בית פורומים עצור כאן חושבים

מסע אברהם - ש.ד.י א.לוה.ים והווה (מאמר)

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-24/10/2006 06:20 לינק ישיר 
מסע אברהם - ש.ד.י א.לוה.ים והווה (מאמר)

לאחר זמן ממושך שנעדרתי, אני מגיח לביקור בזכות מאמר נחמד שקיבלתי, ואני מפרסמו ברשות. תודה לאחד החברים שעודד את העניין.

מסעו של אברהם
1. מהאל המורה ועד למאכלים האלים

תרח אבי אברהם, שלח את בנו אל המטפל-מורה שבבית הספר שבכפר אור כשדים. המורה לימד את אברהם מה אוכלים וממה נזהרים, מה כדאי לעשות בשדה כדי שיהיה לנו אוכל טוב, מה לא יפה לעשות לחבר ומהי התנהגות טובה.

 אברהם חוזר הביתה ושואל את תרח "מה אעשה עם העצים שנתת לי לשחק בהם?"
תרח עונה לו "שאל את המורה"
אברהם שואל, מקבל את התשובה ומציית.

ימים מספר לאחר מכן אברהם מספר לתרח שהיה ריב בגן, והמורה אמר שאברהם לא התנהג יפה. תרח אומר לו "מה שאומר המורה זה מה שנכון, עליך להקשיב לכל מה שהמורה אומר, הוא יודע בדיוק מה טוב ומה רע".

אברהם שוקע במחשבות. המורה הוא אם כן זה שצריך לשמוע לו, הוא זה שיודע כל מה שצריך וכדאי לעשות. מהיום ואילך אקשיב לכל מה שיאמר, ואף את המתנות שאבי נותן לי אתן למורה. הוא זה שיש לו את הכוח והחכמה להדריך ולהנהיג, ולו חודשים רבים היה המורה לאלילו של אברהם. אותו נישק בכל הצלחה, ממנו ביקש בכל צרה ומצוקה. אותו שיבח בכל בוקר והציות למורה הפך להיות קדוש. ילד שהיה ממרה את המורה, היה גורם לאברהם לכעוס עליו ולהוקיע אותו. "המורה הוא היחיד שיודע מה כדאי, הוא היחיד שצריך להקשיב לו, הוא היחיד שיודע מה טוב לך ומה לא".

***

ערב אחד, כאשר אברהם התקשה להירדם, סיפר לו תרח ממה בני האדם חיים. לראשונה גילה אברהם שאם אדם אינו אוכל אינו מתקיים יותר. לא רק זאת גילה, הוא גם התוודע לראשונה שאם אוכלים אוכל שאינו מתאים לגוף האדם, הדבר עלול להזיק לבן אדם, הוא יכול לחלות, הוא גם יכול למות. אברהם נפעם מאד מהגילוי החדש ושאל את אביו "האם גם המורה שלי ימות אם לא יאכל?" תרח בחכמתו ידע שהמורה קדוש לבנו, ולכן לא ענה לו, אלא אמר לו "שאל את המורה".

למחרת בבוקר שאל אברהם את המורה, וראה זה פלא, גם המורה שיודע הכל, המורה שכל דבר צריך לשאול רק אותו, המורה שהוא הדבר המכובד בעולם, גם הוא נזקק לאוכל.

בכל אותו היום לא היה הילד אברהם מרוכז. אם האוכל נותן את החיים למורה, ואם המורה ימות ולא יידע כלום אם לא יאכל, הרי שהאוכל הוא זה שנותן למורה את הכל. כנראה גם, חושב אברהם, כנראה שהאוכל גם מביא למורה את כל הידע שיש לו. אם עד היום חשבתי שהמורה הוא מקור החכמה והעצה, כנראה זו הטעיית שווא של המורה, והמורה כנראה גם בוגד באוכל, מקור החכמה והכוח בעולם.
כששב אברהם הביתה, רץ אל הקופסא בו היו מונחים החיטים, הפירות והירקות, והחל לבקש מהם שיאצילו מחכמתם ויגלו באוזניו מה כדאי לעשות עם החיים. משלא נענו לו, החל אברהם לבכות. כנראה שהם שונאים אותי חשב. תרח ראה את בנו מצטער וניסה לדובב אותו. תרח הסביר לאברהם שהצמחים אמנם נותנים לנו את החיים, אבל הם עצמם לא מגלים לנו את חכמתם רק דרך השלוחים שלהם, בני האדם.

אברהם השלים עם העובדה שהחכמה הגלומה במאכלים אינה מועברת ישירות, אלא רק על ידי השלוחים, שהמאכלים בחכמתם הרבה החליטו שכך תעבור החכמה לבני האדם. המורה ששמע את תורתו החדשה של אברהם לא הסתיר את הלעג שריחף על שפתיו. אברהם הרגיש בזאת. אברהם חש בליבו שנאה לבוגד, המורה הינו בוגד במקור החיים, בכוח הגדול שהמאכלים נושאים בתוכם, בשליטה האין סופית שהמאכלים אוצרים בתוכם, לגבי כוחו ומחשבתו של האדם. יש כנראה גם בגידות בעולם.

כשיצאו הילדים להפסקה, ביקש המורה מאברהם שיביא לו את התפוח המונח בסלו. אברהם לקח את התפוח וכשהתקרב למורה נפל התפוח מידו. בתחילה לא ייחס לכך אברהם חשיבות, אך מייד לאחר מכן כשביקש ממנו המורה לחתוך את התפוח והוא נפל בשנית, נפלה המחשבה במוחו של אברהם, כנראה שהם לא רוצים את המורה. כנראה שהמורה הוא בוגד.

אברהם סיפר לתרח את כל מאורעות היום. תרח הסביר לו שהמורה לא התכוון באמת ללעוג לו, גם המורה יודע שהמאכלים נותנים לנו את הכוח ואת היכולת לחשוב. גם הוא יודע שאם יפסיק לאכול לא יידע כלום, לא יוכל לעשות שום דבר. תרח הסביר לאברהם שצריך לסלוח גם למי שעושה טעויות, וודאי אם מדובר במורה.
אברהם ניגש אל קופסת המאכלים והביע תחינה "מאכלים יקרים, מאכלים נעלים, סלחו נא ברוב חסדכם למורה שלי".

***

_________________

החכמה אמורה להיות מעבר ל: """"בריחה משיעמום""""




דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/10/2006 06:21 לינק ישיר 

   2. מהעצים האלים ועד לקריסת האלים

 

אברהם החל לגדל עציצים סמוך למיטתו. העציצים שקיבל היו כבר מגודלים בעצי פרי קטנים ובחיטים ושעורים. בכל ערב לפני ששכב לישון, היה מנשק את העציצים ומבקש סליחה אם לא עשה את שהם אוהבים. באחד הימים בהם נכשל והשליך תפוח על חברו, היה לו קשה להירדם בלילה, שמא הפירות ינקמו בו ומטח של פירות יפול עליו מכל כנפות תבל. עם הזמן הבין אברהם שהעצים הם המקור והכוח של החיים. אותם כיבד, מהם ביקש ולפניהם נכנע.

 

לאחר כמה שבועות החלו העציצים לנבול. לקח לאברהם זמן לעכל שהעצים תלויים במים. אכן, חשב אברהם, איך לא חשבתי על זה קודם לכן, הן העולם מלא במים, בכל מקום יש מים, וללא מים אין חיים בעולם. כנראה שהכוח והחכמה חבויים אי שם במים. מאותו יום, היה לוקח איתו אברהם לכל מקום נאד קטן של מים. כך אוכל להתפלל אליהם בכל מקום, כך אוכל להודות להם תמיד, כך כנראה אמצא חן בעיני האל-המים, ואלו ודאי ייטיבו איתי אם אתנהג אליהם כראוי ואציית להם.

 

***

 

עברו ימים וחודשים, ואברהם החל להבין שלמים יש שותף והוא האדמה. הן מים לבד אינם מצמיחים עצי פרי. בשלב זה היה אברהם נתון במשבר. עד היום היה תמיד מחליף אל באל, בתחילה היה זה המורה, אחר כך האוכל, אחר כך העצים, לאחר מכן המים. עתה לא יכל עוד להעביר את כל סמכויות האל אל האדמה. הן האדמה אינה מייצרת את המים. אם כן שותפים הם המים והאדמה?

 

אם עובדים המים והאדמה בשיתוף פעולה, כנראה שהם מכירים זה את זה וגם מכבדים זה את זה. אחרת היו מסתכסכים ולא היו מביאים לנו את העצים והאוכל. אם הם פועלים יחד, כנראה שהם בעצם כוח אחד שמחולק לחלקים.

