| נשלח ב-22/11/2006 05:33 |
 |
| |
זה בריא, מאד בריא, וצריך לתת להם לפתור את זה לבד ובשום פנים לא להתערב.
הנטייה של ההורים במקרים כאלה לרחם על הבן ה"פחות מוצלח" ולהגיד לבן "המוצלח" דברים כמו "זה לא יפה ככה לדבר עם אחיך" ולעודד דווקא את הבן "הנפגע" -
נטייה זו היא מתכון בטוח להכשלה והורדת סיכויי ההצלחה בעתיד של שניהם .
מה שקורה הוא שבשיטה הזאת ההורים מפתחים ב"מוצלח" רגשי אשמה על כשרונותיו וצורך להסתירם או לטשטשם, ואילו בלא מוצלח מבטלים את הצורך להשתדל, משום שהוא מקבל חיבה ואהדה דווקא בגלל שאינו משתדל...
תן להם להתחרות ביניהם, ותן לאחד להשוויץ, ותן לשני לחוש מבואס כמה זמן - זה יניע אותו בהמשך להצליח, אם לא באותו תחום אז בתחום אחר.
והכי חשוב, תן להם לפתור את זה לבד. בלי סיכומים, הטפות, הערכות והסברים. ואם אתה בסביבה ומרגיש שאתה חייב להגיב איכשהו, מוטב להסתפק בחיוך סתום שלא יוכלו לעמוד על פשרו.
"קנאת סופרים תרבה חכמה". תחרותיות היא מתכון טוב להשתדלות, ומי שהשתדל, וצלח בידו, ראוי לחוש סיפוק בלי רגשות אשמה ובלי צורך להתנצל. הוא ילד בסך הכל, ולא צריך לדרוש מילדים התנהגות של מבוגרים. ואם ילד עצוב בגלל שמשהו לא הלך לו - מה טוב, זה יניע אותו להשתדל יותר או לחפש תחומים אחרים בהם הוא מצליח.
תוקן על ידי מגי_אדם ב- 22/11/2006 5:39:02
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2006 14:17 |
|
| |
ומה לעשות כשהאחד בא להלשין על השני שעשה לו עוול?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2006 15:24 |
|
| |
"תסתדר. זה האח שלך, זה מה אלהים נתן, טענות אליו."
תשמע, הבת שלי היתה ילדה רזונת, מקסימה ומושכת, שגזלה מאחיה - שהיה ילד חזק ושלוש שנים יותר גדול ממנה - את כל התשומת לב שהיה רגיל אליה וכל המרכזיות. בגלל רזונה תמיד חששנו לה, והיא נראתה עוד יותר קטנה ופגיעה משהיא באמת, כך שבאופן טבעי הוא נכנס לתפקיד ה"בּולי", הבריון הבועט, הילד הגדול, והיא תמיד החמודה והפגיעה.
אבל אני ידעתי יותר טוב. אני ידעתי שהיא עושה לו בסתר גובהם הקטן מניפולציות שיטתיות להרגיז אותו, רק משום שזה מיד היה מקפיץ את כל המבוגרים על הרגליים להגן על הילדה החמודה, הקטנה והפגועה.... עם כולם זה עבד, סבא-סבתא, דודים, אבא - חוץ ממני.
כשהיא היתה באה עם "אורי הרביץ לי" הייתי עונה לה בלשון זו ממש: "ממי, אני מצטערת. אלהים סידר לך אח גדול. תסתדרי ככה שלא ירביץ לך. טענות - אליו" הייתי אומרת, ומצביעה כלפי שמיים, "מה אני יכולה לעשות? הוא יותר גדול ממך."
-הזעקות של "אבל תגידי לו!! תגידי לו שיפסיק!!" אף פעם לא עבדו עלי, אפילו לא פעם אחת. הייתי משחקת אותה חסרת אונים, פורשת כפיים בפנים מלאות יענו צער, ומסתלקת מהמקום לעיסוקיי, ואפילו היו לה סימנים כחולים והיה ברור לי שכואב לה והיא בוכה עד השמיים...
