מדוע פותחים את ארון הקודש?

מדוע פותחים את ארון הקודש בקטעים מסויימים? האם שם הוא שער השמים? האם התפילות עולות דרך שם?

או שמא זה אמור לעורר יותר, ואם כך, מדוע זה אמור לעורר יותר?

ומכאן לאוסף של שאלות.
מה עושים אם אין בארון הקודש ספר תורה?
מה עושים אם מאחורי דלת ארון הקודש יש סורג נעול?
(הרב זילברשטיין דן אם אפשר לקרוא בס"ת ספרדי דרך סורג כזה)
מה עושים אם אי אפשר לפתוח את דלת ארון הקודש כלל, האם מסתפקים בפתיחת הפרוכת?

תחשבו חיובי רבותי
הגבאים רואים את כל המתפללים יושבים שעות ארוכות ומתפללים
בישיבה זה עלול לגרום לכרישי דם ברגל ח"ו.  התקינו פתיחת ארון
ואז צריכים לקום על הרגלים, להזיז את הגוף ולשנות תנוחה. זה מאד מאד חשוב לבריאות. מה עוד שכל פעם מישהו אחר ניגש לפתוח.  מודה ועוזב

נישטאיך
בדומה לדבריך אבל מכיוון אחר לגמרי
אני שמעתי על רב בית כנסת שהרבה בפתיחות הארון בפיוטים, עוד יותר מאלה שכתובים במחזור. כששאלוהו הסביר שבימים נוראים באים לבית הכנסת שלו הרבה אנשים שבימים אחרים לא מגיעים כלל. הוא רוצה לשתף גם אותם במה שנעשה בבית הכנסת. לתת עליה לכולם הרי אי אפשר, מה גם שבין הבאים הללו יש כאלה שאינם יודעים לעלות לתורה או אף אנשים שאינם ראויים ר"ל. הפתרון שלו היה לתת למספר רב של אנשים פתיחת ארון. כך הם מרגישים שגם הם חלק מן הנעשה בבית הכנסת ולא רק קהל זר ונפחד שמתרכז בספסלים האחוריים או ליד הדלת.
ולא. לא דובר על מחיר.

אח של,
צרור ברכות על שיעור מאלף לקראת יוה"כ הבעל"ט.
הכל שאלה של צורת הסתכלות והתייחסות.
ועוד אחד:
מיכי

בשבת שמעתי סיפור מוכר ומשעשע.

בקובנה היו שני עשירי העיר מתמודדים על המכירות, בעוד האחד היה מפוקדי בית הכנסת באופן קבע וממשתתפי הטקסים והארועים היה השני יהודי של ראש השנה ויום כיפור שלא הכיר את ברכות התורה בעל פה, שאלו אותו 'מה לך מוזיל מכספך על דבר שאין לך איתו כלום?' ענה להם 'כשאני רואה את חברי שם כסף אני יודע שכדאי לי לשים כפול' מאיר

אז מה היה לנו? מנהג שתחילתו בארצות אשכנז, לפי החוקר גולדשמידט. טעמו אינו ברור. להתפתחותו הוצעו שני הסברים: חלוקת כיבודים ועשיית כסף מכאן, או שימוש מושכל בידי הרב כדי לדאוג שאף אחד מן המתפללים, או לפחות האורחים, לא יישאר ללא "משהו" בבית הכנסת. אני משער כי הקו של "יצירת תפקידים" בבית הכנסת הוא סביר ויתכן שהוא פעל מאחורי הקלעים. כמדומה לי ששמעתי על בית כנסת שבו היו חובות ומצד שני לא מספיק הכנסות. נמנו הגבאים וגמרו ל"מכור" נושא חדש. הוצאת הרימונים של ספרי התורה, כפי שנוהגים אצל אחינו הספרדים... אולם ההסברים הסוציולוגיים האלו מתעלמים כמדומה מהיבט אחר שנרמז לעיל. איך מתייחס האדם לכך שנפתח ארון הקודש? האם רק אני נזכר כי כשהייתי ילד, ואולי אפילו בגיל מאוחר יותר, הרגשתי שפתיחת הארון היא משהו רב עוצמה, שהתפילות מתקבלות יותר, כאילו יש איזה שער שנפתח עבורנו בשמים? נזכור כי לפי חלק מהדעות פתיחת הארון מחייבת עמידה, כיון שספר התורה נגלה לעיני הציבור. (ככלל, יתכן שבמבנים מסויימים של בית הכנסת וארון הקודש, לא נאמר שזו "רשות אחרת" וכל הפוסקים יסכימו שצריך לעמוד). אם כל הציבור קם, האם אין זה חיזוק לתחושה כי עכשו נוצר קשר מיוחד יותר עם מי שאמור לשמוע את תפילותינו? הרי יש מדרשים ובוודאי ספרים מאוחרים יותר שמהם משמע כי התפילה עוברת דרך ארוכה עד שהיא מגיעה לשמים, ויתכן שהיא תלויה בחסדי המלאכים שלא ינעלו בפניה את הדלת. פתיחת הארון עשויה להיתפס כמי שמבצע את המשימה הזו, גם בלי קשר לתיאוריות קבליות. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

