|
|
| נשלח ב-3/11/2006 11:16 |
 |
| |
איש ערבות,
<לומר כי בני אנוש הם שבחרו והמציאו את שמו של הא-ל ולאברהם הזכויות שמורות על השם ש-ד-י, מרוקן מכל יחוד את 'לשון הקודש' שהיא ע"פ תפיסת תורת החסידות, אינה כשאר השפות שהמילים בהם מהווים מעין קודים מוסכמים בין בני אדם לתאר עצמים ומצבים, אלא הם הם העצמים עצמם, הם הם ההשפעות עצמם צורתם ומאפיינם, וזוהי תוכנה האמיתי של הבריאה שהתרחשה בדיבור ובמאמרות...>
למעשה במדרש ישנה תיאור דומה: (בראשית רבה פ' יז "...(אומר הקב"ה) ואתה מה שמך? אמר לו: אני נאה להקרא אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? אמר לו: לך נאה להקראות אדני, שאתה אדון לכל בריותיך. אמר רבי אחא: (ישעיה מב): אני ה', הוא שמי. הוא שמי, שקרא לי אדם הראשון." )
מיכי,
אם אני מבין נכון את דבריך בראשית האשכול,אתה כותב שאתה (וכדבריך, כמו כל אדם בר דעת) מכיר במושג של 'כוליות' אלא שאינך מזהה אותה עם האל, ואתה בוחר לנפות מהמושג הזה מרכיבים שלפי הגדרתך אינם חלק מהאל.
השאלה שלי היא רק לפי מה נעשה הניפוי הזה? האם אתה מסכים שבסופו של דבר מדובר בהגדרות שרירותיות של כל אדם ואדם? לכאורה רק מושג של 'כוליות' יכול להיות משותף לכל בני האדם ללא עוררין.
כמו כן כתבת:
<דברי הרמב"ם בקטע שהבאתי אינם נוגעים לידע מדעי אלא להשקפת עולם ומסורת. כמובן ניתן לחלוק על הרמב"ם, כמו שגם כתבתי בדבריי. אני רק יודע שרבים כאן מסתמכים על הרמב"ם בכל מיני דברים, ולכן מצאתי לנכון להצביע על דעתו בעניין>
אין זה נכון, והרי ההמשך הוא: "המצוי הזה הוא אלוה העולם אדון כל הארץ. והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב; והוא ברוך הוא המסבב אותו, בלא יד ולא גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה>
וגם ההלכה שציטטה אתה, יכולה להיות מובנת רק מתוך הכרת הפילוסופיה של התקופה ולכן אינה מהווה תפיסה 'יהודית מסורתית' של האל.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2006 01:52 |
|
| |
רוח דרומית:
מבלי משים הוצאת את המדרש שהבאת מהקשרו המקורי. ומבחינה זו יכולת לשאול מן התורה עצמה דכתיב בה [בראשית ב' י"ט] "...ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו"...
אך מדברי חכמינו ז"ל במדרש מובן כי היה כאן בעצם מבחן ליכולותיו הרוחניות ולחוכמתו של אדם הראשון. מבחן בו כביכול הקב"ה מתגאה ביציר כפיו לפני המלאכים ומוכיח להם שיכולותיו אלה גבוהות משלהם.
כיצד עשה זאת, על ידי כך שהעביר לפניו את הנבראים והאדם זיהה את שמותיהם בהם נבראו, זיהה את מקור חוצבם הרוחני, ואת האור שמחיה ומהווה אותם מאין ליש.
שוב, אדם לא חידש והמציא להם שמות חדשים, אלא בחוכמתו וביכולותיו הרוחניות זיהה את המרכיב והקוד הרוחני שמהווה אותם ומתבטא בשמותיהם.
כך הוא זיהה גם את מקור חוצבו עצמו בשם 'אדם', ואת השפע המוגבל של הקב"ה בצורת שם אדנות.
והנה המדרש במלואו והקטע שהבאת בהקשרו הכללי עם דגשים שלי:
"א"ר אחא בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת אמר להן נעשה אדם אמרו לו אדם זה מה טיבו? אמר להן חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף אמר להם זה מה שמו ולא היו יודעין העבירן לפני אדם אמר לו זה מה שמו אמר זה שור זה חמור זה סוס וזה גמל ואתה מה שמך אמר לו אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה ואני מה שמי א"ל לך נאה להקראות אדני שאתה אדון לכל בריותיך. א"ר אחא (ישעיה מב) אני ה' הוא שמי הוא שמי שקרא לי אדם הראשון "...
