לק"י
"הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב"
יאוש ובדידות הן שתי מחלות נפש מרכזיות שהן תוצאה ישירה של החטא, הכוח המניע את התהליך הידוע של "עבירה גוררת עבירה". קודם כל מגיע הייאוש. בחסידות מוסבר שהייאוש הוא ארס הנחש, כלי הנשק העיקרי שלו במלחמה נגדנו. לא החטא הוא העיקר- אלא הייאוש שבעקבותיו. הנחש הוא יצר הרע בכלל, והוא אבי הטומאה הזאת בפרט.
למלחמה עם הנחש יש חוק א-להי: "הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב". על "ואתה תשופונו עקב" מסבירים בחסידות שכמו בגשמיות כך ברוחניות- הנחש מכיש את האדם דווקא בסוף. לא מה שפיתה אותו לעשות הוא העיקר- אלא דווקא מה שקורה בעקבות החטא.
כשהאדם הראשון חטא הוא לא נענש על כך. "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז,כ), ואם האדם היה חוטא רק את החטא הזה- ייתכן שלא היו באים אליו בטענות. הבעיה מתחילה בהתמודדות שאחרי החטא, אז מתחיל הארס לפעפע. הקב"ה פונה אליך, מתעניין בך, שואל לשלומך ומצבך! מי לא היה קופץ על ההזדמנות?.... תתבייש, תתוודה ותבקש סליחה- "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי"! (תהילים נא, ו) אבל האדם מתחבא, וגרוע מזה- הוא בורח. הוא מאשים את האישה, והאישה מצידה מאשימה את הנחש ואין מי שמוכן לקחת אחריות.
לפעמים ילד עושה משו רע, ואז הוא הולך ויושב בשקט בחדר בלי להגיד כלום לאף אחד. כשאמא באה ושואלת מה קרה- הוא יושב בצד, בין המיטה לקיר. היא מדברת אליו- הוא מוריד את הראש ולא עונה. לפעמים הוא גם צועק, ולפעמים אפילו מרביץ.
למה? לכאורה הוא מקבל את כל מה שהיה יכול לקוות לו- לא רק שאמא לא כועסת, היא אפילו באה ושואלת מה קרה, ואפשר להגיד ולבקש סליחה וגמרנו! אבל הבושב עמוקה מדי, איך יכולתי לעשות דבר כזה? וגם אם אמא מוכנה לסלוח, אני לא מוכן לסלוח על הפגיעה בתדמיתי ובדמותי. וככל שהחטא הוא באמת חמור יותר, מחריפה הפגיעה.
נחזור לחטא האדם הראשון- שבו קרה התהליך הזה, ובו הופיע לראשונה בעולם הרעיון המעוות שהחטא אינו מסתיים בתשובה לבדה. "ואתה תשופנו עקב"- הנחש איננו יורד מעל הבמה לאחר שפיתה את אדם לאכול מן העץ, את עיקר תפקידו הוא עדיין לא ביצע. כלומר- פיזית הוא איננו משתתף עוד ב"הצגה", אבל הארס שהטיל באדם ממשיך לפעול. כשהקב"ה פונה לאדם, ואפשר ממש לגמור הכל ב"שעתא חדא ורגע חדא" של תשובה- בדיוק אז הוא נכנס לתוך מחזור הדם ומתחיל לדבר. הוא אומר" "תראה באיזה מצב אתה נמצא. יש לך מושג מה ה' חושב עלייך? אתה אבוד, אין לך סיכוי, אין לך שום כוח להתמודד עם זה, תיתייאש". כמו איבר נשוך שמתנפח, מתחילה חווית החטא לתפוח ולקבל כוח וממשות- והאדם כבר ממש היה מעדיף שה' יעזוב אותו לנפשו, ושלא ייחשף בכל קלונו.
ואז פה מתגלה הנחש כידיד ומציל, הוא אומר: "עכשיו אחרי שחטת כבר אין לך סיכוי לעולם הבא, ה' לא אוהב אותך, לפחות תהני מתענוגות העולם הזה"!.ואת זה האדם מקבל ממש כחבל הצלה שהרי האומללות מביאה אותו לידי כך שהאדם מוכרח להתנחם במשהו. ובלית ברירה פונה לתענוגות אלו ומתנחם בהם.
ומכאן מתחיל התהליך של החטא... חטא,ייאוש,פיתוי.....חטא,ייאוש,פיתוי....
זה עומק ההתמכרות-אתה מעדיף להיות חלק מזה, כי פשוט אין לך כוח. הפצע הסתבך, הכל רגיש ואדום ואי אפשר לגעת מבלי להזיק עוד יותר. עכשיו האדם לא צריך לפייס רק את הקב"ה אלא בעיקר את האדם עצמו. צריך להוכיח לו ולשכנע אותו שאכן החטא נמחה בתשובה, ועכשיו הוא נורמלי, נקי ורצוי, שכן הוא לבדו כמעט אינו יכול לראות עצמו ככזה.
זו איננה הצגה דמיונית, כל אחד יודע שזה ממש עומק העומקים של הנפש. החטא הבהא מתחיל מכאן, מה"עקב" של החטא הקודם. רק כשאדם מרגיש שהוא אבוד ושם על עצמו את החותמת של "אין סיכוי"- רק אז הוא מתחיל לחטוא באמת. הוא חוטא עוד, והחותמת נעשיית עוד יותר ברורה וחמורה, עבירה גוררת עבירה- והכל בכוחו של האייאוש, אבי אבות הטומאה.
כשאומרים שהחט הקדמון של עץ הדעת הוא אבי מציאות החטא בעולם, לא מתכוונים לחטא עצמו, אלא לזרע הייאוש שטמן הנחש בלב האדם.לכן הוא נקרא "חטא קדמון", כי הקדמוניות שבו היא עצם החטא.
"עיקר הנפילות של האדם באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה" (אורות התשובה יד,ד1).
אזרחי,
לקח הרבה זמן עד שעניתי לבקשתך בעניין הפסוק הזה.... אז הנה מה שמובא בספר "תשוב תחייני" העוסק בענייני תשובה, ומביא פירוש נהדר לפסוק הזה.
 |
|
|
