מסע אברהם - ש.ד.י א.לוה.ים והווה (מאמר)

לב,
אם טוענים שאלוקים לפעמים מתגלה באופן פרסונלי ולפעמים באופן פנתיאיסטי, זה נשמע אפשרי. אין כאן טענה שהלוגיקה לא רלוונטית, אלא שלפעמים יש 'שני דינים' באלוקות.
ובכל זאת יש כאן בעיה.
אקדים שאת מתודת ה'שני דינים' ביקרו על בעייה לוגית מאותה סיבה (לכאורה זוהי אמירה שמכניסה שני הפכים לפונדק אחד). ראה מאמרו של דניאל וייל ב'הגיון' א. פתרונו שם הוא אבסורדי לחלוטין (לוגיקה קוונטית אצל חז"ל).
במאמר ב'צהר' ב טענתי כנגד זה שהשאלה היא האם שני ההפכים הם תארים או יישים: ייחוס שני תארים מנוגדים לאותו עצם בו-זמנית (עגול ומרובע) הם סתירה לוגית. אבל שני יישים בעלי תכונות הפוכות שמוכנסים לתוך אותו סיר (מלח וסוכר, לדוגמא), אין בכך כל סתירה. לשון אחר: סתירות קיימות בין מאפיינים (הוא מלוח, והוא גם מתוק.) ולא בין יישים (יש בו מלח. יש בו סוכר). וראה במאמרי שם יישוב לסתירות לכאורה בחשיבה ההלכתית על תנאים ('גם אשת איש וגם לא אשת איש בו-זמנית', מתפרש אצלי: יש עליה שתי חלויות סותרות. וחלויות לפי טענתי הן יישים הלכתים ולא תארים. זהו ההבדל בין לומר שמישהי היא אשת איש לבין לומר שיש עליה חלות אשת איש).

עד כאן ההקדמה. כעת עליך לשאול מה אתה אומר על האלוקות: האם הטענה היא שיש לו שני תארים מנוגדים? או שמא יש בתוכו שתי יישויות בעלות אפיונים מנוגדים (מלח וסוכר). הטענה הראשונה היא סתירתית (תארים מנוגדים), ואילו השנייה (יישים בעלי תכונות הפוכות) מניחה שאלוקים הוא לא אחד ופשוט (זהו סוג של דואליזם, או שיתוף).
מעבר לכך, דומני שפרסונליות או פנתאיסטיות אינן עוסקות בתכונות של אלוקים אלא בו עצמו. דבר זה מקביל לדחיות של הראיה האונטולוגית (שקיום אינו תכונה, או מאפיין), שנדונו באשכולות בעבר.

אמנם נראה שאתה יכול לומר שאלוקים מתגלה בשתי הצורות, אך שתיהן זה לא הוא, אלא הופעות שהוא ברא לצרכינו. זה יכול להיות בסדר (לא סתירה ולא כפירה). במקרה זה הדואליזם מתחיל מעולמות נבראים (או נאצלים), ולדעתי כאן מגיעים בהכרח לקבלה, נגד תפיסתם של בעלי העמדות הללו כאן.
זה כמו הפיצול לזכר ונקבה בעולם האצילות, או הפיצול לספירות בא"ק וכדו', ואכמ"ל.

סיכום נקודות מהמאמר והערות:

<בעוד שבנמשל אין כוונה לומר כי הא-ל הוא רק 'הגדרה' של סך כל ההשפעות>

מנין לך?

<את 'לשון הקודש' שהיא ע"פ תפיסת תורת החסידות, אינה כשאר השפות שהמילים בהם מהווים מעין קודים מוסכמים בין בני אדם לתאר עצמים ומצבים, אלא הם הם העצמים עצמם, הם הם ההשפעות עצמם צורתם ומאפיינם>

אתה מתכוין לחסידות הבעש"טית? הרעיון הזה קדם לה בהרבה, וגם היום הוא נפוץ בשיחות של חוגים שונים בדיוק כמו בחסידות.

אגב, מישו יודע אם גם הסינים אומרים כך על הסינית?

לגופה של טענה, אין בה ממש. גם אם לשון הקודש עצמית היא, הרי היא מתגלה על ידי בני אנוש. רובה על ידי אדה"ר שנתן שמות לכל בע"ח, שם הוי' ע"י מרע"ה ("ושמי הוי' לא נודעתי להם"), וא"כ מה הבעיה בכך ששם ש-ד-י יתגלה ע"י אאע"ה?