כעת הבה נראה את לשון מדרש תהילים מזמור ח' ונראה הבדלים מסויימים שמוכיחים כי אכן כך הם פני הדברים שאדם הראשון רק גילה את שמותיהן של הנבראים כולל שלו עצמו וכן את שמו של הקב"ה עליו נסוב הדיון:
"א"ר מצינו בשלושה מקומות שהיו מלאכי השרת מדיינין כנגד הקב"ה: באדם, ובמשכן ובתורה. באדם מנין? - כשבקש לבראת את האדם נמלך במלאכים אמר להם 'נעשה אדם'. התחילו לומר לו מה אנוש כי תזכרנו. אמר להם למחר תדעו חוכמתו כיון שבראו מה עשה הקב"ה? כינס כל בהמה חיה ועוף לפני מלאכי השרת התחיל שואל להן שם כל אחד ואחד ולא היו יודעין. אמר להם הקב"ה מבקשים אתם לידע חוכמתו של אדם שאני שואל אותו ואומר לו שמותן וקורא שמות לכולם. מה עשה כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניו... ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו. וכי אין הכל צפוי לפניו? אלא מהו לראות מה יקרא לו, להראות למלאכי השרת חוכמתו של אדם ומה הוא שמו שהתקין לו הקב"ה הוא שמו שקרא אותו אדם הראשון שם לכל דבר. אמר לו הקב"ה ואתה מה שמך? אמר לו אני נאה להקראות אדם ולמה שנבראתי מהאדמה. ואני מה שמי? אתה נאה להקראות ה' שאתה אדון על כל העולם. לפיכך הוא אומר אני ה' הוא שמי שקראני אדם הראשון. מיד אמר הקב"ה למלאכים ראו חוכמה שבלבו של אדם ואתם אומרים לי מה אנוש כי תזכרנו"...
מדרש זה משל למה הוא דומה? לאם שגאה בתינוקה הבכור שהגה את שמה לראשונה והיא כל העת משתבחת לפני חברותיה - 'אימא הוא קרה לי. כן אני אימא'...
בדרך אגב - שים לב שהאדם נקרא בשם זה ['נעשה אדם'], עוד בטרם בוחן אותו הקב"ה באם יודע ומכיר הוא את שמו...
ההסבר האמור מופיע גם בשל"ה [בית נאמו]:
"וזה היה חוכמת אדם הראשון אשר קרא שמות לכל דבר כדי שיוכר ע"י השם ההוא עד שנאמר שהייתה מעלתו בזה גדולה ממלאכי השרת כי ברוח הקודש שעליו בנה אותיות ומלות מיוחסית עם הדיבור הפנימיי בשביל השמות ההם יורו על שורש הדבר ההוא וכאילו נאמר שבידיעת התחתונים ידע סוד המרכבות העליונות כי כל נברא מטה יש לו שורש למעלה ... וזאת הייתה חוכמה נפלאה כי השיג מקור ושורש כל דבר וכנהו בשם ההוא והוא ושמו ודאי"...
מעין זה מצאתי גם בליקוטי מהר"ן י"ט ובלקוטי שיחות חלק ט" בראשית ג' באריכות ושם מבאר את העניין גם ע"פ מאמר חז"ל [ב"ר פ"י ו'] "אין לך כל עשב... שאין לו מזל..." ומוסיף כי אדם הראשון לא רק גילה את שמו של כל נברא, אלא 'ויקרא האדם שמות' הוא גם עניין של המשכה והורדה של אותו שפע רוחני .
* * *
הערה כללית על המאמר:
ההקשר היחיד שמצאתי לע"ע בין השם ש-ד-י לבין שד האישה הוא בליקוטי מהר"ן [דפדפתי בו בשבת ופרח מזכרוני כעת היכן]
אך הוא הקשר רופף ובודאי אין בו כדי לומר ששם השם נבע והשתלשל מן השד...
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2006 03:04 |
|
| |
ווטו,
בנוגע לוויכוחך עם בעלבעמיו אני לא מצליח לראות את טיעוניך, האם אתה באמת בא להסביר לנו את טעמי המצוות של חזיר ומרור? אני בטוח שגם אם זה היה להיפך בדיוק היית מוצא הסבר,
כמו כן מה תענה על פרה אדומה? שאין לה טעם הידוע לנו? נו אז שוב...
