מסע אברהם - ש.ד.י א.לוה.ים והווה (מאמר)

 כהמשך לאשכול 'מה בין הלכה למנהג' וגם קצת לאשכול על המזוזה המודרנית.


א.

הקשר שלנו עם האלוקים, התחיל, לפי המסופר בספר בראשית - עם אדם וחוה בגן עדן.

"ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים
1. פרו ורבו ומלאו את הארץ 2. וכבשוה 3. ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ.
ויאמר אלוקים
4. הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאוכלה." (במאמר מוסגר - משום מה הוצמד לזה עוד פסוק - "ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה")

לא הייתי רואה בדברים אלו ציווי (בפרט לאור הביוטי הברור "ויברך") אלמלא אמרו חז"ל שהאיש מצווה על פריה ורביה.

אני מנסה להבין מה בעצם התפקיד של אלוקים - האם אדם וחוה לא היו מסתדרים לולי ארבע הברכות/הוראות/הבהרות הללו? (ומי שיאמר שללא הדיבור האלוקי אין אפשרות לאדם לעשות כלום - אבהיר שכוונתי הייתה לכך שהקב"ה אמר את זה לאדם. הרי הוא יכל לברך אותו בעלמא, ולא לומר לו את הברכה.)

הדיבור הבא של אדם ואלוקים הוא בסיפור הידוע של עץ הדעת, שמפני פרסומו אדלג על הסיפור עצמו.

גם לא אדון בו מכיוון שקצת קשה לי להבין על מה מדובר שם, כי אנחנו לא מכירים עץ כזה, וגם לא נחש כזה, ועוד כמה דברים שאינם מובנים לנו כ"כ. וזה מבלי להתייחס להסבר ההופך את הסיפור למשל.

אבל מי שיש בידו מה לומר על הסיפור הזה ברוך יהיה.

גם על חנוך נדלג מחוסר מידע.

ונעבור לנח. שאנו יודעים שה' התקשר איתו כדי להצילו מהמבול. ונתן לו הוראות על בניית התיבה. ועל הכנסת בעלי החיים. ולאחר המבול הבטיח לו הבטחות שונות. והוסיף את היתר אכילת בשר.

ב.

והגענו לאברהם.

ולמפרע נזכרתי - שכבר מדור אנוש עבדו ע"ז, וכנראה נותק פן מסויים - שצריך לברר מהו - בקשר בין האדם לקב"ה. ולא בכדי כתבתי 'לקב"ה' ולא כתבתי 'לאלוקים'. כי באדרת אליהו על פרשת בראשית מבואר שגם המלאכים וכל צב השמים נקראים אלוהים. אבל הם 'אלויהם אחרים' ואיתם כנראה לא נותק הקשר.

והנקודה החשובה אצל אברהם היא - שחז"ל אמרו שקיים את כל התורה מדעתו. ואפילו עירובי תבשילים. וזה כבר נותן לנו הסתכלות אחרת גם על התורה וגם על המצוות. וגם על הקשר בין אדם לאלוקים. כי עכשיו הקשר אינו רק "דייך מה שאסרה תורה". אלא הכל נעשה מדעת האדם, ברצונו ובהסכמתו ובהחלטתו, ללא כפית הר כגיגית ושאר הפחדות, אלא הכל בשמחה ובאהבה, ונעשו כליותיו כמעין הנובע וממציא מצוות חדשות במהירות אור התורה המחייהו ושהוא נר לרגלו.

וכאן מגיע הקשר בין הקב"ה לשלושת האבות, קשר של הבטחות והוראות שונות, שכולם כנראה הוראות שעה.


ג.

לפני שאני ממשיך לפסקה הבאה אני מבהיר שכל הדברים שאני אומר הם לאור הקריאה של הכתובים כולם, ולא לאור המחשבה האנושית החופשית. ולכן אני מציג אנשים כמי שאינם הולכים בדרך ה' הסלולה, לא משום שלא שמרו את דרך ה' אלא משום שבכתובים זה נראה כאילו הם היו מנותקים ממנה. וכדלהלן.

אצל בני יעקב כבר לא מצינו קשר מיוחד. וזה בולט אצל יוסף - יוסף, גדול הדור, מנהיג בני יעקב -  הוא יוסף לכאורה היה מנותק מכל לחלוח אלוקי. הוא חי בתרבות מצרית, אינו שואל בנבואה, גם לא בזמן שנמצא עם אביו ואחיו, חלומותיו גם הם אינם נראים באספקלריא אלוקית אלא באספקלריא אישית. אפילו את חלקו בחושן האורים והתומים - שעל פיו יצאו ועל פיו יבואו בני ישראל - כמעט ואיבד, לדעת אמורא אחד. אבל דווקא אצלו (ומעין זה אצל אביו בן מזלו) מצינו מה שלא מצינו אצל אברהם - שם שמים שגור בפיו. (אצל יעקב "לולי אלוקי אברהם ופחד יצחק היה לי"). לאלקים פתרונים, בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה, את האלוקים אני ירא.

כאן אגב, מתחיל הקונפליקט - כי אברהם מאמין במי - באלוקים שאיתו דיבר ואמר לו: עשה כך וכך. אבל יוסף, במי הוא מאמין? כיצד אותם מעשים שהוא תולה אותם באמונתו ויראתו מאלוקים - משתלבים במה שאנו יודעים על אלוקי אברהם? הדברים סתומים וחתומים בעיני. כמובן שאני יכול להעלות כמה סברות כרס, אבל לא את זה אני מחפש.