<את 'לשון הקודש' שהיא ע"פ תפיסת תורת החסידות, אינה כשאר השפות שהמילים בהם מהווים מעין קודים מוסכמים בין בני אדם לתאר עצמים ומצבים, אלא הם הם העצמים עצמם, הם הם ההשפעות עצמם צורתם ומאפיינם>

הכותב לא מתכוין למה שמתכוונים בטרמינולוגיה החבד"ית כשפע, אלא לכל דבר שיש לו יחס לזולתו, והוא כולל בין ענין אור ובין ענין השפע. [אגב, לפי התיאוריות הרווחות היום בפיזיקה, המשלים להבדלים שבין אור לשפע אינם רלוונטים. כדי להבין הנמשל צריך ללמוד בפיזיקה עתיקה].

<אלוקים יכול להיות אנרגיה, רוח הקודש לקארמה, מושכל ראשון לאינטואיציה, שבירת הכלים לכאוס, זיו להילה, צדיק למדיום ומתקשר, מרה שחורה לדיכאון, יראה תתאה לחרדה, יראה עילאה להתקף פאניקה, וכף הקלע למניה דיפרסיה>

הפלא ופלא! ישר למילון עצכ"ח!

<להעיר כי על פי המבואר בתורת הנסתר, אומנם השם ש-ד-י מורה כאמור לעיל על הגבלה, אך השם אהיה אשר אהיה נעלה יותר משם י-ה-ו-ה. זאת ועוד שגם שם י-ה-ו-ה מבטא צורה של השפעה (יו"ד מקור, ה"א התפשטות והתרחבות, ו"ו המשכה, ה"א מאגר קבלה והשפעה וכו'>

<שוב על פי המבואר בתורת הנסתר, גם השמות 'אתה' ו'מי א-ל כמוך' בי"ג מידות הרחמים, נעלים משם י-ה-ו-ה. זהו פשר כוחה של התשובה וזוהי הסיבה שבברכות אנו אומרים בסדר יורד של השפעה, תחילה ברוך 'אתה' ולאחר מכן 'י-ה-ו-ה' ולאחר מכן 'אלוקינו' ולאחר מכן 'מלך העולם' וכו'>

צודק. אכן הכותב היה שמח יותר אם היה יכול להשתמש ב"הווה" בלי יו"ד המקור, ובכך לרמז על האילן כולו בחדא מחתא ולא רק לז"א (הוי') או לאריך (אהי'?).

<לכאורה על פי ההסבר של המחבר לשם י-ה-ו-ה, כל מהותו ומשמעותו היא רק אי הגבלתו בזמן ותו לא>

זו כבר בעיה בהבנה. הדברים על אי הגבלת הזמן נאמרו רק ביחס להעדפת הווה על פני קיים.

<אני באופן אישי מזהה מאפיינים של מה שמוכר בזוהר כ'יחודא עילאה' [ה'כוליות' ], בניגוד לתפיסת ה'יחודא תתאה' בפרקים הראשונים, ממנה מנסה התוהה להתנתק ולהתעלות לתפיסת האלוקות ברמה אחרת וגבוהה יותר .>

מדובר כאן על משהו אחר. ידוע על על שלבי הביניים של "דעת עליון" ו"דעת תחתון" שבין יחודא עילאה ליחודא תתאה? לפי המבואר בחסידות, כוונת בעל המאמר היא לדעת תחתון, [ובזה הוא עיקר עיסוקם של כת זו והראו בזה נפלאות עוד יותר ממה שראינו בחב"ד, לקרב הדברים לקליטה בנפש באופן נפלא], אם כי הוא מודע גם לקיומו של דע"ע ויחו"ע אלא שלהם אי אפשר להוביל על פי לוגי"ק אלא הוא מתנה מלמעלה וכו' וכנודע ואכמ"ל.

איזה תענוג לדבר באידיש!

הטענה שלשון הקודש היא עצמותית ולא הסכמית, מצויה בראשונים: רמב"ן וראב"ד. וכנגדם הרמב"ם במורה שמבין שהיא הסכמית. ראה על כך בספר 'קול הנבואה' של הרב הנזיר, מאמר א אות כד-כה. הוא נביא שם אפי' נפ"מ לדינא. ועוד יש להביא (ראה שיעור א' של הרב גוסטמן על נדרים, והרמ"א על כתיבה בשבת בלה"ק).

רחמנות על אברהם אבינו, מה שעוללו לו גרוע ממה שעוללו כאן בפורום לחכמים אחרים.

מיכי,

אכן כיוונתי לדעת המקובלים שמבנה החשיבה של חלק מהם מכיל את השפינוציזם-עצכחי ופרסונליזם-מיכאי בכפיפה אחת כשני תארים או התגליות. 
ולאכפ"ל שאין דעת אותם המשתתפים נוחה מהקבלה, כי נסיתי לבאר עמדה הקרובה לזו של אמשלום - ולהראות שלא מדובר בעמדה אנטי רציונאלית פרועה וכפרנית, אלא לגיטימית בהחלט. 

בעלבעמיו

אם אתה כבר חוזר לשאלה הזו, הרי ש...

