תופעות של O.C.D (כפייתיות ) ידועות בהרבה נושאים , וכמו כל מחלה והפרעה הן עלולות להיות קיימות גם אצל אנשים גדולים .
אצל אנשים גדולים ויר"ש הרי - מטבע הדברים - עלולות תופעות אלו לצוץ יותר בענייני מצוות ויר"ש ,ופחד מעבירות.
ובעוד שאצל בחור צעיר שירוץ כל רגע ליטול את ידיו מחשש לחוסר נקיות, נבין שצריך לקחתו לפסיכיאטר, הרי אם תופעה כזאת תיצפה אצל אדם גדול, נתפעל מרוב יראת השמים שבקרבו ומהקפדתו על נקיות.
(נכתב באופן כללי ובלי להתייחס חלילה לאישיות של האישים שהוזכרו באשכול)
נשלח ב-29/9/2006 11:42
ממללא,
הסיפור שלך דוקא תואם את המגמה. מירב המאמצים מושקעים בהלכות הראשיות, למי יש זמן בשביל 'יש ענין'? הגרי"ז עצמו הכריז: "מיר זיינען נישט פון די מחמירים" !! (מלר, עובדות והנהגות, ב, עמ' צו.)
לאמור: דקדוקי מצוה אין פירושם הוספות וחומרות על המצוה, אלאעשיית המצוה בשלימותה בכל פרטיה ודקודוקיה.
אני ממליץ בחום על מאמר נשכח של ב' בראון: 'החמרה: חמשה טיפוסים מן העת החדשה', דיני ישראל כ-כא, תש"ס-תשס"א.עמ' 123 - 237. בו הוא מנתח את מניעי ההחמרה של: החתם סופר, רצ"א מדינוב, ר' יוזל הורוביץ מנובהרדוק, הגרי"ז, והחזו"א. קשה לסכמו בכמה מילים, ובכל זאת: ההחמרה הנובהרדוקאית נולדה מתוך תחושה של התחבטות אישית בלתי פוסקת עם חולשות האדם, ההחמרה הבריסקאית היא תוצאה של מתח סביב אופיה הנוקשה של המצוה, גדרים חתוכים ומדוייקים שלה. לעומת זאת החזו"א החמיר דווקא מתוך אופיה המרוכך של המצווה, מתוך ראיית צדדים רבים נוספים במצוה שצריך להביאם לידי ביטוי.
אדרבא, יבוא בעל שמועה ויעמוד על שמועתו. (או בעל אסכולה על אסכולתו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה..)
נשלח ב-29/9/2006 12:41
ועוד ראית בענייני החומרות שהפכו לאידיאל במקומותנו
פתחי תשובה יורה דעה סימן קטז
שכתב בשם תורת האשם דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו
המסר מכל אותם הסיפורים הוא לא שצריכים להחמיר ולצאת כל השיטות אלא שלאותם הגדולים היה אמונה מוחשית, וזו מעלה נשגבה בסולם הערכים בתורת בעלי המוסר ועבודת ה' בדורינו. ע"ע ר' יחזקאל לוינשטין זצ"ל.
נשלח ב-29/9/2006 17:50
מלמד, 'המוחשיות' עליה אתה מדבר היא עובדה בתורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) שכל מי שמצייר לעצמו את החוליה הראשונה שבשרשרת הנפש (הפסיכולוגיה) גם כאשר הוא/היא עוסק/ת בחוליה האחרונה, עולה סף ההתרגשות שלו/ה כאילו עוסק/ת בחוליה הראשונה. (אצל חז"ל מוצאים את זה בבגדי צבעונים של אשה ובציצית התכלת של הבגד שדומה לרקיע.)
גם השיהאד המתאבד בפיגוע יכול לראות את שכרו הוורוד במוחשיות וזה לא עושה אותו גדויל. זה רק מעיד שהוא עוסק בנמרצות בנושא וקושר את החוליות. לכן אין לראות בדבר 'מעלה נשגבה' אלא עדות שאנשים אלה עסקו בנמרצות בנושא הקריירה שלהם.