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2006 08:22 |
|
| |
גוונא,
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2006 20:28 |
|
| |
איש ערבות,
תודה על דבריך, ממדרש תהילים שהבאת גם אני מסכים שיש להסיק שהמדרש בבראשית רבה מדבר על כך שאדה"ר 'גילה' שמות שלמעשה נקבעו עוד לפני ה'גילוי', וכך מסתבר באמת גם מסיפור המעטפת על המלאכים בבראשית רבה.
אני פחות מסכים אבל עם מה שכתבת: "אלא בחוכמתו וביכולותיו הרוחניות זיהה את המרכיב והקוד הרוחני שמהווה אותם ומתבטא בשמותיהם. כך הוא זיהה גם את מקור חוצבו עצמו בשם 'אדם', ואת השפע המוגבל של הקב"ה בצורת שם אדנות."
המדרש הרי מדבר במפורש על 'חכמה' בלבד. ואולי תסכים איתי שזה שאתה מנסה לכפות עליו באותה ההזדמנות גם 'יכולות רוחניות' בדלת האחורית נראה די מאולץ. במיוחד שגם המדרש עצמו מסביר את בחירת השמות של האדם באופן מושכל, והאדם מסביר מדוע בחר כך ולא אחרת, ונראה שאין להסברים שהוא נותן קשר עם 'מרכיב וקוד רוחני'.
כך או כך אבל, אדה"ר הגיע בכוחות עצמו לשמות הנכונים. נראה שזה המסר העיקרי של המדרש, ולא זה שהשמות נקבעו לפני כן או משקפים עצמות כלשהיא. ובאותו האופן, גם בסיפור שפתח את האשכול אדם מגיע בכחות עצמו למשמעות השמות (לא משנה אם המשמעות היא אכן המשמעות הנכונה, אבל עצם הרעיון שניתן להעניק את השמות ע"י אופן חשיבה מוסדר ומקובל אינו סותר את המדרש הזה).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2006 13:21 |
|
| |
יצח"ק,
אכן יש ולפעמים דרוש לעשות "לא מסיבת לא יומולדת", כאשר אחרים יסדו ועשו מסיבות אין ספור סביב להזיות ודמיונות כפי שמתבאר הנמשל בעמודים הראשונים של אשכול מילון על המלה "הווה". אך יתר על כן, שלילת הדימיונות איננה משאירה אותנו עם כוליות גרידא אלא עם הויה נפלאה בה אנו אפס זולתה. אם כי אין צורך להאריך ובפרט לאחר דברי רו"ד בנושא, אעיר ע"פ ה"הוכחה הידועה" של המאמינים הטוענים "הרי ע"כ הנך מאמין שיש שכל למרות שאינך רואה אותו". אם כי התשובה היא שאכן אין השכל דבר ממשי, אך הפעולות השכליות קיימות והן בדעת המציאות לא פחות מאשר הגוף המת שאינו אלא גווית בשר. הבעיה היא אצל רוב בנ"א החל באפלטון שהקושי להתמקד בדבר שהוא היבט המציאות ולא גוף במציאות הביא אותם להאנשות מיותרות ומעוותות. בעוד אמונת המאנישים היא כפירה [לצורך עד להתפתחות דעת מסוימת] כפירת המאנישים היא אמונה טהורה וראה באשכולו של מיכי,
אמונה שהיא ככפירה, קונוונציונליזם מושגי (mdabraham)
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1582251
גוונא,
יש לראות את הדברים בהקשרם הרחב בבחינת "מתון ומסיק".
כבר התבהר שיש הבדל בין "טעם" ל"משמעות" לגבי תפיסת המצוות [אין הלינקים תח"י אך אם יש לך עניין בהעמקה בדיון בוודאי תמצם בכ"מ ומתוכם באשכולי בפורום המפתחות בעמוד השלישי]. "טעם" היא כמו נתינת "טעם" במאכל והיא העלאת אפשרות מה הכוונה שיכולה להביא ליצירת מצווה מסוימת כמו גזירה דרבנן. לעומת זאת "משמעות" היינו מה שמונח בדבר [מצוה] בין אם זו היתה ובין אם זו לא היתה כוונת מחברה [וכבר האריך יהוסף באשכולותיו על הדבר]. נגיד אם יטעימו שמצות לא תגזול באה כתוצאה שבזמן שהיא נאמרה היה חשש שיגנבו משהו ממשה רבינו שהשם לא רצה שיגנבו, זה "טעם". אך אם יאמרו שמצות לא תגזול משמעותה לכבד את בעלות הבעלים המחזיקים בדבר הנתון למרות דעתם ולא להשתלט על כך הרי זה תרגום המלה והיא המשמעות.