 

הן כשחשבתי שהמים הם המקור, לא הפריע לי שהמים מפוזרים במקומות נפרדים. היה זה חלק מיכולתם הבלתי מוגבל של המים להתפזר לכמה מקומות ובכל זאת להמשיך ולשלוט בכל העולם. כנראה, חשב אברהם, המים והאדמה הם כוח אחד, כוח השלטון והחכמה וכוח זה הוא העליון בעולם.

 

התובנה הזו האירה לאברהם את דרכו. תמיד הציק לו בסתר לבבו שמלבד הצמחים האדמה והמים, יש גם אבנים, ויש גם חולות שאינם מצמיחים אוכל. עתה הכל הסתדר לו שוב. המים והאדמה הם אלו שעושים את כל הדברים האחרים. כנראה שגם האבנים הם אדמה ואולי גם יש בהם מים. המים והאדמה גם יוצרים עוד דברים מלבד את חיי הבן אדם. אברהם נתן שם לכוח העליון הזה "מיאדם" – מורכב ממים ואדמה.

 

***

 

כשנה תמימה החזיק אברהם באומנתו זו. הוא היה נאמן למיאדם, וכאשר חבריו היו פוגעים זה בזה, היה חש להשלים ביניהם. יצורי כפיו של האל העליון לא ראוי שיסבלו זה מזה. הוא רדף את הצדק בשם מיאדם וגינה כל עוול שאינו לרוח המסרים אותם קיבל ולמד מהאל, ישירות או דרך שלוחיו.

 

בחורף חשך עליו עולמו של אברהם. תרח אביו בא אחד הימים אל ביתו אבל ומדוכא. העננים היו כה קרובים אתמול, כבר חשבנו שהנה מתקרבת הישועה, אך רוח מערבית הסיטה אותם מערבה. אילו הייתה הרוח נושבת מזרחה, היה הגשם מרווה את האדמה הצמאה כל כך למים. אך זו אינה באה וכבר מתחילים להתכונן לשנת בצורת.

 

ספונטאנית רצה אברהם להפיל תחינה בפני מיאדם. אך בעודו פונה אל אלוהיו, הרגיש בכך שהרוח אינה בהכרח בשליטת האל. ניסיון קצר לראות ברוח שליח של מיאדם, העלה את העובדה שהרוח היא כוח אחר ונפרד ממיאדם.

 

עולמו של אברהם חרב עליו!

 

חברו ענר שבא לבקרו, לא הצליח להרגיעו. גם רעיונו של ענר להצמיד את הרוח לאל המיאדם ופשוט להגדיל אותו לא הצליח להרגיע את אברהם. ענר גם הציע שם חדש "רומיאדם", שם שיכלול גם את המים, גם את האדמה, וגם את הרוח, לא שכנע את אברהם. "אם אינני מוצא את אותו האחד שאהיה בטוח על ידו מפני כל הפתעה, לא אאמץ כל אל אחר". אברהם הסביר לענר, אם היום זה הרוח, מחר זה האש, אם מחר זה האש מחרתיים זה האויר.

 

***

 

למרות הכפירה הזמנית, לא חש אברהם כופר. נכון שאיני מוצא את האל, אבל אין ספק שא חלקו אני מוצא כל הזמן. כל דבר שאני עושה, כל כוח שיש לי, הן מגיע מאותו מקור נעלם, אותו המקור שמתאם את כל העולם, את כל החלקים שלו אלו עם אלו, את האוכל עם בני האדם, את המים והרוח עם הצמיחה, ובעלי החיים עם עבודת השדה ומאכל האדם.

 

בשונה מהרגיל, אברהם לא שיתף פעולה עם המורה בימים הקרובים. המורה חש בזאת, וניסה לדובב את אברהם, אך אברהם שידע שהמורה עובד את אל המים, לא רצה לגלות לפניו את הרהורי ליבו, אלו עלולים להיתפס ככפירה. גם בתפילה שהונהגה מידי פעם על ידי המורה, לא השתתף אברהם, ורק למראית עין מלמל אי אילו הברות. לא אתפלל אם איני מכיר אותו, לא אבוז לקדושת התפילה ולמלמל אותה אם איני יודע את אלי.

 

למרות מאמציו של אברהם שלא להתפלל, לא עמד בו הכוח לשאת את הסבל והפיל תחינה "אלי הטוב, אני לא יודע מי אתה והיכן אתה, אך אנא ממך, אך הפעם אתפלל אליך ללא שאני מכיר אותך, למען תגלה לי את עצמך ולו פעם אחת על מנת שאוכל לעשות את רצונך בלבב שלם".

 

***




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/10/2006 06:22 לינק ישיר 

 3. מהאל המשפיע ועד הווה
 

כמה שבועות היה אברהם תוהה ומחפש, מבולבל ומדוכא. אברהם יצא לטייל בשוק, שם היו כעשרים בעלי מלאכה ועוד עשרה סוחרים של אוכל ובגדים. תוך כדי טיול צדה עינו של אברהם אדם שלא ראה אותו עד כה בשוק. לאותו אלמוני גם לא היה דוכן או עגלה, גם לא חמור. האלמוני ישב על הארץ, לידו חתיכת עץ בגודל אמה על אמה, מסמרים בגדלים שונים לצידו, ואחד מהם בידו של האלמוני ועמו הוא חורת בלוח העץ.

 

"מה זה?" שאל אברהם?

 

האלמוני היה אדיב, ולמרות שאברהם היה רק ילד, התייחס לשאלתו והסביר את מעשיו. אני לא עובד כאן תמיד. אני חורת בביתי חריתות שונות ושם מקום עבודתי. היום הזמינו אצלי שלט שיוצב כחצי פרסה מכאן, בשלט יהיה כתוב שבהמשך הדרך יש את כל החנויות ובעלי המלאכה שישנם כאן.

 

אברהם הרהר לרגע ושאל "אם תכתוב את כל החנויות שיש כאן לא יהיה די מקום בשלט, הלא כן?" האלמוני חייך והסביר: בשלט לא כותבים כל חנות וכל בעל מלאכה. בשלט כותבים את מה שכולל את כל הסוחרים, גם כאלו שעדיין אינם קיימים. כותבים על השלט "קניא" וכולם מבינים שבהמשך הדרך יש מקום שניתן לקנות ולהשיג בו דברים שונים.

 

אברהם הודה לאלמוני והתרחק משם במהירות. המילים "כולל גם את אלו שעדיין אינם קיימים" עוררו אותו לחשוב מחדש, ולצורך כך יצא מהשוק לכיוון היער. אולי אוכל גם אני למצוא את המקור שיכלול את כל האלים שהכרתי עד היום, אך גם כזה שיכלול את אלו שעדיין לא גיליתי ואולי אפילו אלו שעדיין אינם קיימים.

 

אברהם לא התקדם מנקודה זו. הוא התכוון ללמוד יותר על אומנתו של החורט. הוא חזר הביתה, וסיפר לתרח אביו את שהיה. תרח לא התרגש, הוא המשיך במלאכתו וביקש מאברהם להנהיג את החמור עד לקצה השני של השדה. אברהם לא הבין מדוע אביו מתעלם מהסיפור הנפלא. "אבא אינך חושב שהאלמוני שפגשתי הוא חכם גדול?". תרח לא הבין. אברהם הסביר, "איך עלה בדעתו למצוא שם שיכלול את כל הסוחרים, וגם כאלו שעדיין אינם קיימים, האין זו חכמה עצומה?".

 

תרח הניח את המושכות מידיו, התיישב על אבן והסביר לאברהם בנחת. "מה זה אוכל?" שאל את אברהם. אברהם מנה את כל המאכלים שיכול היה להעלות בזיכרונו באותו הרגע. "האם גם מאכל שאינך מכיר עדיין כלול במילה אוכל?". תרח הסביר לאברהם שהחורט לא המציא דבר חדש. כולנו יודעים לאחד דברים דומים, למצוא את המשותף שלהם וכך למצוא להם כינוי שיכלול את כולם.

 

אברהם הבין, מיהר להוליך את החמור למקום שביקש אביו ומיהר להסתלק לכיוון היער.

 

***

מה המשותף למים ולרוח? חשב אברהם, הוא ניסה אפשרויות שונות, עד שהגיע למשותף הבא: שניהם משפיעים בעולם.

 

"משפיעים בעולם". מכאן החל אברהם את מסעו. האש גם הוא משפיע, האדמה גם היא משפיעה. האם אכן מצאתי את האל הגדול שכולם תחת מרותו?

 

איזה מין אל הוא זה, חשב, ודאי הוא "האל המשפיע". ישנו אם כן אל גדול המשפיע וזרועותיו הם כל אותם "אילים" שחשבתי אותם לעליונים. זהו ודאי אל עוצמתי ביותר, כל השפעה היא השפעתו שלו. עלי לראות מעתה בכל דבר את הכוח המשפיע, ללמוד מה רוצה ה"משפיע" לעשות, וכך לדעת מה הוא רוצה ממני ומה הוא רוצה בבריאתו.