נשלח ב-29/9/2006 17:55
מלמד אני לא מבין מה פה אמונה מוחשית כשהגרי"ז נמנע לבוא לירושלים בסוכות כדי שלא להתחייב בלולב מדאורייתא מתוך ידיעה שממילא מן הנמנע לקיים את המצווה כהלכתה (והסיבה היא לא השיטות השונות כי אם התחושה שתמיד יש חשש שהלולב שלך לא כשר גם אם בדקת מאתיים לולבים לפני שבחרת בו) זו לא אמונה מוחשית. זוהי כפייתיות מעניין כמה פעמים היה בודק לפני שהלך לישון אם הדלת אכן נעולה כהלכתה (ומן הסתם עדיין היה הולך לישון בחרדה שמשהו עם הדלת אינו כשורה)
יותר עניין אותי התגובות הלא פרופורציונאליות, אם על דבר כזה מתעלפים, על דבר חמור יותר ח"ו קופצים מהגג ? אבל כבר מיימוני ענה. או "העונש" שהטיל על עצמו הרב שך, מה הוא מביע ?
או השקפת העולם המעוותת של הסיפורים האלה ביחס ל'גדלות'.
נשלח ב-29/9/2006 18:47
בוגי, לא אמרתי שמוחשיות הוא דבר חיובי, רק הסברתי מדוע מספרים ה"מחנכים" בני דורנו אלו הסיפורים ומה המסר שהם רוצים להעביר.
אח, אם מציירים במחשבה התוצאה שעלולה להיות בגלל לולב פסול או על כל ביטול מצוה דאורייתא, אז אין אלו דברים רחוקים. נכון, שאם היה לו כמ"כ הנהגה זו בעניני רשות, לוודא אם הדלת שלו נעולה וכדומה, אז סימן שכל זה בא מכפייתיות. ויהיה זה "פירכא" על הרמי"ם והמשגיחים שמספרים את זה.
הבאבא, אם על דבר כזה מתעלפים, אין דין כזה מתי להתעלף ומתי אין צריכים להתעלף, ומספיק קצת חרדה. אם יש פחד עצום בלב - מתעלפים. העונש שנטל רב שך על עצמו, לאו דווקא נובע מאי-פרופורציונליות, אולי הרגיש שרק באופן זה יתעורר בזמן. מן הסתם, לאחר תקופה כבר התרגל לצורת שינה זו, וכבר לא יכול להירדם באופן אחר...
נשלח ב-30/9/2006 20:00
אח של השכן
האם באמת אינך מכיר את הסיפור על בדיקת הדלת של הגרי"ז.
מספרים כי פעם ביקשו ממני להסביר מדוע הוא כה מחמיר, והביאו כדוגמא את בדיקת הדלת לאחר
שהיא ננעלה. (איני זוכר את הפרטים המדוייקים, וממילא זו שמועה ולא איש מפי איש). אז הוא ענה
לפי אותו משל: אני שולח לבדוק עוד פעם ועוד פעם את הדלת שהיא נעולה. ובסוף אני הולך לבדוק
בעצמי. ואז אני מגלה שהיא עדיין פתוחה...
אני הבנתי את הסיפור כך: בכשרונותיו, יכול היה לראות בעיות שעלולות לצוץ בכל מיני דברים, מה
שאחרים לא שמו לב אליו או שהיו פוטרים זאת בנימוק שזה לא חשש רציני. אבל הגרי"ז בכל זאת
חשש לזה.
האם זה מפני שהיה חכם יותר וראה יותר אפשרויות, או בגלל שהיה חששן יותר (בגלל אופי אישי,
כתולדה של חינוכו בבית בריסק, או בעקבות השואה) איני יודע.
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו
נשלח ב-30/9/2006 21:06
אז מה זה אובססיה? פארונויה. ? מה משנה הסיבה.--מה לזה וליראת שמיים? בבא זה הנושא לא? אפילו אמונת חכמים אין כאן. הרב מיימוני אתה מכיר מה שנאמר על המאמר אלוקים ניצב בעדת... אתם אפילו מזידים... וכל הטעויות כביכול שיכולים להיות. הבטחה שהפוסק לא יפסוק לא נכון. כמה מאמרים נכתבו על זה? והאדם פשוט לא מאמין בזה. במה שחז"ל מבטיחים מלשון הפסוק. אם הוא כה מפחד איך הוא יכול בכלל לפסוק. איפה הגדולה?
מודה ועוזב
נשלח ב-1/10/2006 11:52
שלויימלע,
למען האמת איני מכיר כדבעי את בריסק הגרי"זאית. מטבע הדברים תלמידי הגרי"ז לא מצאו דרכם למוסדות מיזרוחניקיים (גם אותו ר"מ שציטטתי לא היה בריסקער, אלא יוצא חברון).
