אני חושבת שזה מאד משנה אם פונים לרב על מנת להתייעץ, או פונים אליו על מנת לקבל פסיקה.
כאשר באים עם שאלה הלכתית- באים על מנת לקבל פסק הלכה.
ולכן , אם בשידוך יש לנו איזשהי בעיה שמתנגשת עם ההלכה, למשל פער רוחני גדול מדי,
או כל דילמה מהותית אחרת-
שם אנו באים מראש על מנת לקבל את מרותו של הרב.
לעומת זאת, אם ההתיעצות אינה הלכתית, אלא סתם לגבי התאמה אישית,
שם אין אנו באים לקבל פסק אלא לשמוע חוות דעת מהרב,
שאנו סומכים על דעתו והייעוץ שלו נחשב בעיננו.
הרב אינו משמש כרב, אלא כיועץ חכם.
במקרה כזה, מוטב שנתייעץ עם רב שמכיר אותנו היטב ואנו מקורבים אליו,
מישהו שנוכל לשטוח בפניו את כל העניין לפרטיו, ללבן נקודות חשובות,
לדבר, לשתף.
לא "גדול דור" שאינו מכיר אותנו כלל.
במקרה כזה, אנו לא ניגשים לשמוע פסק הלכה,
אלא פשוט חפצים בחוות דעתו של הרב כיועץ, חוות דעת שתהווה שיקול נוסף.
אינני חושבת שיש עלינו חובה לקבל את דעתו של הרב,
אם כי זה בהחלט רצוי.
***
ישנו חילוק נוסף:
צריך להבדיל בין פעמים שאנו באים לרב לאחר שאנו סגורים על עצמנו,
ומעוניינים רק ש"בברכת הדרך" וחתימה סופית,
לבין פעמים בהם אנו נמצאים בלבטים,
ורוצים שמישהו יאיר את הדרך לפנינו.
במקרה בו אנו סגורים על עצמנו, ומבחינתנו הבחירה כבר נעשתה,
זה לא נכון להגיע אל הרב על מנת "להתייעץ",
שהרי לא מדובר על תהליך שמונח על שולחן הדיונים.
ולכן ראוי לגשת אל הרב בגישה של "באתי לקבל את ברכתך לצעד".
זאת לעומת מקרים בהם כאן קיימת התלבטות וישנם שני צדדים,
ואז אנו ניגשים אל הרב על מנת להתייעץ, וע"ש.
 |
|
|