ולגבי הגדול - אף פעם אחת לא אמרתי לו "תפסיק" או "אל תפגע בה, היא אחותך הקטנה ואתה צריך לאהוב אותה" או "תראה מה עשית לה" "או תיזהר" ועוד שטויות כגון אלו שהורים נוהגים לומר לגדולים. וממש לא שינה לי איזה צרחות שמעתי - אף פעם לא התערבתי במריבות ביניהם - זה היה חוק. ואני מדברת על ילדה בת שנתיים-שלוש מול ילד בן 5-6....
ההגבלה היחידה שהטלתי עליו היה "בלי דברים!! מה שקורה ביניכם זה ביניכם, אבל בלי דברים!" כלומר, אסור להרביץ עם צעצוע או כל חפץ שהוא - על זה עמדתי בכל תוקף. וכל צעצוע שרק חלמו לזרוק אחד על השני או הניפו באיום או שרבו עליו ומשכו זה מזה - לקחתי את הצעצוע מהם, אמרתי ש "זה צעצוע רע כי הוא גורם לכם לריב ולכן צריך לזרוק אותו" והשלכתי בהפגנתיות לפח, כשאני מקפידה ששניהם יראו איך הוא נעלם לתמיד ויצטערו טוב טוב. אחרי פעמיים-שלוש כאלה שוב לא הצטרכתי לזרוק יותר צעצועים.
אז הוא בעט בה, ונשך אותה, ודחף אותה, וחטף לה והשתמש בכל כוחו הפיסי העדיף מול כוח הקנטרנות והמניפולציה והמקסימות-של-ילד-שני העדיפים שלה...
תראה, מה שקורה זה שהילדים הראשונים - אין להם התחמנות של הילדים השניים והשלישיים. הם תמימים יותר, ומגושמים יותר, וישירים יותר, כי אין להם הזדמנות ללמוד מאחרים, וגם אין להם תחרות שמחשלת, ואין להם פטנטים למשיכת תשומת לב, משום שתמיד קיבלו אותה אוטומטית. אבל הקטנים זה אחרת. הם צריכים להילחם על מקומם, ויש להם אח גדול שתמיד משיג אותם בכל... אז כשהקטנים הפיקחים הללו מגלים את השיטה הנהדרת והכל כך קלה הזאת, של להפעיל את המבוגרים לטובתם - ועוד נגד הגדול - חבל לך על הזמן, אזרחי, איזה שימוש נרחב הם עושים בזה, ואיזה ראש פורה יש להם בהמצאת שיטות של איך להפיל את הגדול בפח ולתַסכל אותו עד כדי כך שיפגע בהם שוב ושוב ואתה, ואשתך, וכל מבוגר שבסביבה - מיד יתגייסו לטובתם...
אבל כשאין ברירה והם צריכים להסתדר איתו בלי עזרתך - הם יודעים בדיוק איך להתנהג בחן ואיך לקנות את לב הגדול כך שלעולם לא יעשה להם שום עוול ושום בּטיח.
כלל הזהב: תן להם אפשרות לגלות אחד את השני בלי התערבותך, ולמצוא בעצמם את הדרך אחד לשני.
וזה נכון גם בחבורה גדולה יותר משניים.
תוקן על ידי מגי_אדם ב- 22/11/2006 16:11:09
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2006 15:48 |
|
| |
מי לדעתך צריך ללכת לפסיכולוג?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2006 06:15 |
|
| |
הלו, חזרתי... מי צריך ללכת לפסיכולוג? היום - כולם. אנחנו חיים כל כך טבעי, ואף אחד לא מקשיב לאף אחד, ואין זמן לעצור ואין זמן לקלוט הכל, אז מה שקורה שצריך לעמוד ולשלם למישהו כדי שיכריח אותנו לעצור מצד אחד, ויקשיב לנו מצד שני...
הי אזרחי וכולם. טוב לחזור.