כאשר התורה מתירה לאכול מן החי ובו בזמן מזהירה על אכילה ישירה ועל אכילת דם וכן אם מובנת הישרות של ההגבלה ממאכל מן החי הרי מזוהה ה"משמעות" של המצוה. על פרה אדומה כבר נשאו ונתנו על משמעויותיה [ראה באשכולות על פרשת השבוע ואני מקווה שתיקח בהבנה שלא ניתן להתחיל מבראשית עבור כל גולש ולא לשווא עמלו על המפתחות] ועל היותה למרות כך דוגמא ל"אחכמה והיא רחוקה" ולא לכך שאין חכמה במצוות אלא רצון א-ל מוואנש שרירותי שאין סיבה מבוגרת לשמוע בקולו [כא-לו של בע"ב הרווח].
כך כאשר הנך מזהה תכונה מסוימת במעלה גרה ומפריס פרסה ותכונה זו לא מספיקה לשלול לגמרי את האכילה, אך הנך מודע לערך הכללי של הגבלה במאכל מהחי ובצורת האכילה ממנו, ממילא הנך מזהה משמעות אובייקטיבית לאי אכילה מהחזיר.
זה לא סותר לאמירתך שכנראה גם אם התורה היתה אומרת אחרת היה ניתן למצוא משמעות בדבריה [אם כי זה לא קורה תמיד] כגון אם התורה היתה עושה רשימה של בעלי חיים נוברים באשפתות ככאלה שיש להמנע מאכליתם היינו אומרים שזו ההגבלה שראתה התורה לנכון ולא זו שבאשכול שהלינק לינקזעצער למעלה, אך לא זה הנידון. הנידון הוא האם כל משמעות שתמצא במצוות ניתן לזהות בה שהיא נובעת מ"התאמה להווה אחד" ["מקרבת לכוליות" בלשון בעלבעמיו]. רצייה זו היא הרצייה הפנימית האוניברסלית האחידה שרק עבורה ייתכן שיקבל האדם א-ל ותורה.
תוקן על ידי עצכח ב- 08/11/2006 18:06:59
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2006 14:08 |
|
| |
ווטו,
כתבת - "רצייה זו היא הרצייה הפנימית האוניברסלית האחידה שרק עבורה ייתכן שיקבל האדם א-ל ותורה."
איני מבינה. כיוון שלא סייגת דבריך ב"לענ"ד" וכד', אני מניחה שאתה מאמין כי זו אמת יחידה ובלעדית ואני תמהה על כך מאוד. האם לא ייתכנו אנשים (מיעוט זניח, אבל בכ"ז) שמקבלים על עצמם עול א-להים ותורה בגלל שהם מבקשים להידמות להוריהם ולסביהם? או בגלל שהם חשים כי זה אורח החיים והאמונה הראויים ליהודים? או כי הם מאמינים בא-להים פרסונלי (ולא "מואנש", ודוק בהבדל!) שאותו הם מבקשים לרַצות?
הרציה להגיע ל"התאמה להווה אחד" סביר לה יותר (בעיני) להוביל לצמחונות, טבעונות, פציפיזם או בודהיזם מאשר להקפדה על שעטנז או מצוות תפילין.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2006 14:16 |
|
| |
אמשלום,
על הטענה האחרונה (החל מ"או כי הם מאמינים בא-לוהים פרסונלי...") קבלי
לגבי החלקים הראשונים, התשובה היא בהחלט: לא! באל"ף רבתי.
אנשים לא יכולים לקבל על עצמם עול א-להים ותורה, כלשונך, בגלל שהם רוצים להידמות למישהו, או בגלל שזה אורח החיים הראוי ליהודים. הסיבה היחידה שמוליכה לקבלת עול תורה (בהגדרה) היא: קבלת עול תורה.
עבודת השם היא טוטלית, והיא אינה יכולה לנבוע ממקור אחר מאשר ההכרעה לעבוד את השם. ועל כך כבר דיבר הרמב"ם בסופ"ח מהל' מלכים שנדון כאן בפורום כבר כמה פעמים.
כמובן שעובדתית יכולים להיות כאלה שעושים מצוות, או חלק מן המצוות, מסיבות אחרות. אך עשיית מצוות כזו אינה עבודת ה' ולא 'קבלת עול א-להים ותורה'.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2006 14:28 |
|
| |
מיכי,
אני לא חושבת שעבודת ה' וקבלת עול א-להים ותורה אמורה להיות משהו קשה ובלתי אפשרי לאדם הפשוט. בדרך בה אתה (ואולי גם הרמב"ם, אין לי מושג) מציג זאת, נראה שקבלת עול א-להים ותורה היא נחלתה של קבוצה אליטיסטית ומצומצמת מאוד.