ולכשלעצמי:

ביהכ"נ מקום של תפילת האדם מחד.

אך מאידך, השראת שכינה הרגשה של קרוב ה' לכל קראיו לכל הקוראים אליו באמת.

הנה מוסתר וספון לו 'דבר ה' - בספר התורה כארון בקדש הקדשים.

ספר התורה - עדות ה' נאמנה לברית בין עם ישראל לה' חבוי.

ובבית המקדש - אחת בשנה רק לכהן הגדול מותרת הכניסה למקום הארון שם לוחות הברית.

ואף בימי החולין ספר התורה ספון ורק בקריאה על הבמה העולה אליו רשאי ליגש.

וביום הכיפורים כולנו כהנים העומדים לפני ה' ובכל עת נפתחות דלתות ההיכל  -

ואנו מביטים בספרי התורה - והיתה השירה שבהם לעד לנו.

ושאו שערים ראשיכם ויבוא מלך הכבוד ורשאים אנו להביט -

וכבודו של מלך ניבט מבעד לדברי הברית בספר התורה -

והברית מתחדשת וספרי התורה מעידים ונוכחים

מיימוני

רק הערה, אני חושב שגם אם אין ד' על ד ' (טפחים) בגובה י' בארון הקודש ואינו רשות לעצמו אין חיוב לעמוד כשהוא פתוח שכן הספ"ת עומד במקומו וכמו ס"ת ספרדי העומד על הבימה. מאיר

כמתעסק איזה הסבר יפה ושירי! ובכל זאת, נראה לי שהסיבה שפותחים ושעומדים אינה זו שציינת... מאיר לא נכנסתי כלל להגדרות מתי ראוי ומתי אין צורך לעמוד. מנהג העולם לעמוד כמדומה ברגע שפותחים את הארון, וכן נוהגים גם ביום הכיפורים ובראש השנה. ויש מקילים ונשארים לשבת. אני באתי לקשר בין העמידה לבין התחושה. בוודאי שהניתוח שלך עשוי להיות נכון. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

אחי.

<"הוא רוצה לשתף גם אותם במה שנעשה בבית הכנסת. לתת עליה לכולם">
 
ראיתי ואיני זוכר ברגע זה היכן, שכשיש הכרח  ל"כבד"  אנשים הבאים לבית הכנסת, (לדוגמה קרובי חתן)  שהם "בעייתיים", כגון נשואי תערובת או מחללי שבת, שיש  לתת להם את הכיבוד של "פתיחה", מפני שאינה בהגדרת מצווה או חיוב.

גמר חתימה טובה לכולם.

תוקן על ידי - נישטאיך - 01/10/2006 2:48:19 עולם הפוך אני רואה

מימוני

כדרכם של מנהגים וטעמים אין איש יודע על מה.......

(ואף אחד מהטעמים שניתנו לעיל אין שום ביסוס של ממש במקורות, אלא הם ניחושים בעלמא)

לפיכך: ככל מנהג: אם אינו מנהג טעות / שטות  או אין בידך לבטלו - הרי כל שנותר הוא לצקת משמעות.

אגב: ברור שמי שאין לו כח ואפילו קצת כח לעמוד בשעה שהארון פתוח יכול לישב -
עיקר הדין הוא לעמוד כשסה"ת בתנועה.