ההיכרות שלי עם מה שנראה כסוג אחר של בריסק הוא עם בריסק הגרי"דאית, כפי שהציג לכאורה את אותו בימ"ד הרב סולוביצ'יק במאמריו וכפי שעיצב את תלמידיו. ב'איש ההלכה' שהוא לכאורה תיאור הבריסקאי האולטימטיבי אליבא דהגרי"ד, הוא טוען שאיש ההלכה לא מקל אבל גם לא מחמיר, אלא עושה את מה שבעיניו מורה ההלכה ושההלכה תובעת את המקל אך גם את המחמיר (או ניסוח דומה). דמותו של הגרי"ד נכרכה אכן במקביל עם קולות שלא נהגו כמעט בכל בימ"ד אחר אבל גם אם חומרות - כלומר, מעין בקשת אמת בלי להתחשב במוסכמות.
מאידך, התיאור של הגרי"ז באשכול הזה מראה שגישתו היא בעצם תמיד להחמיר, וכדבריך בתור גדר המצוה הבסיסי ולא כחומרה.
כיון שאני מניח ששניהם מעבירים מה שנראה בעיניהם כבריסקאיות אותנטית (אם כי הרי"ז קורב יותר למקור - אביו וסבו), הרי שהמסקנה שלי היא ששניהם בעצם ייסדו דרך חדשה בתפיסת ההלכה שלהם, כל אחד לכיוון אחר (בעניינים שהיה ברור לרי"ד שסטה מדרך אבותיו, למשל ביחסו לציונות, הוא לא הסתיר את זה והודה בזה - כך שקשה לי לייחס לו עיוות מודע של מה שקיבל מאביו וסבו).
נשלח ב-7/10/2006 23:28
נדמה לי שהוחמצה כאן שאלה עיקרית
האם מי שרוצה להתנהג לפי ההלכה אמור להיות "עצבני"?
ברור שהתשובה שכולם יענו כאן היא שלילית, ושיש לכל אחד מקורות לצטט בגנות החומרות וכדומה.
אבל, רבותי, ההלכה לא מורכבת משני סעיפים בשלחן ערוך, היא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, מלאה בעשרות ומאות סעיפים קטנים ובאלפי תשובותעל כל נושא פצפון. הרבה דברים שנוהגים בימינו כדרישות מעיקר הדין - בהלכות תולעים, בסת"ם, בד' מינים - לא היו מקובלים כסטנדרט, לדעתי, אפילו אצל הגרי"ז ולא כל שכן אצל גדולי ישראל מהדורות הקודמים.
ובדרך כלל לא מדובר כאן בחומרות אלא בחששות "אמיתיים", כלומר בסעיפים זנוחים בשו"ע או בנושאי הכלים העיקריים שלו.
לפני עשרות שנים כל עם ישראל בנה סוכות משלדת ברזל שעליה ברזנט. יום אחד בא מישהו והראה שבמשנה ברורה כתוב (באמת!) שהדפנות לא אמורות להתנועע, ומאז אפילו אצל ה"מקילים" יש מוטות של לבוד. מה זה אומר? זו חומרא או אמת?
איך בן אדם יכול באמת להתרווח וליהנות בליל הסדר, אם הוא חושש לדעות (האמיתיות, של יהודים יקרים עם זקן ארוך) שיש צורך לבדוק גם אחרי פירורים פחות מכזית? הרי זה בלתי אפשרי! איך יכול אדם להיות רגוע מבחינת דיני טהרת המשפחה, אם שיעור עומק הבדיקה שכל הפוסקים מעתיקים זמ"ז הוא בלתי אפשרי?
בימים בהם הסתובבתי בבני ברק הגעתי למסקנה העגומה שזו אכן היהדות. אמנם יש ממציאי חומרות ללא ריח, אבל גם בלעדיהם אפשר "להכות" כל יהודי סביר, כמעט סביב כל מצווה או עבירה, בחששות אמיתיים הבנויים על דבריהם של פוסקים מקובלים. מי מבין משתתפי הפורום נוטל ידיו ומברך את הברכות הנכונות כאשר הוא קם לתינוק צורח באמצע הלילה? מי בכלל יודע מהן הברכות הללו? מי מסוגל להתמודד עם כל החששות שיש בהלכות ברכות, שבגללן כל מיני בחורי ישיבה מתוחכמים אוכלים את האננס שבלפתן עם הלחם?