לטעמי, לא רק שאין זו אמת (במובן העמוק), זו גם טעות חינוכית ממדרגה ראשונה, להציג זאת כך.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2006 08:28 |
|
| |
איש ערבות , הנני להגיב בתוך דבריך, בצבע שונה
* אברהם בילדותו מתבונן בסובב אותו ובניסוי וטעייה לומד מי משפיע ומי מושפע.
[אגב – מעניין שבשום שלב הוא לא מסתכל על עצמו כאובייקט משפיע המשקה את העציץ בבית ומאכיל את העז בחצר ושמא הוא ראה בעצמו רק ממוצע – כשחיים ברקע של אלילים בסגנון העתיק, אין האדם מגיע בטבעיות להאלהת עצמו, ועוד שאין האלת האדם את עצמו פותרת את הנטייה הפסיכולוגית הראשונית למציאת א-ל]...
* אברהם מתייאש מלחפש משפיע יחיד בראש פירמידת ההשפעה. הוא מבין שכל תהליך בעולם יש בו מן ההשפעה. "וכל השפעה יש בה חלק מן הק-ל".
* החורט בשלט ותרח במשל האוכל מלמדים את אברהם כי ניתן להגדיר קבוצות בשם אחד כולל. אברהם לומד מכך כי הא-ל "כולל את כל ההשפעות הקיימות בעולם". אין כאן רק עניין של קריאה בשם, אלא דרך השם מגלה האדם את ה"אחדות" והיות השונים מאוחדים במידה שאינם מובדלים. וכמשל, אם נכנה את העוף שאנו אוכלים בשם תרנגול, נזהה יותר את מהותו האמיתית.
* אברהם משתף את ענר בגילויו ואומר לו – " מעתה נתפלל אל קיום ההשפעה – הכוח הגדול ביותר והראשון לכולם"...
[והרי אברהם כבר התייאש מחיפוש אחר ראש הפירמידה וכבר הגיע למסקנה כי הוא סך כל ההשפעות בעולם. שמא הכותב לא מדייק ונסוג עם אברהם צעד אחורה].
* "ממקור השפעה קטן – המורה, ועל מרחב קטן - חייו של אברהם, הגיע אברהם אל מקור ההשפעה האין סופי על מרחב אין סופי".
[התהליך לגילוי האין סוף מתוך המוגבל – חסר. זאת ועוד ההתייחסות למושפע [ובמילא הרי הוא נברא מוגבל] כ'מרחב אין סופי', אינו מובן, אלא אם כן הכותב מדבר על 'האצלה', (עולם האצילות בקבלה)]...
* "אברהם בחר לקרוא לאל בשם ש-ד-י, שם שהיה נראה לו מתאים להשפעה"...
[א. השם ש-ד-י כנגזר משדות פוריים ושדיים שופעים יפה בעיניי, אך האם הוא מעוגן בדברי חז"ל או קדמונים? ראה בדברי הרש"ר הירש, וראה עוד בספרי המקובלים והקדמונים.
ב. כמדומני ע"פ תורת הנסתר, כמו שם 'א-לוקים' כך גם שם זה, מורה יותר על הגבלה מאשר על השפעה – ש-ד-י="שאמרתי לעולמי די". וזהו שאמר הקב"ה למשה שנגלה לאבות בשמות א-ל וש-ד-י ששניהם מורים על הגבלה, ושמי י-ה-ו-ה לא נודעתי אליהם.
ג. לומר כי בני אנוש הם שבחרו והמציאו את שמו של הא-ל ולאברהם הזכויות שמורות על השם ש-ד-י, מרוקן מכל יחוד את 'לשון הקודש' שהיא ע"פ תפיסת תורת החסידות, אינה כשאר השפות שהמילים בהם מהווים מעין קודים מוסכמים בין בני אדם לתאר עצמים ומצבים, אלא הם הם העצמים עצמם, הם הם ההשפעות עצמם צורתם ומאפיינם, וזוהי תוכנה האמיתי של הבריאה שהתרחשה בדיבור ובמאמרות... מילים אינם עצמים, וגם אם ירצו בכך כל הקדמונים והמקובלים. מילה זה דרך להיזכר בדברים ללא הופעתם אלא הבאתם לדמיון על ידי שם המזכירם [ועיקרו גם לתקשורת עם הזולת]. השם גם כשהוא מומצא על ידי בני אדם, יכול להיות כזה המתאר על ידי צליליו או מבנה תוכן אותיותיו את המהות עצמה של הדברים, וזה ייחודו של לשון הקודש.