 

עוד לפני שסיכם אברהם סופית את גילוי האל, רץ אל חברו ענר לבשר לו את התגלית. ענר לא אהב את הכיוון החדש. אברהם, אינך מבין שבעצם אין לך אל. אתה לא יכול להתפלל למים, לא יכול להתפלל למים ולאדמה יחד, אין לך בעצם אל מי להתפלל. אברהם לא הבין ואף מחה על עלבון הקדוש מכל. ענר, וכי כשהתפללנו למים היו כל המים שבעולם לפנינו? התפללנו אל הקיום של המים, התפללנו אל הקיום של האדמה והמים, מעתה נתפלל אל קיום ההשפעה – הכוח הגדול ביותר והראשון לכולם.

 

ענר לא השתכנע בתחילה, ורבים מחבריו של אברהם החלו לראות בו כופר. בתמימותו הרבה סבר אברהם שהוא מביא אל משוכלל יותר, אך הדברים התקבלו אחרת. אם אין משהו מסוים, משהו שניתן למשש ולומר הוא האל, כמו המישוש של המים, של האדמה, התחושה של הרוח, אין זה בעצם אל.

 

אברהם התעקש על עמדתו, וצבר לעצמו אויבים רבים, חלקם גם בין המבוגרים.

***

 

אברהם עדיין ליטש את הגילוי. היה מוסיף עוד אילו פריטים שנראו בתחילה כאינם משפיעים בעולם, אך לבסוף הגיע למסקנה שכל דבר משפיע וישפיע על העולם. לא רק השפעה כמו אוכל וחיים הינם השפעה, אלא כל דבר שאנו יודעים עליו זו השפעה של האל על מוחו של האדם.

 

ממקור השפעה קטן – המורה, ועל מרחב קטן - חייו של אברהם, הגיע אברהם אל מקור ההשפעה האין סופי על מרחב אין סופי.

 

לא נאריך במעלליו של אברהם בעקבות הגילוי וכל הקורות אותו בעקבות כך. נציין רק שני דברים, האחד שאברהם בחר לקרוא לאל בשם ש-ד-י, שם שהיה נראה לו מתאים ל"השפעה". השדה המצמיח, השדיים המניקות, ועוד תכנים דומים, גרמו לו לבחור במילה זו, מילה שנפלה לו כהארה מהירה ופתאומית, אותה ייחס להתגלות האל אליו ישירות.

 

שנים רבות לאחר מכן, נשארה ההארה הזאת יציבה וללא שינוי. לאחר זמן רב, גם באל הזה חלו שינויים. היה זה אחד מנכדיו של אברהם. הנכד התבונן במשמעות של השפעה, ושם אל ליבו שהשפעה מתייחסת אל קיים שמשפיע. האם משפיעה על הוולד, השדה הוא קרקע המשפיע. השפעה היא אם כן תכונה  של דבר ולא הגדרה הכוללת גם את הדבר עצמו.

 

גם הידע הרב שהאל משפיע עלינו, לא מצא חן בעיניו להוות הכללה שלימה של כל הידוע והנחווה בחיינו. ההשפעה מתארת את התנועה, את המעבר מהבלתי ידוע להיותו ידוע, אחר כך הידע הוא כבר "מושפע" הוא אינו עוד השפעה. גם אם אנו צריכים להשפעה מתמדת לקיים את הידוע לנו, הידע עצמו הוא סטטי, הדוממים עצמם נתפסים גם לעצמם, ללא התכונה שהם משפיעים.

 

***

 

חודשים רבים חשב והתחבט. מחד לא מצא דבר אחד שאין בו גוון מרכזי של השפעה, אך מאידך, ככל שהוסיף להרהר בדבר, ההשפעה נתפסה אצלו כסימפטום מרכזי של האל, אך לא כהגדרת המהות הכוללת של האל. במחשבותיו שיתף אחרים, והחלו להיווצר סדקים בקר בני ארהם, ביחס לשם ההולם את האל.

 

למרות זאת לא פגע הדבר בדביקותו באל. הוא הוסיף לבקש ולהתחנן והיה חוזר ומבקש "מה שמך". זמן רב הטרידו הדבר, עד שביום מן הימים נזקק להושיע בשם האל את צאצאי אברהם. באותה הזדמנות שב וביקש לבוא אליהם בשמו המדוייק והכולל של האל, ולאחות את הקרע שהלך והתרחב בקרבם ביחס לשמו של האל. אז ביקש "ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם?". משלא קיבל מענה, חשב שהאל אינו רואה חשיבות בהגדרה המדוייקת, קיומו הן נחווה וכבר ידוע, השפעתו מוחלטת, ולכן לא משנה מהי מהותו המדוייקת. מבחינתו ההכרה קיימת ולגבי המהות המדויקת "אהיה אשר אהיה", ואין זה עניין לבקשו. כשחלפו מילים אלו בראשו, המילים "אהיה אשר אהיה" חש בהארה החולפת בראשו וכמעט נעלמת.

 

אהיה, שורשו הויה, כאשר אנו אומרים אהיה, אנו מתייחסים אל עצמנו ואל ההויה הספציפית שנהיה בה. ה"א" מתאר אותנו, ו"היה" את הווייתנו המסוימת. עתה החל לראות את ההשפעה של האל, כ"אהיה", כלומר מצב ספציפי של הוויית האל, אך האל בהגדרה כוללת, אינו רק משפיע, הוא הוויה המתבטאית בהשפעות שונות – "אהיה". או אז הבחין שהמסר האלוהי אומר לו "אהיה שלחני אליכם...".

 

בשלב זה באה מנוחה לנפשו. ההשפעה היא אכן חלק מהאלוהות, אך האלוהות אינה מצטמצמת רק בה. האל הינו הוויה כזו אשר היא משפיעה, נמנעת מלהשפיע, מודיעה ואף הידע עצמו.

 

עודו אחוז בשרעפי הגילוי החדש, הבחין שאין הדבר מספק אותו. עדיין השם של "אהיה" מתייחס לאל באפיוניו. כלומר, "אני" יהיה, בהשפעה באי השפעה, ומיהו אותו אני?. הוא שב לראות את התגלית כהתקדמות אך לא כפתרון מושלם וסופי.

 

הוא הוסיף להרהר בעניין, ושב להתמקד בעניין "היה". הויה הן מעידה על הכל, לא יוכל לעולם להיות מצב או דבר ואף לא סיטואציה שאינה "הווה". הוא הוסיף לחשוב על כך ואז נפלה לו הארה כעוצמתה לא חווה עד כה –

"ויאמר עוד אלהים... י.ה.ו.ה... זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר".

 

הי' הופך את ההווה למשמעות כוללת, ולא הויה מקומית ועכשוית. זהו אם כן שם מושלם, שם שאינו מפריד בין המהות להשפעתו, אלא רואה הכל כמהותו של האל – הוייה כוללת ובלתי מוגבלת להקשר כל שהוא.

 

אז הוחלט לשמר את השם של אברהם, אך להתחיל להשתמש בשם עוד יותר כוללני. שם שאינו מגביל את האל להשפעתו, קיומו נצחי ומוחלט גם אם אינו משפיע. השם שנבחר בתחילה היה "קיים" או "מקום" מלשון קיים, אך גם בזה מצאו פגם, ולבסוף נבחר השם "הווה" בתוספת שתכלול גם את העבר והעתיד. מעתה היה שמו של האל, שם הכולל כל, שם שאינו מוגבל לתכונה מרכזית אחת של האל, אלא השם הכוללני ביותר והמוחלט.

 

 

***




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/10/2006 06:23 לינק ישיר 

4. חטא ההגשמה

 

עברו שנים והשם החדש נהיה שגור על לשון כולם.

שכחו את המעבר שעברו אבות השם, והחלו לייחס את כל גינוני האליליות לאותו השם. החלו זובחים לו, להתפלל אליו בלשון כאילו הוא יישות מסוימת, השתמשו בלשונות "אתה" ו"מי כמוך". עם הזמן החלו גם לייחס לו תכונות מסוימות, כמו רחמן וכדומה.

 

ככל שחלף הזמן, החל האל להתגשם יותר ויותר. התבטאויות שונות הפכו למקובלות ביחס אליו, ולבסוף נתקבלו כחלק מהגדרת מהותו. הקיצוניים מבין אלו גם ייחסו לאל גוף. המצב היה נראה כאילו התגלית הנפלאה הופכת לרועץ. עתה ישנה "יישות" ספציפית, מישהוא מסוים, שהוא כולל את הכל, אין דבר שאינו בשליטתו, אך שוב החל האל להיות משהוא נפרד מכלל הויה. התוכן של השם נזנח, וגם הדרך לשים לב לטעות ולבעיה לא הייתה כה ניכרת. כבר לא עבדו את השמש והירח, ידעו כבר שהכל של אותו האל, אך ההפרדה של האל מההויה הביאה לאסונות נוראיים.