בפעמיים הראשונות שקראתי את האשכול הייתי עייף, הבנתי אמנם את הויכוח אך לא תמיד את הקשר בין המילים, העיר על כך ספרן ושבנו למחלוקת הקליר ואבן עזרא.
כעת קראתי כשאני צלול ואני מרשה לעצמי לשאול שאלה קצרה ופשוטה.

מיכי

בהודעתך הראשונה באשכול עוררת פעמיים כי אתה צריך להתמודד עם תער אוקאם וסיימת באכ"מ,
שמא כאן מקומו?

 יצח"ק,

איננו חלוקים על עובדות אלא ברוחב ההקשר שיש להביט בהן.  מסגנונך נראה כי הנך נאבק על אמונות תפילות לגבי היענות התפילות ע"י הסבא בעננים בגלגולי ההאנשה [פרסוניפיקציה] השונים מפסל לסמל אלגבראי. א"כ הנך פונה לכתובת הלא נכונה [באנגלית אומרים יו אר ברקינג אט תהע רונג טרי] כי על האוחזים בא-ל/אליל מואנש תלונותיך ולא על מבחן המאמין באלוקים הוויתי [ואף לא פאנ-תאיסטי שמפריד במידת מה כמתבאר בדיונים על ההבדל בין הזוהר לשפינוזה].

מה שניסיתי להסביר הוא לפי הבנתי והכרתי את דרכו של מבחן, שאכן החמצן בא מהשקית, אבל זה רק ההקשר המצומצם. צריך שיהיה יקום הפועל ביחסי גומלין רבים ומדוייקים מאד ותוצרות מסויימות למען תקבל מהשקית את חמצנך וממקלדתך את האותיות. מערכת חיה ונפלאה ועובדתית זו היא אלוקיה של רבים וטובים מעמנו שאין להם צורך ליצור האנשה שבדור "אנוש" הרחיקה עד כדי עבודת פסלים ואף לא כפי שרבים וטובים בזמן הראב"ד האנישו גוף ענק בשמי השמיים ואף לא כהרמב"ם וסייעתו עד ימינו שמאנישים על ידי קריאה בשם נוסחה אלגבראית. אמנם נבואת צפניה הבטיחה את הפיכת העמים לקרוא שכם אחד בשם, כהתקדמות, נבואת ירמיהו שלא יהיה צורך בקריאה [ראה רש"ר בפרשה שעברה על דור ההפלגה ופיזור השפה] היא עוד התקדמות בגאולת המחשבה.

ווטו,
סלח לי על ההתפרצות אבל דבורים בסגנון עמום אינם פותרים כלום, אם ברצונך לתת כבוד לחזיר תגדל אותו כחיית מחמד.

בןאישאחד ומדהברהם - תודה על ההערות וההבהרות.

בן אישאחד - כתבת:
"לגופה של טענה, אין בה ממש. גם אם לשון הקודש עצמית היא, הרי היא מתגלה על ידי בני אנוש. רובה על ידי אדה"ר שנתן שמות לכל בע"ח, שם הוי' ע"י מרע"ה ("ושמי הוי' לא נודעתי להם"), וא"כ מה הבעיה בכך ששם ש-ד-י יתגלה ע"י אאע"ה?"

הן אמת נכון הדבר, אבל הבדל רב יש בין 'לגלות' ולבין 'להמציא ולחדש'.
אדם הראשון וכמוהו אברהם ומשה ואנשים נעלים נוספים שהיה ביכולתם 'לגלות' ע"פ התוצאה, מה היה השם והקוד שהרכיב אותם.
לעומת זאת כתבתי נגד הטענה שאברהם שימש באקדמיה לעברית העתיקה, ראה שפע, חיפש לחדש ולהמציא לכך מילה והגדרה, חיבר את השדות המוריקים והשד השופע לכדי שם קודש...
[אילו היה פחות מוכשר יכל גם לקרוא לזה בשם 'פרי' (פ"א ורי"ש קמוצות) שילוב של פרדס ופרה המסמלים שפע]... 

בל"ב,

חשבתי שלויכוח עם מגמה למציאת פתרון [לעומת ניצוח עם מגמה לתחזק דעות קיימות], די לחכימא ברמיזא ובפרט למי שידועים לו דברי האב"ע בפ' משפטים על לא תבשל גדי בחלב אמו שמתוכם ניתן להבין שמדובר בכבוד מושג החיים שאת ראשיתו קראנו בשבת שעברה שעם ההיתר לאכול מבשר החי לא הותר לאכול ישירות ממסמלי חייו -אבר מן החי ודם- ודומני שכבר האריכו באחד האשכולות על הסוגיות כמסווג במומלצים.

לעליסה בארץ הפלאות עשו ' מסיבת אין יומולדת '.

אלא שלפחות היתה מסיבה.