אזרחית, בימים האחרונים לא ישנתי טוב בלילות, וראיתי שנותנים את התוכנית "מלאכים קטנים" בערוץ 8 בשעות מאוחרות כמו 11, מן הסתם אחרי שהקטנים סוף סוף נרדמו....
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2006 15:15 |
|
| |
את מקבלת הרי אנשים לטיפול או פגישות וכדומה
מה הם המיקרים בדרך כלל [או אולי תני איזו דוגמא למיקרה] ומה את עושה במקרה הזה?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2006 14:32 |
|
| |
איזה מקרה? נאבדתי קצת, כי שבוע לא הייתי פה... הייתי חולה. אבל עכשיו אני בסדר, ברוך השם.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2006 14:37 |
|
| |
אז תעזבי את זה.
וברוך השם שאת בריאה.
מה דעתך על חב"ד?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2006 17:31 |
|
| |
מקסימים. אם הייתי דתייה, הייתי הולכת איתם. מלאי שמחה, מאמינים בחיים, מאמינים באהבה. ראש פתוח ולב מלא, אין עליהם. וכל פעם שאני רואה תמונה של הרבי, הלב שלי קופץ מהמקום...
רק לא לאבד את זה בכל מיני קלישי מסביב...
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2006 19:56 |
|
| |
יש לו את העיניים המיוחדות האלו, של כל המורים האמיתיים. ראיתי אותו בטלויזיה כשירד מהמטוס, והעיניים שלו הקפיצו לי את הלב לגרון.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/12/2006 13:23 |
|
| |
מתי הרבי ירד מאיזה מטוס?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2006 09:16 |
|
| |
בראש חודש כסלו האחרון ראיתי את ר' אברהם מייזליש.
הוא סיפר שפעם אחת הוא היה צריך לטוס לאיזה מקום והרבי איחל לו נסיעה טובה.
אבל הוא הגיע מאוחר מדי לשדה התעופה ולכן פקידי הקבלה אמרו לו שאי אפשר לעלות על הטיסה.
מצד אחד הוא יודע שהרבי אמר נסיעה טובה ומצד שני הזמן עובר והמטוס עוד רגע יוצא לדרך וכבר אי אפשר לעלות.
בקיצור כל הסיפור מתחולל בניויורק כמובן.
לפתע מגיע איזה דמות רצינית מחסידות סאטמר.
כמובן שגם הוא מאחר.
והפקידים אומרים לו שאין מה לעשות כי המטוס מייד ממריא.
והוא מתחיל לעשות רעש ואומר שזה לא בסדר ושאסור לעכב אותו במיקרה הזה ושאם לא יתנו לו לעלות למטוס הוא מקדיש לכך דף שלם בניו יורק טיימס.
בקיצור החברה שם בדקו ובסוף זה פעל עליהם והחליטו לעצור את המטוס שכבר החל לנסוע...
ואז נתנו לסאטמר הזה להתקדם ולעבור במהירות את כל הדרך אל המטוס ללא עיכובים.
ומכיון שגם מייזליש היה שם [ והוא עדיין היה בחור די צעיר]
אז גם נתנו למייזליש ללכת איתו.
ואז רק רצו בזריזות לבדוק את הדרכונים שלהם לפני שהם מתקדמים למטוס...ומתברר שההוא מסאטמר שכח את הדרכון....
אז נתנו רק למייזליש לעלות למטוס.
וכל הנוסעים שידעו שאיזו אישיות חשובה צריכה לעלות למטוס בדחיפות ושבגללה העיכוב,
הסתכלו על מייזליש הצעיר, שהגיע מהמדרגות אל המטוס..
וגם הוא חייך לכולם חיוך נעים עם העיניים הטובות שלו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2006 10:24 |
|
| |
כן, אני משיחיסטית.
סיפור חמוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2006 15:32 |
|
| |
אין עליו - הוא באמת חסר
בשבת פגשתי חסיד חב"ד שירד מהדרך (לעת עתה). הוא אמר לי שר' ראובן ע"ה היה יכול להחזירו בקלות למוטב ע"י שתי סתירות!
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2006 18:20 |
|
| |
|
|
|
|
|