 

במקום להיות נאמנים להויה, במקום להיות נאמן ליופיו של עץ ולערך החיים כחלק מנאמנות כוללת להויה, החלה הנאמנות למציאות להיות משנית. בשם הנאמנות לאותו האל הנפרד, החלו לפגוע בהויה. המציאות נהפכה לכלי אתו מרצים את האל, במקום שם האל יהיה כלי לנאמנות למציאות.

 

לאחר כמה מאות שנים, קם אדם חכם, משה שמו. משה זה הבין שלא יתכן שהאל הכולל את הכל יהיה דמות מסוימת, דמות של גוף. הוא לחם נגד הדבר הזה, וגם חיבר ספר שם הסביר הרבה מלשונות ההגשמה שהיו מקובלים, במשמעותם הסמלית.

 

אותו אדם, נלחם בתסמין הקיצוני ביותר של האסון. הוא הסיר את מעטה הדמות מהאל, הוא קירב את האל חזרה להוויית המציאות, אך רק שלב אחד.

 

גם הוא, לא הדגיש את ההויה והאל כמאוחדים. הוא עדיין ראה באל יישות, אלא יישות שאיננו משיגים אותה. יישות שאינה מוגבלת, יישות שאין לה תסמיני גוף, יישות שאין ההויה חלק נפרד הימנה. אבל, הוא עדיין לא איחד את ההויה והאל לישות אחת ואחידה.

 

האיש, חש גם עיוות בצורת העבודה והנאמנות להויה בצורת עבודה ליישות. למרות שהוא לא שלל את האל כיישות, הוא גם נזהר מלתת לה גינוני יישות. הוא ראה ברעה את הקרבת הקרבנות, גם את התפילה ודכרכי הבעה אחרים ראה כשימושים אליליים שאינם מתאימים לעבודת ההויה. בעיניו, האדם אמור להכיר ולהיות נאמן להויה ללא התייחסות המפצלת ומייחדת דרכי עבודה נפרדים לאל. עם זאת, כאמור, הוא לא הדגיש את ביטול הפיצול לחלוטין.

 

גם את ההבנות שהשיג שמר לעצמו ולחבר תלמידיו. הדבר היחיד שנלחם עליו גם במישור הציבורי, היה נגד הגשמת האל בגוף ובתכונות, וכן את הדימוי של אל מעניש כפונקציה מרכזית בו. את שאר ההבנות, ביחס לקרבנות ותפילות וכדומה, ראה כמוקדמות מדאי להיקלט בציבור הצמא למוחשיות והבעות פרקטיות ואנושיות לעבודת האל. שמו של האיש היה משה בן מימון.

 

***




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/10/2006 06:23 לינק ישיר 

    5. הצורך באל [?]

 

לפני שנמשיך את סיפור התקדמות גילוי האל, גילוי שלא נפסק אצל הרמב"ם, נספר על התרחשות אחרת הקשורה בגילוי האל.

 

כשם שלא שאלו רוב בני אדם מדוע לכיפה אדומה הייתה דווקא כיפה אדומה, כך לא שאלו מדוע יש צורך בהכרת האל. מאז ומעולם הניחו המאמינים והכופרים כאחד שבמידה וישנו אל יש לעובדו ולציית לו, ובמידה שאינו קיים אין משמעות לעבודתו. כל זה היה נכון עד לאותו יום, בה ילד קט שאל את השאלה הפשוטה: "אבא, למה אי אפשר להסתדר בלי אלוהים?"

 

האב לא הבין את השאלה בתחילה. הוא הסביר לילד שללא האל אין קיום לעולם, ולכן גם נכון שנעבוד אותו. הילד ביקש מאביו לתאר לו את הגילוי, והאב נאות לספר לו את סיפור מסעו של אברהם. הילד האזין בשקיקה, ולסיום שאל שאלה תמימה, שאלה שזעזעה את כל אמות סיפי ההכרה של אביו. "אבא" אמר הילד, אברהם חשב שהמורה הוא אלוהים, ואחר כך הבין שמשהו גדול יותר הוא האל, בתחילה חשב על העצים או המאורות, אחר כך התקדם הלאה, אבל אני לא חשבתי אף פעם שהמורה הוא אל וגם לא העצים. האב הרהר בדבר, וניסח לעצמו את השאלה כך "אברהם הניח אל ואז היה צריך לשפר אותו, אנו מה צורך יש לנו בעיסוק זה?"

 

האב היה נבוך. עולמו הרוחני עמד להתמוטט. עם הזמן החל להאמין שאכן כל מושג האל האחד אינו אלא שיפור של האל הפרימיטיבי, אך אין לו מקום בעולם מתקדם, עולם שאינו מייחס כוחות לעצמים מסוימים. ימים רבים הילך בין גיהנום לגן עדן, וליבו דאב עליו. לימים, שח בפני ידידו את הרהורי ליבו, הלה בתגובה אסר על עצמו לדבר עמו עוד.

 

חבר טוב היה לו, חבר שמעל להבדלי דת ודעות, הלך אליו והשיח את אשר על ליבו. החבר האזין וביקש ממנו לתאר שוב את ההבדל בין תקופת אברהם לתקופתו. "אנחנו לא צריכים להפקיע אמונת שוא באמונת אמת, אזי גם אין לנו צורך להתעסק באמונה הזאת". אמשול לך משל, אמר אבי הילד, משל לבני אדם שחשבו שמים יוצאים מהמנורות הקבועים בתקרה, בא חכם וגילה שמהברזים הם באים, ומאז היו משננים שהמים באים מהברזים, עד שבא חכם אחר ולימד שהמים באים מהים, ומאז היו מזכירים בכל יום את שבחו של החכם הגדול שגילה את מקור האמת של המים. אנו יודעים שהמים אינם באים מהתקרה, ויתכן אף שדי לנו בידיעתנו שמהברזים הם באים, אך נניח ויש תועלת מועטה לדעת שמהים הם באים למקרה שיתקלקלו הברזים, האם משום כך יש לנו להתעסק בעניין זה ולהזכירו בכל עת. ובנמשל, נניח ויש תועלת בידיעה שלא המים משפיעים על העולם, אולי על ידי כך ננצל כוחות נוספים הקיימים בבריאה, אך לדעת שישנו כוח אחד השולט בכל, מוסיף דבר על מה שאנו יודעים ללא ידיעה זו?

 

החבר לא מצא מענה, אך הבטיח שיחשוב על כך, אם כי אישית אין הדבר מטריד אותו. ומדוע אינו נטרד, לדידו עצם הכרת האמת ערך נעלה לה, ואם נכון הוא שישנו כוח אחד, מציאות יחידה הכוללת כל, כך ראוי שנחשוב וכך גם ראוי שנתייחס לעולם. עם זאת, הרגלים אחדים שהשתרשו כחלק מאותה אמונה לא התיישבו על ליבו לפי דרכו, דבר שהזקיקו למצוא מענה גם לגבי דידו הוא.

 

עברו מספר ימים והתשובה בוששה.

 

הלכו השניים אל איש זקן וחכם שידוע היה שהוא היחיד או בין היחידים שהרשה לעצמו לדון בדברים אלו במחשבה ישרה ובכנות ראויה. הלה ניסה לדחותם בתחילה, אך כשהכיר בכנות רצונם נידב להם משפט אחד ולא יסף "התבוננו בטבע האדם,  מה חסר לו, ואז תבינו את הצורך בהמלכת האל". לא ידעו אם יוהרא היא זו שאינו מסביר פנים ופורש את משנתו, או שמא מתוך כוונה עניינית השיב את שהשיב.

 

ידוע היה בזמנם דברי הפילוסופים שמאבק האדם בחייו בין היצר הבהמי לשכל האנושי. הגדרה זו העלתה אבק ולא היה בה כדי להגדיר במדויק את בעיית האדם, במידה וזו ישנה. הרהרו בדבר זמן מה, וכל יום היו נפגשים לדון בעניין הזה, בזה התעניינו כנושא חשוב לעצמו. תחילה ניסו להבין מה זאת טעות. כשהבינו שטעות אינה דבר שנעשה ללא ידיעה חסרה, אלא דבר שנעשה תוך כדי הידיעה שהיא טעות, הבינו שבעיית האדם שידיעתו אינה עוקבת את הכרתו החווייתית. האדם חווה את הפריטים או המחשבות הזמינות, ואת שאר ידיעותיו אינו שוכח אך גם אינו זוכר.

