהכנס לחיוב. הרי ברור הוא שלא נוכל לקיים את המצווה כפי שבאמת נדרש מאיתנו (וכי באמת יודעים אנו בטיב הציצית, שלא לדבר על התכלת לשיטותיה?) ונמצאנו עוברים על לבישת ארבע כנפות ללא ציצית. ואם נרחיב את זה הלאה. כל המצוות שאנו מברכים על עשייתן עדיף אולי שלא לברך. הרי הסיכוי שנקיים את המצווה כהלכתה הוא קטן ואם כך ברכנו ברכה לבטלה על מעשה שלא עלה לנו כמצוה (אלא אם כן נאמר שגם איננו יודעים לברך את הברכה כהלכתה ולכן גם היא למעשה איננה ברכה ולא עשינו ולא כלום ודו"ק). בקיצור. יותר משאני רואה פה יראת שמים אני רואה כאן פראנויה לשם שמים.
תוקן על ידי - אח_של_השכן - 29/09/2006 11:05:23
טוב שכן קרוב מאח רחוק?
נשלח ב-29/9/2006 11:20
אני יכול להבין שיש פה סיפורים יפים ויפים פחות. אני מבקש להבין. איפה יש פה יראת שמיים. יש פה חומרות, יש פה יראה עצמית מחוסר הבנה. אני רואה פה מורא מהוראה. יש פה פחד מהבריאות ומכלבים. אין פה ולא כלום עם יראת שמיים
רש"י מסכת ביצה דף ב עמוד ב
התירא עדיף ליה - טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר.