ד. הערה בעלמא כמסייעתא לתוכן המאמר, ניתן לומר כי תפיסתו של אברהם את הא-ל כמשפיע, גרם לו עצמו להדמות לו בדרכיו ולהצטיין במידת החסד... יישר כוח
ה. כיון שהשורש 'שפע' חוזר במהלך המאמר שוב ושוב, לא אמנע בדרך אגב מלהעיר ולהצביע על מקומות רבים בספרי חסידות בהם מבואר ההבדל בין 'אור' ו'מאור' ל'שפע' ו'משפיע']...
* משה רבנו מבין כי ההשפעה היא אחת משלל תכונות הא-ל ולא הגדרת הא-ל עצמו, על כן החל הוא ועמו לדרוש מהא-ל לידע מה שמו. משה לא מקבל מענה... המילים "אהיה אשר אהיה" חולפות בראשו ומתפרשות על ידו בכך "שהאל אינו רואה חשיבות בהגדרה המדוייקת, קיומו הן נחווה וכבר ידוע, השפעתו מוחלטת, ולכן לא משנה מהי מהותו המדוייקת"...
["לא קיבל מענה" ו"חלפו מילים אלו בראשו" – בניגוד לכתוב "ויאמר אלוקים אל משה אהיה אשר אהיה... ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" – צורמות בעיניי מאוד, ובדרך זו אין לדבר סוף, אלוקים יכול להיות אנרגיה, רוח הקודש לקארמה, מושכל ראשון לאינטואיציה, שבירת הכלים לכאוס, זיו להילה, צדיק למדיום ומתקשר, מרה שחורה לדיכאון, יראה תתאה לחרדה, יראה עילאה להתקף פאניקה, וכף הקלע למניה דיפרסיה]...סגנון הנ"ל בדבר הגילוי למשה, משקף את תפיסת הכותב הכללית של דיבור הא-ל לבני אדם. הכותב אינו מניח שהדיבור הוא כברמקול, אלא נוטה יותר לראות את זה כחווייה והארה שהאדם חש בה ישירות במציאות – מציאות הא-ל. והדברים קשורים כמובן לתפיסת הא-ל הכללית של הכותב.
* השם של "אהיה" מתייחס לאל באפיוניו. כלומר, "אני" יהיה, בהשפעה באי השפעה, ומיהו אותו אני?. הוא שב לראות את התגלית כהתקדמות אך לא כפתרון מושלם וסופי... "ויאמר עוד אלהים... י.ה.ו.ה... זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". הי' הופך את ההווה למשמעות כוללת, ולא הויה מקומית ועכשוית. זהו אם כן שם מושלם, שם שאינו מפריד בין המהות להשפעתו, אלא רואה הכל כמהותו של האל – הוייה כוללת ובלתי מוגבלת להקשר כל שהוא...
[המחבר עושה במהלך המאמר מעין דירוג והתפתחות של שמותיו של הקב"ה מן התחתון אל הנעלה. ש-ד-י ולאחריו אהיה ולמעלה מכל י-ה-ו-ה. להעיר כי על פי המבואר בתורת הנסתר, אומנם השם ש-ד-י מורה כאמור לעיל על הגבלה, אך השם אהיה אשר אהיה נעלה יותר משם י-ה-ו-ה. זאת ועוד שגם שם י-ה-ו-ה מבטא צורה של השפעה (יו"ד מקור, ה"א התפשטות והתרחבות, ו"ו המשכה, ה"א מאגר קבלה והשפעה וכו']... ומה היה רשום על הציץ? ועוד שאין הדבר מוסכם בכל ספרי הקדמונים.
* אז הוחלט לשמר את השם של אברהם, אך להתחיל להשתמש בשם עוד יותר כוללני. שם שאינו מגביל את האל להשפעתו, קיומו נצחי ומוחלט גם אם אינו משפיע. השם שנבחר בתחילה היה "קיים" או "מקום" מלשון קיים, אך גם בזה מצאו פגם, ולבסוף נבחר השם "הווה" בתוספת שתכלול גם את העבר והעתיד. מעתה היה שמו של האל, שם הכולל כל, שם שאינו מוגבל לתכונה מרכזית אחת של האל, אלא השם הכוללני ביותר והמוחלט...
[לכאורה על פי ההסבר של המחבר לשם י-ה-ו-ה, כל מהותו ומשמעותו היא רק אי הגבלתו בזמן ותו לא ראה עוד בזה את דבריי הרש"ר הירש על הכתוב "אז הוחל לקרוא בשם ה'"]...