אפשר לעשות צחוק עד מחר מהמחמיר ההוא או מהעצבני הזה, אבל אני חושב שבגדול זו היא היהדות כפי שאנו קיבלנו אותה. אוסף הפרטים הקטנים הוא מדי עצום ואי אפשר להשתלט עליו, לכן העצבנים אולי הורסים לעצמם את איכות החיים, אבל ככל שמדובר בנסיון לחיות לפי "הספרים הקדושים" הם צודקים.
נשלח ב-8/10/2006 00:11
נדב, העלית כאן כתב אישום חמור מאד. זה מזכיר לי אמירה בשם ה"יערות דבש", ששום אדם לא
יוכל להימלט מחילול שבת, דאורייתא או דרבנן, מפני שההלכות רבות מני ספור. ולכן צריך ללמוד
וללמוד להיזהר וכולי האי ואולי (=ומי יודע אם זה יעזור). אבל - האם זו היהדות? לדעתי, היערות
דבש טעה, גם בגלל שחז"ל לא יתקנו תקנות שמטרתן להכשיל, וגם התורה עצמה לא ניתנה כדי
שהקב"ה יבוא בטענות למי שלא הצליח לקיימנה. אם היהדות שאתה מכיר מלאה ספקות, חומרות
ודברים בלתי אפשריים, לא זוהי התורה שניתנה מסיני ועברה דרך חז"ל. ולא לחינם כתב רבנו
הרמב"ם לגבי חומרה בלתי אפשרית: (רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה ג) הא למדת שאין משפטי
התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור
עליהן הכתוב אומר +יחזקאל כ'+ וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו
נשלח ב-8/10/2006 00:46
באבא,
הסיפור שהבאת על הגרי"ז :
סיפור קטן וידוע על הגרי"ז מבריסק. בבריסק הוא הלך פעם לראות את המקוה להכשירו, היה מבקום באותה עת הרבי מסלונים בעל בית אברהם שהתלוה לרב בלכתו לראות את המקוה. במקום מישהו עורר אם אין באיזה מקום חשש זחילה, הגרי"ז כמעט התעלף במקום, סוף דבר התברר שאין כל חשש.
ולשאלתך : יש מישהוא שהסיפורים מהסוג הזה כן עושים עליו רושם ?
עלי הסיפור עושה רושם גדול
הגרי"ז הלך לראות את המקווה להכשירו, ולולא זה שעורר אותו לחשד, לא היה עולה בדעתו לבדוק את החשש לזחילה - זה שבסוף הכל הסתדר על הצד הטוב, לא פיצה על הרגשת הרב שלא חשב על האפשרות לחשש לזחילה ולא היה בודק ודבר שנשאר ללא בדיקה יש לגביו ספק והוא נשאר בגדר קושיא ביד הקב"ה - מה גם שאם היתה נעשית הטעות מן הסתם היא היתה מתגלה במשך הזמן, והיה מסתבר שהמקווה לא היה כשר והיה מחטיא בזה את הרבים - שגגת תלמודו היתה עולה לו זדון -
גם לדברים מתוך ההקדמה לבעל קצות החושן הסיפור על הגרי"ז יכול לשמש כדוגמא קלסאית - שם הוא כותב שחרדתו של הגדול היא "פן ידבר בתורה בדברים אשר לא כן...וההוא דמשקר העונש רחמנא ליצלן מבואר בזוהר.." כלומר: אף על פי שתורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי שרת. אדם שרוצה לפסוק, אך נכשל בכך שאין הוא פוסק אליבא דאמת, במקרה זה אין הדבר עולה אל הקב"ה, אלא להיפך, הדבר הולך לכיוון ה'סיטרא אחרא' ל'צד הטומאה' ובכך הוא מחזק את שלטון סיעת השטן....
ככל שגדול מעריך את גדולתו כך גם גודל האחריות שהוא לוקח על עצמו, וכך הפחד לפסוק הלכה שאיננה נכונה גדול יותר, מפני שהגדול מודע לכך שהקב"ה מדקדק עם הגדויילים -
ולשם ההמחשה: מה היה גודל חששו של משה רבינו אם היה יודע מה יהיה עונשו על כעסו שהיכה בסלע פעמיים ( = על פי פירוש הרמב"ם )? נתאר לעצמינו שמשה לא היה עושה את אותה טעות , והיה זוכה להוביל את ישראל לארץ המובטחת - האם זה כל כך מופרך לחשוב שהיה מתעלף בכל פעם שהיה נזכר בזה שיכול היה להיכשל?