 

מעתה המפתח להבנת חולשת האדם הייתה בידם, אם כי לא במלואה.

 

***




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/10/2006 06:24 לינק ישיר 

       6. חולשת האדם ומענה האמונה

 

לזמן מה שכח הילד את עניין האל, אך כששמע יום אחד את אביו מדבר על כך עם החבר, שב לבקש מאביו מענה לשאלתו. האב ניסה את כוחו וענה: "אם אתה לא משעבד את עצמך לאל, אתה משעבד את עצמך לרגע, אם אתה משעבד את עצמך לרגע, אתה בוגד בעצמך". המשפט היה די מורכב כדי לבלבל את הילד ולהשתיק אותו, אך הילד לא אמר נואש, והמשיך להרהר לבדו על העניין.

 

המשפט שאמר האב לילד עזר לאב לסדר את מחשבותיו, ולמרות שהיה עליו להסדיר כמה עניינים דחופים, עניינים שידע שדחיפותם גדולה יותר מעניין זה, רץ אל חברו לספר לו את ההתפתחויות האחרונות.

 

משהגיע אל חברו, המתין לו מספר רגעים ונתן מבט לאחור על כל התהליך שעבר עד כה, ואף הגיע לרגע בו החליט לרוץ אל החבר למרות הידיעה שיש דברים חשובים יותר שהיה עליו לעשות. הרהר עוד בדבר, באותו הרגע נכנס חברו ואורו עיניו של האב. "הארה זו מה היא עושה?" שאל החבר.

 

שמע ואספר. בביתי יש עתה שני ילדים קטנים המצפים נואשות לתעסוקה. אני חושב שמן הראוי היה שאעסיק אותם במקום לבוא אליך. בכל זאת באתי אליך, מדוע?

באתי אליך, כי הנושא הזה חשוב לי, הוא חשוב לי מעבר למה שהיה צריך להיות, וזאת משום שאנו עסוקים בו זמן רב וממוקדים בו. נושא האלוהות הפך אצלנו להיות לנושא "אלילי", בחרנו נושא ונתנו לו עדיפות יתירה על שאר הדברים. שלא תבין אותי לא נכון, הנושא אכן חשוב, אך השאלה יכלה לחכות עוד כה שעות וילדיי לא יכלו. איך בכל זאת נכשלתי? נכשלתי כי אני בן אדם של הרגע, בן אדם שנתפס לתחום מסוים ושוכח את השאר. בן אדם שמתאים את התנהגותו לחוקים הנגזרים מאפיקים מצומצמים, במקום להישאר תמיד מלמעלה. לזכור תמיד שכשאני ממוקד בא', ב' וג' לא נעלמו.

 

הוא עצר את שטף דיבורו והמתין לתגובתו הנלהבת של חברו, אך זה לא ירד לסוף דעתו.

 

"האינך מבין?"

 

אני מתחיל להבין, אמר חברו, אני חושב שקלעת להגדרת חולשתו של האדם, חולשת המיקוד. המיקוד של האדם גורם לו לתפוס נושא מסוים ולא להתחשב בכל השאר... אבי הילד לא המתין והתפרץ לדבריו "והיכן המקבילה לעניין זה שהרגע אמרת?"

 

אם אתה חושב שהעצים הם האלוהים, אתה עלול לפגוע בכל מה שאינו עץ? אם אתה חושב שהמים הם אלוהים, אתה עלול לזלזל באור השמש? האם לא כן הדבר אם אתה לא מזכיר לעצמך שאין שום דבר מחוץ לעולמך, כל עולמך אחד, הרגעי ושאינו רגעי, ההווה והעבר, האם אז אינך עלול להיפגע ולפגוע? הן זה מה שקרה לי אך לפני דקות ספורות, כשבאתי אליך!

 

דקות אחדות ישבו שניהם בשקט. אבי הילד לא הרשה לעצמו לעמוד בחטאו, סיים את השיחה ושב לביתו, חיבק את הילד ואמר "תודה!".

***

 

האב שמח בהבנה חדשה זו, אך חברו חש שהקרקע שלרגליו הולכת ונשמטת. האם האמונה באל משמעה היא אחדות הכל וזהו? האם האל אינו מה שיש לו את הכוח הבלתי מוגבל? האם האל אינו זה שעוקב אחר כל מעשינו?

 

בסיומו של יום רץ שוב האב אל חברו וחשב לשמוח איתו יחד, אך זה קידם את פניו במין רצינות שצער מעורב בה. "אתה חושב אם כן שהאל משמעו אחדות וזהו?"

 

אני חושב, אמר האב, שאם אענה לך בסגנון שענה לנו הזקן החכם,  ניטיב להבין, מה שעכשיו ברור לי שזו הייתה מטרתו של הזקן בשפת הרמזים שלו.

 

"שאלתני, האם האל הוא אחדות וזהו? ואני שואל אותך אם יש דבר כזה 'אחדות וזהו'?"

מרוב ההרגל שלנו לדבר על אחדות, התחלנו לחשוב שאחדות זו תכונה בין תכונות. אחדות פירושה שאין דבר נפרד, אין תכונה נפרדת, כל תכונה שתגלה בעולם היא חלק מאותה אחדות, עתה אמור לי איזו תכונה חסרה לך?

 

מניין לי שהאל שומע אותי? מאותו מקור שידעת זאת קודם לכן!

מניין לי שהאל עוקב אחר מעשיי? מאותו המקור שידעת כך עד ביום!

אם כן מניין לי שישנו אל? משום שאינך יכול שלא להכיר בו!

"מה??"

 

אם אתה מבין שאנחנו עומדים בפני מערכת אחת, מערכת שבאופן כללי משולבת, אך מצידנו היא משולבת בהחלט, זאת אומרת אנחנו כל הזמן צריכים להשוות ולמקם את היחסים בין העצמים הנפרדים של אותה ההויה האחת, הרי שכבר הבנת שכל הקיים, כל דבר שנפגש אתו משתייך "אל" ונכלל באותה הוויית העולם שלך, קרי ההויה [גם זה שאינו שלך, עד כמה שהוא שלך].

 

לא! זה לא זה! "עלי לחשוב על הדברים מספר ימים".

 

***




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/10/2006 06:25 לינק ישיר 

       7. על אישיות הא-ל

 

"אתה בעצם כופר!" לא שזה אמור לפגוע בידידות שלנו, אך נדמה שאינך מאמין עוד באותו האל שאני מאמין בו. האל שאני מאמין בו הוא אישיות, הוא יודע, הוא עונה, הוא מרחם והוא מטיב. האל שלך אל מת הוא, לא חי ולא מת, לא אישיות ולא צמח, לא מדבר ולא דומם.

 

האכזבה מילאה את ליבו, שכן גם הוא בתוך תוכו פנימה חש שהתרחק מאותה האישיות איתה תקשר כל השנים. עם זאת התגבר על נטיית ליבו להתייאש, והחל דש בדברים, ודן בהם עם חברו בפרוטרוט.

 

אנסה לסכם את דבריך ולפרוט אותם לחלקים. אתה טוען כך, האל שאני מדבר עליו הוא:

אינו אישיות

אינו יודע

אינו עונה

אינו חי

אינו מרחם

ואינו מטיב

 

אתחיל מהסוף. האל הוא רחמן, כך אנו מאמינים, וזה גם נראה כך בתנאי החיים בהם אנו נתונים, לפחות אנחנו ספציפית. האל נתן לנו חיים, וגם זימן לנו מזון לקיים אותם, האל דאג שפצעינו יגלידו, האל דאג שצערינו יישכחו. אך האם לא דאג האל גם לכך שנרעב, שניפצע, שנאבד את יקירנו? אלא שאנו מתייחסים לטבע הקיים יחסית לאיך שיכול היה להיות. מבחינה אופציונאלית וממילא גם לא אי רציונאלית, היה יכול להיות שפצעים לא יגלידו, שלא יהיה מזון, והנה אנו רואים שמבנה העולם מכוון להטבת התנאים הנסיבתיים של כל דבר אל טבעו של הדבר. נניח שזו כוונתך, האם האל שאני מדבר עליו אינו מטיב? או שמא האל שאתה מדבר עליו מטיב יותר מהאל שאני מדבר עליו?

 

ועתה נפנה אל עניין המענה של האל. הנה רציתי לבוא אליך והגוף שלי נענה לי. איני חושב שיש לי את הפריבילגיה לתכנת את גופי, ואני רואה בזה מתנת האל. פעמים שגם משאלות שאינם קשורות לגופי מתממשות, אם לזה אתה קורא מענה, האם האל שדיברתי עליו אינו עונה? או שמא האל שלך עונה יותר?