* "עברו שנים והשם החדש נהיה שגור על לשון כולם. שכחו את המעבר שעברו אבות השם, והחלו לייחס את כל גינוני האליליות לאותו השם. החלו זובחים לו, להתפלל אליו בלשון כאילו הוא יישות מסוימת, השתמשו בלשונות "אתה" ו"מי כמוך".
[שוב על פי המבואר בתורת הנסתר [לידיעתי, אינו מדוייק כלל], גם השמות 'אתה' ו'מי א-ל כמוך' בי"ג מידות הרחמים, נעלים משם י-ה-ו-ה. זהו פשר כוחה של התשובה וזוהי הסיבה שבברכות אנו אומרים בסדר יורד של השפעה, תחילה ברוך 'אתה' ולאחר מכן 'י-ה-ו-ה' ולאחר מכן 'אלוקינו' ולאחר מכן 'מלך העולם' וכו']...
* עם הזמן החלו גם לייחס לו תכונות מסוימות, כמו רחמן וכדומה... ככל שחלף הזמן, החל האל להתגשם יותר ויותר. התבטאויות שונות הפכו למקובלות ביחס אליו, ולבסוף נתקבלו כחלק מהגדרת מהותו...
[לא הבנתי, וכי דבר זה התחדש בימיו של משה? וכי התורה עצמה לא הגדירה את הא-ל בתכונות אנושיות עוד טרום ימי משה? כמו "וינחם ה' כי עשה את האדם" כמו "ויתעצב אל לבו", כמו "ונוח מצא חן בעיני ה'" ועוד?...כוונת הכותב אינה לתאר התפתחות היסטורית, אלא רעיונית. יכול להיות שכבר קודם היו כאלו כינויים, אך מהבחינה העקרונית זאת התנהגות שאינה מתחייבת מראשית התהליך של גילוי הא-ל. ומצד הפסוקים, זה תלוי בעת כתיבתם ולא בעת התרחשות המאורעות]
* מהפרק החמישי של המאמר ואילך, אני באופן אישי מזהה מאפיינים של מה שמוכר בזוהר כ'יחודא עילאה' [ה'כוליות' ], בניגוד לתפיסת ה'יחודא תתאה' בפרקים הראשונים, ממנה מנסה התוהה להתנתק ולהתעלות לתפיסת האלוקות ברמה אחרת וגבוהה יותר .
שתי תפיסות מוגדרות אלה...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2006 12:38 |
|
| |
אמשלום,
התכוונתי שהרצייה היחידה והיסודית לכל הרציות היא "התאמה להווה" לכן לא יכולה להיות סיבה אחרת לקבלת א-ל ותורה, אבל לא שלא ייתכן שתהיינה סיבות אחרות שהן אמצעי לסיבה הראשית. אך אז לא תהיה הקבלה קבלת עול תורה מחמת ערכה העצמי [הנמדד לפי הרציה היסודית שהיא יסוד הערכים], אלא מחמת ערכי משנה אחרים נכונים או לא נכונים [לפי הערך היסודי]. לכן אם כי יכול אדם לקבל עול תורה מחמת אלף ואחת סיבות, אך אם אינן מחמת זיהוי עול התורה כמכשיר להתאמת האדם להווה, אלא מחמת שתיים מהסיבות האחרות שמנית, הרי אין זו קבלת תורה בעצם אלא קבלה לחיות בשלום עם האליל הפרסונלי או קבלה להידמות להורים.
הסיבה השלישית שכתבת: "שהם חשים כי זה אורח החיים והאמונה הראויים ליהודים", אם כוונתך בה שזה מצד כללי המועדון החברתי היהודי הרי שוב אין זו קבלת עול תורה אלא עול חברה ואם כוונתך מצד שכך ראוי בעצם, הרי סיבה זו מתאימה לזו שכתבתי כי אם תנתחי את המלה "ראוי", תמצאי שהיינו המתאים.
כתבת כי "הרציה להגיע ל"התאמה להווה אחד" סביר לה יותר (בעיני) להוביל לצמחונות, טבעונות, פציפיזם או בודהיזם מאשר להקפדה על שעטנז או מצוות תפילין."