(יתר על כן, ציץ אליעזר (-דומני) כתב שאפילו בשמחת תורה שרוקדים עם הספר במקום אחד הרי הוא כבמוקו ואפשר לשבת)

רמ"פ התייחס  באגרות משה" לשאלה, האם יש לעמוד כאשר הארון פתוח, בשעת אמירת פיוטים מסוימים  בימים הנוראים, והוא כותב, שאע"פ שמצד הדין אין כל חובה לקום, הרי נהגו לקום, והמנהג    מחייב לקום.

גמר חתימה טובה. 

לאשר הזכרתי מתוך הזכרון, את  תשובת השיב  הגר"מ פיינשטיין על השאלה אם יש חיוב לעמוד כשפותחין הארון בר"ה ויו"כ בשעה שאומרין איזה פזמונים ובשעה שאומרים אבינו מלכנו, מדינא או ממנהג, או ליכא שום חיוב אף לא ממנהגא?

הרי מתשובתו בשו"ת אגרות משה חלק או"ח ה סימן לח:

"פשוט שמדינא דאורייתא החיוב לעמוד מפני ספר תורה שילפינן בגמ' קידושין דף ל"ג ע"ב ק"ו מהחיוב לעמוד לפני ת"ח, הוא דווקא כשאחד מוליך ס"ת ... וכל זה הוא מדינא שכשהספר במקומו בארון אין צריך לעמוד מפניו. אבל נהגו לעמוד כשאה"ק פתוח מאיזה טעם, כגון כשפותחין הארון לאמירת שיר הכבוד בשבת. ואף באלו בתי כנסיות שאומרים בכל יום, פותחין הארון ועומדין כל הקהל. וכן כשפותחין הארון לאמירת אבינו מלכנו בעשי"ת ובתעניות, וכן לתפילות מיוחדות בר"ה ויו"כ, שפותחין הארון ועומדין. ויש מקומות שפותחין הארון לכל תפילת נעילה, שג"כ נוהגין לעמוד כל זמן תפילת נעילה אף שהוא דבר קשה להרבה אינשי. ועיין בט"ז יו"ד סימן רמ"ב ס"ק י"ג, שכתב שהעולם עושין כן דרך כבוד לעמוד כל שהאה"ק פתוח, ואין חיוב בדבר. כוונתו משמע שאין חיוב מדינא בדבר, אלא ממנהגא עומדין. היינו שחיוב כדין מנהגים טובים איתא, שכמה דברים איכא בקהילות שאין בהן חיוב, אף לא מדרבנן בכל ענייני התורה, לא רק בענייני תפילה, אלא גם בענייני אכילה ובענייני אישות ובכל המקצועות, אלא ממנהגא. ויש מהן שהחמירו בחומר רב כמו באיסור ממש, כהא דאיסור אכילת קטניות בפסח במדינותינו, וכהא דהמתנת חמישה ימים שאין האשה מתחלת למנות בז' נקיים, והמנהג להשהות במליחה שעה, והרבה דברים בענייני מאכלות. וכן כמה דברים בענייני אישות וגיטין וחליצה ומניעת הייבום לגמרי במדינותינו, וכן בענייני או"ח, בשבת ופסח ויו"ט ותעניות, איכא כמה מנהגים, ועיקר תענית אסתר הוא רק מנהגא. שא"כ מסתבר שכוונת הט"ז שאין חיוב בדבר מדינא, אלא שהעולם עושין כן כיוון שהוא חיוב ממנהגא בשביל כבוד התורה, שהוא ענין גדול מאד והוא דבר קל מאד לקיימה לסתם אינשי...".

קצת מגוחכת בעיני השכלתנות-יתר הזו שהרבה מהכותבים מציגים כאן, באותה מידה היה ניתן לשאול מדוע כלה לובשת שימלה יפה, למה בבית כנסת הספסלים הם בצבע כהה ע"פ רוב או מדוע אנחנו הולכים עם כיפה, ישנם מנהגים שלא נועדו לגרום ל'יסוד' להרביץ ל'מלכות' שתתקן את ה'כתר' וכדו', יש דברים שעושים בשביל האווירה, או שנבעו כתוצאה מהאווירה הקיימת ממילא,