 

החבר היה המום, אך זה המשיך בשלו. הוא עצמו לא חשב שהקושיות אינם אלא תשובות, ועתה אזר אומץ לגשת אל השאלה המרכזית.

 

לפני שאני עונה לך על התקפתך שלאל שלי אין אישיות, אשאל אותך, אם תוכל להגדיר לי מה זאת אישיות.

 

"אישיות" החל בן שיחו לענות ועצר. אישיות אינה מילה קלה לפריטה, עם זאת ניסה לאחר הרהור להגדיר זאת כך "אם אתה מזהה התחשבות, שקילה והכרעה, זאת היא אישיות".

 

"אקבל את הגדרתך, ואמשיך בדרך זו".

התחשבות – התחשבות אנו מייחסים לאדם שמקבל נתון חדש ומתחשב בו, או לאדם שללא תשומת לב לא היה מתחשב ועתה הוא מתחשב. אך נניח שהיה ברור לנו הכל, כמו שברור לנו ש1+1 זה 2 האם היית קורא לזה התחשבות? נניח שגם לזה נקרא התחשבות, ואז משמעותה של ההתחשבות היא בעצם שניכר שהמסקנה תואמת לתהליכים המביאים אליה, או שהמסקנה מתאימה [קרי מתחשבת] בנסיבות אליה היא אמורה להתייחס. למשל, אם אני מדבר כשאתה נמצא ולא מדבר כשאינך נמצא, פירושו שבדיבורי אני מתחשב בנסיבות ומטרות הדיבור. ועתה אל ההויה, האם ההויה מתחשבת בנסיבותיה? להויה אין נסיבות! האם הפרטים המתהווים בהויה מתחשבים בנסיבות ובמטרותיהם?

הנה ראה, בחלק גדול מאד מהפרטים שבעולמנו אנו רואים התחשבות. לא נוכל לתת כל תשובה אחרת להתאמת הזכר לנקבה מחוץ לתשובה של התאמה והתחשבות, לא נוכל ליישב בדרך סבירה את התאמת המזון והשתייה לקיבה ללא ראייתם כמחושבנים זה עם זה וזה בזה, כך גם לגבי החמצן, החמצן והעצים, העצים וההסקה וכו'. אנו גם נתקלים בדברים שהתאמתם אינה ידועה לנו. עכשיו תורי לשאול, איך אתה מאמין שהאל מתחשב אם אתה רואה דברים כה רבים שאינך מבין את התאמתם לסביבתם וכדומה? כנראה אתה מניח שזהו חיסרון ידיעה שלך, או שאתה רואה כיוון כללי ומניח אותו גם על פרטים שאינם מוכחים ככאלו, כך אעשה גם אנוכי. עתה אשאל אותך –

מה בין אלי לאלוהך?

 

שקילה והכרעה – נדמה שתסכים איתי ששקילה והכרעה שייכת לתהליכים של קליטת נתונים חדשים, אך כשאנו מדברים על האל, אין לגביו נתונים חדשים, הכל כלול ואין דבר חדש תחת השמש, ומשיהיה אינו עוד חדש. מכאן ששקילה והכרעה אינם עניין לאל –

א"כ אמור נא שוב, מה בין אלי לאלך?

 

-              אינך מבין, אתה מצמצם את האל, אתה מגביל אותו למציאות!

-              שוב אתה מניח במשפטך דבר פרדוקסלי!

 

אם קיים דבר שאינו כלול במציאות שאני מדבר עליה, הרי ששוב חטאתי בחטא הצמצום, מעתה יהא גם אותו הדבר חלק מההויה, ואם אין דבר כזה, גם האל שלך אינו קיים מחוצה לו, כי אין משמעות כזאת.

 

***




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/10/2006 06:26 לינק ישיר 

      8. הצמצום והאחדות 
 

כששב האב באותו הלילה אל ביתו, קיווה שהילד יהיה ער, אך זה ישן. לרגע רצה להעיר אותו, ואז נזכר שנושא זה אינו היחיד שיש להתחשב בו, הוא השתדל לחשוב על החיים בריבוי גווניהם, ובכלל זה גם השינה של הילד, וכן זה שלא ישנה הרבה לילד אם לא ידע דבר זה תוך כדי שנתו.

בבוקר התעורר הילד, ומצא את אביו מכין ציורים מוזרים. כשהתקרב ראה ציור מוזר, במרכז הדף היה מין טבלה ריקה, משבצות רבות, ובצד היו כמה משבצות בודדות ועליהם ציור של זכוכית מגדלת. "אבא!" לרגע נבהל האב, אך מייד הזכיר לעצמו שאילו היה פתוח לעוד התרחשויות הקורות גם כשהוא עוסק בציורו, לא היה נבהל.

 

"הנה ראה את הציור" הטבלה הזאת זה כל העולם, לא רק העולם שלנו, כל מה שרק קיים, הירח, האויר, החלל, הכל בכל מכל כל. עכשיו תראה מה קורה לנו, אנחנו חיים פה, האב הצביע על אחד המשבצות הנפרדות, ושם, הצביע על משבצת נוספת. מה יש בין אחד לשני? "כלום!" השיב הילד. א"כ אמור נא לי ילדי, אם אין כלום בין משבצת אחת לשנייה מדוע אינם סמוכים זה לזה?

 

"אבא אני לא מבין!"

 

הבא נא את התמונה של המשפחה, התמונה בה הצטלמנו סביב השולחן אצל סבא וסבתא, עכשיו אמור נא לי מה אתה רואה בתמונה "הנה אבא ואמא, והנה אני ושאר הילדים".

-"וזהו?" שאל האב.

-יש כאן גם עציץ

- "וזהו?"

- יש גם מנורות, כיסאות, שולחן...

- וזהו?

- כן!

 

ילדי היקר, קודם כל אראה לך שיש עוד דברים, אחר כך אראה לך למה לא חשבת על זה קודם. שים לב, ביני לאמא יש מרווח, בין הנעליים שלי יש גם כן מרווח, אותו דבר לגבי שאר האנשים בתמונה, נכון?

-  נכון

-  אז למה לא אמרת זאת קודם?

 

אני אומר לך למה לא אמרת את זה קודם, וגם אסביר לך מדוע בהתחלה אמרת שבתמונה יש את בני המשפחה. מה שחשוב לנו בתמונה זה מה שאנחנו רואים ומתעסקים איתו, וזה גם נכון כך. אני לא חושב שבפעם הבאה שישאלו אותך מה יש בתמונה תענה עציץ ומנורות וכו', כי אכן הדבר החשוב לנו בתמונה אלו האנשים, אך שים לב מה קורה לנו. הנה תיכף יקום אחיך, תן לו את התמונה, תבקש ממנו להסתכל בה, ואז תשאל אותו מה הצבע של המפה, וכמה כיסאות ריקים היו שם, ותשאל אותו אם ראה חלק ממפיון שהיה זרוק על הרצפה. אתה תראה שהוא לא שם לב לזה בכלל.

 

נחזור לציור שלנו, אנחנו מסתכלים על מה שחשוב לנו כרגע, וגם דברים שחשובים לרגע הבא, איננו שמים לב אליהם, אתה יודע למה? כי אנחנו חלשים מכדי לראות את כל הטבלה. עכשיו תחשוב לבד על פתרון!

 

***




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/10/2006 06:27 לינק ישיר 

      9. מידות הא-ל ותפילות

 

החבר לא חש בנוח עם הדברים, וידידו החל לחשוש שמא מוטב היה שלא לערבו בעניין הזה, בדיוק כשם שהמאמין בשמש שאל הוא, לא תמיד יוטב לו אם יגלה ששגה כל ימיו. לכן המשיך לחקור לבדו, ומשנתקל בקושי המידות, החליט ללכת אל אוו זקן וחכם. ומהו קושי המידות?

 

הן אם הכל אלוקות, גם הרוע הנו אלוקות, ומדוע זה אנו מייחסים לאל רק מידות טובות?

 

כשפנה לנסוע אל החכם, פגש בו חברו והצטרף אליו. בנסיעתם ביקש ממנו חברו להשלים דבר שלא ענהו, והוא עניין האל המדבר. כשטען החבר בזמנו שהאל אינו מדבר ואינו אישיות, הפריכו ידידו, אך עניין דיבור האל, לא זכה לליבון כל הצורך.

 

"ובכן", אילו היית יכול לגרום לי להבין שאתה זקוק ממני להלוואה, או ההיפך שאני זקוק ממך, האם היית מדבר? הן היה זה טוב מדיבור. או ביתר פשיטות, אם במקום לומר לך שאתה עומד על שפת הבור, הייתי מצביע על הבור, היש לך אמירה גדולה מזו? עתה אמור נא אתה, עינינו הרואות, אוזנינו השומעות, אפינו המרחרח, ידינו האוחזות, היש לך דיבור אל גדול מזה?