כאן אנו מגיעים לפרשת דרכים ולא משום שאינני מסכים, אלא משום שכמו שכל פאזל וההתאמה שלו כך כל אדם התאמתו להווה היא לפי הקשריו הגנטיים והסביבתיים. זאת אומרת שאם ישאלני אינו יהודי מה הדרך אותו יבור כאורח חיים לפי רצון הווה, לא אוכל לומר לו שהיהדות היא מה שתעשנו אדם כשמו וכפי שעשהו האלוקים ובהרבה מקרים גם סביר שאמליץ לו תחילה על הבודהיזם וכדומה. עם זה אשתדל להצביע לו על תובנות רבות אותן למדתי מהיהדות. גם אם ישאלני יהודי, ייתכן כי במקרים רבים לא אוכל להמליץ לו על היהדות דווקא [גם לא תהיה לי בעיה הלכתית כי כפי שהעיר אזורי באשכול כפיה מול סובלנות שאכיפת תורה ומצוות אינה אלא בחברת השומרת אותן. כן מצד חובת ההוכחה והערבות דרושה מודעות מצד המוכיח-ערב שזו טובתו של הזולת ושזה מה שהווה דורש ממנו].
אך למי שמכיר או נותן אימון במי שמכיר את ערכה של היהדות כמכשיר חינוכי [עדיין לא פתחתי את אשכולו של מיימוני הסמוך: "תורה כמכשיר חינוכי"] עבורו, תהיינה שעטנז ותפילין חלק מהחבילה שעליו לקבל לחינוכו גם ללא המשמעות הספציפית של כל מצווה [כמו של תפילין כאות זיכרון לכתוב בהן ושל כלאיים לקבלת אדנות אלוקים בשמירה על הסדר שקבע בבריאה שעל מחקר זה תמך גוונא בחיצו של בל"ב], אלא מעצם היותן חלק מהחבילה שפירוקן מאיים על פירוק כל החבילה הדרושה לאדם כזה לקיום רצון הווה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2006 13:52 |
|
| |
נפתח אשכול אחר [ שבי מוסכמות: רשימה ] בו הובא בפתיחה קישור למאמר , שהומלץ לצורך הבנת המונח "הווה" הרוווח בפורום . שם , מנוצל המאמר לדברים אגביים ומה טוב לשייכו לאשכול זה המוקדש לאותו נושא .
http://www.nrg.co.il/online/15/ART/883/367.html
תוקן על ידי ספרן ב- 27/12/2006 14:24:01
|
|
|
|
| נשלח ב-1/1/2007 13:04 |
|
| |
מבחן
עברתי שוב על מאמרך היפה ושוב תודה. שמתי לב שלאחר הפרק השלישי לא הארכת על מפעלו של משה הראשון (בן עמרם) ועברת די מהר למפעלו של משה השני (בן מיימון).
יכול להיות שלא החשבת את המפעל שלו כמשמעותי לגבי תפיסת האל עליה נסוב המאמר, אבל נדמה שאם נרחיב קצת על הצורה הסבירה ביותר של 'משה קיבל תורה ומסרה' ונסדר אותה, תתיישב תפיסת האל הבריאה שהנך מציג, טוב יותר.
אני מציע כתוספת לפרק השלישי משהו כדלהלן:
'נכדו של אברהם זה לו התגלה הרעיון ההחלטי ש'הקיום קיים' ותו לא, ראה ברעיון לא רק נוסחה מופשטת למחשבה אלא דרך חיים אנושיים ישרים ללא זיופים. הוא חיפש דרך להעביר את תרגום המסר הרעיוני לחיים מעשיים עבור האומה שתחת הנהגתו. הוא עלה להר וחצב מסמך נצח חרוט על שני לוחות אבן המעביר את חוקי היסוד לאנושות מתוקנת. הלוח הראשון מעביר את הצורך בקבלת סמכות אלוהית ואנושית והשני מעביר את היעד האנושי שאמור להיות מושג מתוך הציות לסמכות.
'לאחר מכן הוא הקים בית מדרש ממנו תצא הוראה בכל תחומי החיים לפי הכללים הרעיוניים עליהם עמד. בבית מדרשו גם תועדו ההקשרים הסיפוריים (היסטוריים) של האומה המצביעים על יעוד האומה שלו להיות נושאת מסר היושר.
'סביר שלפני העריכה הסופית של כתבי בית המדרש היו ויכוחים מה להכניס בקנון הקדוש בדומה לויכוחים מאוחרים יותר על כלל כתבי הקודש ועל ליקוטי התורה שבעל פה, אלא שמתקופה קדומה זו לא שרדו דיווחים.'
(אגב, משה רבנו עצמו השתמש במשפטים 'אין כמוך באלוהים' ו'מי כמוך באלים' אבל נדמה שכבר ציינו שזו היתה השפה לדבר אל העם.)
|
|
|
|
|
|