 

אך אל נא אצער אותך בדבריי, ואענה לך לשיטתך. אתה מאמין שהאל דיבר, וליתר דיוק שאבות אבותיך שמעוהו מדבר, וכי איך ידעו שהוא המדבר, על כרחך היה ניכר מתוך הדיבור שהוא שלם ואלוהי, שהוא "מן השמיים", אם כן גם האל שאני נאמן לו דיבר, הלא כן?

 

תוך כדי נסיעה, פשפש אבי הילד בכיסו בדאגה, אך מייד נרגע. הציור שצייר היה עמו. חברו העיר לו בבדיחותא, אילו היית נאמן באמת, לא היית שוכח שיש אפשרות לצייר עוד ציור, או שאין זה חמור אם אין את הציור, או שאפשר לתאר את הציור.

 

הגיעו אל החכם, והתחילו מקיפין אותו בשאלות. אמר להם הזקן, אני לא השכלתי את האלוקות אלא בזקנותי, לכו נא אל חכם אלמוני, אשר כאברהם הכיר את בוראו, ונהירין לו שבילי דרקיעא וארעא. הלכו אל אותו חכם, וזה כיבדם במאכל ומשקה ואחר כך האזין לדבריהם.

 

שאלו אותו: "מדוע התכונות הרעות אינן מיוחסות לאלוקים"

ענה: "כי אנו מניחים שהאל מתחשב ואנו לא יודעים"

שאלו אותו: איזה מידות אנו מייחסים לאל ואיזה מידות איננו מייחסים, גם בין הטובות?

ענה: כל מה שיש בו חשש שהמידה תתייחס לאלוהים אחרים

שאלו אותו: ומה רצון האל?

ענה: ההתחשבות בהווה אחד

 

משראו שמדייק בדבריו ומקצר, ביקשו ממנו לקרוא דברים שכתב בעניין זה. מייד הוציא את הקולמוס והחל כותב:

"ההויה אחת, ומכאן שגם על ההתחשבות להיות אחת. אין גבול אלא למה שיש לו 'מעבר לגבול' הרי שאין גבול להויה. כל דבר שאנו נפגשים בו ועשוי להיפרד במידת מה מאחדות הווה, נכון להשיבו על ידי קריאה בשם השם, וזה מהות תפילה. הקריאה בשם תרופה היא, והמרפא יהא שלא יחולל עוד שם השם ולא יקרא עוד בשם השם"

 

נתן להם את שכתב והלכו לדרכם. עיינו בכתב וידעו כי לו לא עיינו בדברים קודם לכן לא היו מעלים על דעתם לירד לסוף דעתו. ישבו ז' נקיים וכתבו מגילה זו. זכותם לברכה.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/10/2006 07:50 לינק ישיר 

מבחן ,

"דבר בעתו מה טוב" - בשבוע שבין פרשת בראשית בה הוחל לקרוא בשם השם והואנש הווה כ"מתעצב אל לבו" [לפירוש הרש"ר בכל זה] לבין פרשת נח בה עברה האנושות דרגה מ"לכתחילה" ל"דיעבד"* ושבסופה החל מסעו של אברהם המתואר במאמר בטוטו"ד.

ֹֹֹֹֹֹֹֹ
ָ
 http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=672462



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/10/2006 09:49 לינק ישיר 

מבחן,
אכן מאמר יפהפה. תיאור שמקרב מאד אלינו את התהליך של ההכרה באלוקים (שאתה ובית מדרשך כנראה קוראים לו 'הווה'). והפעם אפילו בלי מינוח עמום שאני בד"כ לא מבין אותו.
מחמת קוצר הזמן, ומפאת חביבות הנושא (שבזמן האחרון נעדר מהפורום, כמו נושאים פילוסופיים בכלל), אעיר רק ארבע הערות עיקריות שמונעות ממני לעבור את המסע הזה יחד עם הכותב (ולא בפעם הראשונה):
1. המעבר מן ההכללה אל הכוליות הוא מעט בעייתי. מה שמשותף לכל הדברים אינו בהכרח המכלול שלהם כולם. אולי זה משהו שעומד ביסוד כולם, אבל לא האוסף שלהם עצמם.
לשון אחר: המאמר מזהה, משום מה, את הדבר כשהוא לעצמו עם מכלול תכונותיו. אני לא מסכים לזיהוי הזה. הדבר נושא את התכונות, אך הוא לא הן עצמן. מניסיון קודם, כאן ודאי נגיע לשאלת התער של אוקאם, ואכ"מ.
2. השאלה הנכונה שנשאלה במאמר לאחר שלב ההכללה היא מה מועילה לנו ידיעת הכוליות. הרי זה אינו אומר מאומה, שכן הוא אינו מדבר על תכונות כלשהן או אפיונים כלשהם. שתי הערות לי על כך, אשר משלימות זו את זו:
א. על כך ראה הערתי לעיל. ידיעת העצמות יש בה משהו מעבר למכלול התכונות. ואם אין בה מאומה, אז היא באמת אינה מועילה מאומה. לכן אם לשיטתך זה מועיל במשהו (ראה להלן), אתה חייב להסכים שאתה לא מדבר על המכלול אלא על עצם, או יש, שנושא את המכלול של התכונות.
ב. המאמר אינו עונה על כך שום תשובה. התשובה שמוצגת שם היא שידיעת הכל ושימת לב לכל יש בה משהו מעבר למכלול הפרטים. היא עשויה לסייע לנו להשתחרר מן המיקוד שמלווה אותנו בעל כרחנו. אז כמה הערות לסעיף זה:
      ראשית, אני חוזר לסעיף א, שכן למעשה משמעותה של תשובה זו היא שהמדובר בעצם שנושא את המכלול ולא במכלול.
      שנית, זוהי תשובה אינסטרומנטלית. האם אלוקים קיים כדי לסייע? מה עם ידיעת האמת לשם האמת (שגם המאמר מדבר עליה)?
        שלישית, מדוע באמת זה מסייע לנו? עצם ההכללה היא עובדה נייטרלית. כיצד אתה מסיק מכאן מסקנה נורמטיבית-ערכית שיש להשתחרר מן המיקוד. המחוייבות להתאמה ולהתחשבנות (בלשונו) היא טענה נוספת מעבר לטענה אודות קיום הכוליות הזו. אתה עובר מעובדה לנורמה, אך כאן ישנו הכשל הנטורליסטי של יום. מנין נובעת המסקנה הזו? זהו שלב שחסר בתיאור, כעין חור, אך יש לשים לב: זהו לב העניין ומטרתו. ודווקא הוא חסר.
3. הטענה אודות הכוליות היא ריקה מתוכן (פרט לערך האינסטרומנטלי, שזה מסייע לנו. ראה לעיל). מה פירוש להכיר בכוליות? מה החידוש בזה? האם מישהו לא יודע שיש מכלול של דברים סביבנו? מה יש בטענה זו מעבר לאוסף הטענות שיש פרט/התרחשות/תכונה/אפיון א' ויש פרט/// ב' ויש פרט/// ג' וכו'. אם אתה טוען דבר מה נוסף, חזרנו לסעיף 1. אך ככל שאני מכיר את בית המדרש שממנו יוצאים הדברים, לדעתם אין מאומה מעבר למכלול התכונות. לא מדובר על עצם כלשהו שנושא אותן (נדמה להם, בטעות, כי עקרון התער מונע את המסקנה הזו). אך אם אינך טוען משהו נוסף, אז זוהי טענה ריקה מתוכן כלשהו. ננסח זאת כך: אברהם בסוף מסעו מגלה שיש סביבו דברים ותופעות. נו, א-חידוש! את זה הוא ידע כבר בהתחלה! מה לדעתכם יש במכלול מעבר לפרטים שמרכיבים אותו?
4. לאחרונה אשאל שאלה עתיקה וחבוטה על המשמעות התיאולוגית של הזיהוי השפינוזי של המכלול הזה כאלוקים. פירוש הדברים הוא שאין עם מי לדבר ואין אל מי להתייחס. זהו חיבור בחזרה לאתיאיזם מוחלט. אתה מצוי באינטראקציה עם המציאות ולא עם שום דבר מעבר לה. באיזה מובן יש כאן תורה של אמונה? מה יש כאן מעבר לאמירה שיש משהו בעולם, ותו לא? כפי שכבר הערתי, כל היבט נורמטיבי יהיה תוספת לא מנומקת (ראה הערה 2ב למעלה על הכשל הנטורליסטי).

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/10/2006 12:54 לינק ישיר 

מיכי, אני מצטט דבריך ומגיב. תודה על ההערות.

                       "1. המעבר מן ההכללה אל הכוליות הוא מעט בעייתי. מה שמשותף לכל הדברים אינו בהכרח המכלול  שלהם כולם. אולי זה משהו שעומד ביסוד כולם, אבל לא האוסף שלהם עצמם.

אכן אני מסכים. האחדות של הכל אינו בגלל איזה שהוא כלל אליו הם שייכים, אלא בגלל מהותם האחידה כקיימים, ובנוסף לכך גם הריאקציה המשלבת את השפעותיהם ויחסיהם למכלול גדול. הווה, מתאר את המהות המוחלטת והכוללת של הכל, וזה הרבה מעבר ל"משותף".

לגבי הערה 2. אתה מעיר בהמשך לטענתך ב1. והנ"ל תקף גם לזה. עוד אתה מעיר על ידיעת האמת לשם האמת.

הערך של ידיעת האמת אינו ערך רלוונטי לולא שהוא משמעותי ביחסנו אל חיינו. הערך הזה בטהרתו כולל גם את הידיעה כמה פריטי זבל מונחים בפח האשפה בדרום אפריקה. לכן בהכרח עלינו לדון על המשמעות של הדברים בחיינו מעבר לערך טהור זה, שאיני חושב שזכה אדם להתפנות אליו כשלעצמו.

בהערה 3 אתה טוען שאין בכך חידוש ומה זה אומר.

א' לא באתי לחדש, וגם בסוף המאמר רומז בעל המאמר את דעתו על קריאה בשם. ב' בחלק השני של המאמר מוסבר בדיוק מה התועלת בתוובנה זו. התובנה אינה רק הידיעה, אלא החיים על פיה. נדמה שנכון לומר שהיהדות לא המציאה את הכרת הא-ל, אלא את המלכתו כא-ל, כלומר המסירות והדרך של האלהה הקלאסית של ע"ז, מקבלת את ביטויה לגבי אותה אחדות. בקצרה: החכמה אינה בגילוי המציאות ההוייתית המאוחדת, אלא בהאלהתה, וד"ל.

לגבי נקודה 4, נדמה שדנו בזה רבות. לא שאני רוצה להיפטר מלדון בזה, אך ראה נא כמה אשכולות הדנים בזה ונסח נא את שאלתך שוב.

תודה



תוקן על ידי - מבחן - 24/10/2006 12:59:44




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/10/2006 13:21 לינק ישיר 

מבחן

אשוב לשאלת ר' מיכי בסעיף 2 - כיצד נעשית הדליגה (= בלשון מיכי: היסק) בין המימד העובדתי למימד הנורמטיבי.

אחרי הכל הנקודה המרכזית לענ"ד מה הקשר בין כל האמור לזו התורה הנתונה לה ביד משה רבינו.

שהרי נדרש אמון אישי עד כדי קבלת החיוב בהנחה כי אכן הדברים שביד משה רבינו מבטאים נכוחה את מהלך אברהם, ואולם דא עקא שאמון זה נובע מעצם קבלת התורה.

קרי, כל המהלך במאמר אינו יוצר קורלציה הגיונית בין הכרת הווה לבין קבלת אלו המצוות שמסיני.

והרי הבעיה המרכזית לא פחות הוא היחס בין הכרת הווה כפעולת אישית לבין קבלת הנורמה שמן התורה. והנחת מבוקש תהיה שכל הנורמה שבתורה היא תולדה של הכרת הווה של האדם. ולא כל שכן שא"כ עיקר הנורמה מקורה באדם ולא מחוצה לו (מה שהרמב"ם ניסה לאבחן ע"י בידול נבואת משה משאר הנביאים).



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/10/2006 13:51 לינק ישיר 

מבחן,
לענ"ד לא ענית על אף אחת משאלותיי. אני לא מדבר על אי הסכמות, אלא כלל לא ראיתי בדבריך תשובות. 
1. כאן לא הבנת כנראה את כוונתי. אני התכוונתי לומר שיש להבחין בין מסקנה שיש עצם או יש כלשהו שנושא על גביו את כל התכונות, לבין המכלול (=קבוצת כל התכונות עצמה). לא התכוונתי לחילוק בין ההכללה (שהיא אידיאה) לבין המכלול (שהוא עצם). הבחנה זו קריטית גם ליתר שאלותיי שבנויות זו ע"ג זו.
2. הערך של ידיעת האמת הופיע בדבריי רק כבדרך אגב. גם כאן אני לא מסכים, שכן לדעתי חשיבותה של האמת אינה נבחנת בקריטריון של נגיעתה אלינו, או נגיעתה למעשה (שלפי"ז לימוד טהרות וקדשים פחות חשוב מלימוד נזיקין, ואני כופר בכך מכל וכל). ישנה היררכיה בין אמת על האלוקות לבין אמת על פריטים בפחי הזבל, אבל ההבחנה אינה דרך הממד הפרקטי, וגם לא התודעתי.
ובכל זאת, אני חוזר לשאלה העיקרית בסעיף זה, שלא קיבלה מענה: הידיעה אינה מועילה מאומה, שהרי ההיבט הנורמטיבי לא יוצא מן העובדות (=הכשל של יום). ואם אין היבט נורמטיבי אין תועלת.
3. אני לא שאלתי כאן מה חידושו של המאמר (יש לו ודאי ערך ספרותי, כפי שפתחתי בדבריי, ודי לנו בזה), אלא מה החידוש במסקנה של אברהם מהכוליות. מה הוא גילה? שקיימים דברים בעולם? או שיש קבוצה של כל הדברים הקיימים (מה שראסל הוכיח את סתירתו מיניה וביה, ואכ"מ)?
באשר לחדושה של היהדות, אני לא מסכים. לפניה לא היה א-ל אחד (וגם אצלכם לענ"ד אין כזה), אבל בהחלט היו חיים לאור האמונה (האלילית). על כן החידוש הוא שהחיים נעשים על פי האמונה באלוקים מונותיאיסטי ולא אלילי, ולא בעצם החיים עפ"י האמונה.
4. אכן ציינתי שהשאלה עתיקה אף חבוטה, ולענ"ד אין לה תשובה (לפי הניסוח שלכם שמזהה את היש עם המכלול. ראה סעיף 1). לכן יש טעם לדון בכך דווקא לאור הנחת המאמר והנחתך שאין הבדל בין כלל התכונות לבין היש שנושא אותם. בכך יש כאן הבדל מהשאלה הזו באופן כללי על הפאנאתיאיזם.

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/10/2006 17:08 לינק ישיר 

מיכי היקר

אגע בעיקר דבריך.
אתה שואל:
מהו עיקר וגודל גילויו של אברהם?
תשובת המאמר:
אברהם גילה, שאין למצוא אלוקות מושלמת אלא בכוליות כלשונך, ובהווה אחד בלשוני.

[אם איני טועה יש אשכול הדן אם האלוקות עיקרה על דרך החיוב או על דרך השלילה, זכור לך משהו כזה?]



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/10/2006 18:34 לינק ישיר 

מבחן,
אברהם לא גילה ש'אין אלוקות אלא בכוליות', כלשונך, אלא הוא גילה את הכוליות עצמה (כתוכן דבריך). הרי לשיטתך האלוקות אינה משהו אחר מהכוליות עצמה.
אך טענתי היא שלגלות את הכוליות עצמה זה בנאלי, וכנ"ל.
אם כן, יוצא מדבריך שלכל היותר אברהם גילה שאלוקים (לפחות זה הפרסונלי, שבעיניי הוא היחיד האפשרי) לא קיים. אז מה בעצם הוא גילה?
תארים שוללים לא יעזרו כאן במאומה. שכן אתה חייב להניח שיש עצם שהוא בעל התארים כדי להתחיל לדבר עליו, גם באופן שלילי. אך זה גופא מה שאתה נמנע מלעשות.
לשון אחר: מה שונה בתגליתו של אברהם מתגליותיהם של כל האתיאיסטים מאז ומעולם? גם הם גילו שאין מאומה מלבד הכוליות של המציאות, וכל הא-לוהים האחרים (הפרסונליים, בין אליליים ובין אחרים) אינם קיימים.
אם כן, תגליתו של אברהם היתה: אין אלוקים! יש רק מציאות (מה שכולם ידעו מאז ומעולם שישנו). ומהדרנא לתחילת המסלול.
נראה לי בעייתי משהו, לא?

ישנם כמה אשכולות שנוגעים בשאלות כאלה, אך מגבלותיי הוירטואליות מונעות ממני לאתר אותם. לינקי, אייכה?

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > מסע אברהם - ש.ד.י א.לוה.ים והווה (מאמר)
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 ... 9 10 11 לדף הבא סך הכל 11 דפים.

bholext