[הערה: כשאני מעיין לאורך התנ"ך, נראה לי שזה מאפיין של בני רחל לעומת בני לאה. בני רחל - שם שמים שגור בפיהם ורחוק מחזונם ולעיתים אף מהמעשה המצווה על ידי ה'*: שאול מול דוד, ירבעם מול רחבעם, משה ואהרון מול בני אפרים. יוצא דופן הוא יהושע משבט אפרים.

*יש לציין שאני אזיל לשיטתי שמצוות צריכות אמונה וכמבואר באשכולות הדנים בזה, ע"ש באורך, כי שם הבהרתי שמי שאינו מאמין אינו בר קיום מצוות ה', אבל הוא בר קיום אותם מצוות הנשמרות ע"י המאמינים, ויש לו שכר רב בזה, כפי שיעור השתדלותו במעשיו הטובים, ועל כן מסתבר לי שאין לו פחיתות אמיתית מול אדם מאמין אם האחרון אינו משתדל די הצורך]

ד.

כאן יש הפסקה קטנה, שחז"ל אמרו שגם בתוכה לא אבד חזון אלא בני יהודה התנבאו במצרים על "פקוד יפקוד אלוקים אתכם".

ואז מתחדש הקשר ההולך ואור עד נכון היום, וכיוון שהגיעה הגאולה שנמשלה לבוקר נפתחו השמים וראו כולם מראות אלוקים, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. אמנם אין לנו עדויות רבות על אותו קשר של כל עם ישראל עם אלוקיו, אבל מהקצת שיש בידינו אני רוצה להבין מה היה שם.

הקב"ה מודיע למשה (במדין) שהוא גואל את עמו (במצרים!). מי מה איך כמה ולמה אף אחד לא יודע. את זה נשאיר לאלוקים.

נדלג פה על הסיפורים הידועים בכללותם לכל בר בי גן, ונעבור ישר להר סיני. שם מתחדש קשר מסוג חדש - אלוקים מודיע מיהו. כנראה התרבות המצרית יש לה משהו כל כך אנטי-אלוקי עד שכל מי שעבר בכור הברזל הזה אינויודע אלוקים מהו, וצריך שבעה שבועות להיטהר, שלושה ימי הגבלה, ובסופם מעמד נורא, המתחיל באמצעי הרתעה של חיזיון אור קולי אש וברקים וענן כבד וקול שופר חזק מאוד, וממשיך בקריאה נוראה של קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש ואומר "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". ואם לא די בזה, צריך להבהיר לכל מי שעדיין לא הבין, שאלוקים לא מרשה לגנוב לרצוח או לנאוף. אח"כ באות סדרות שלמות של ציווים, בין אם נתנו חתומים כחמשה חומשים יחד ובין אם נתנו מגילות מגילות - כל פרשה לעצמה, יש פה מהלך שלם של ספר חוקים ומשפטים המיועד להיות בידו של כל שופט מהעם המתגבש במדבר.  ובתוך הספר החשוב הזה, נכנסו גם תולדות בני ישראל מיום שיצאו ממצרים ועד שבאו לערבות מואב אשר על ירדן ירחו.

יש כאן עוד נקודה חשובה לדעתי. כולנו יודעים שהספר הנקרא בפינו "ספר תורה" הינו מקודש במיוחד. יותר מכל איזשהוא ספר בעולם. כולנו יודעים שנכתבו בו דברים שנאמרו בנבואה. אבל - הסוגייא שאני רוצה ליגוע בה - שחז"ל אמרו שספר התורה קדוש עד כדי כך, שלא רק הנבואות המפורשות שלו קדושות, אלא אפי' "ותמנע הייתה פלגש", גם זה קדוש בקדושה עליונה. ואין חילוק בין שום אות לאות אחרת. ולפי הבנתי את המסורת המבוארת על ידי רבותינו הראשונים והאחרונים, כל אות נכתבה ע"י משה מפי הגבורה, כלומר בנבואה (להבדיל מרוה"ק*).

(*בספרי הנביאים שבתנ"ך לא ברור לי אם הם נכתבו מפי הגבורה או ברוה"ק אלא שההחלטה הסופית לכתבם היתה ע"פ הגבורה )

אז יש פה עוד שלב בהבנת הקשר בין האדם לאלוקים - מלבד מצוות הבטחות שכר ועונש וכו', מצינו שהקב"ה מתערב באופן אישי גם בכל אות והברה היוצאת מפי האדם, ולא זו בלבד, אלא אפי' כתרי האותיות (התגים) קיבלו משמעות.

בספר דברים משום מה, נראה שהקב"ה עמד בצד והקשיב למשה, ורק נתן את הגושפנקא לכל מה שאמר משה. ולא זכיתי להבין למה.

עד כאן מה שעלה בידי לנתח מתוך הכתוב בחמשה חומשים עם דרשות חז"ל השייכות אליהם. ואם נצטרך בהמשך לנתח עוד דברים, אשתדל לעשות גם את זה. 

מיכה"מ,

חן חן על סקירתך!

דומני שבכוונתך להביא משזר התפתחותי בקשר שבין אלוקים ואדם, אך לא זיהיתיו, או שמא טעיתי?

האמת שאין פה ממש "התפתחות". מה שרציתי להראות - והראיתי רק את אפס קצהו - שהתורה והמצוות אינם ולא היו ולא יהיו לעולם נחלתם הבלעדית של מי שלמד לקרוא בספר תורה ובגמרא ולפרש כל מצווה. וגם לא של מי שישב אצל רבו ולא יצא מבית המדרש אפילו לשעה. התורה והמצוות הינם קרובים אלינו מאוד, בפינו ובלבבנו לעשותם, כמו שאנו רואים אצל אברהם שקיים את כל התורה, כמו שאנו רואים אצל יוסף - שעמד לבדו בתוך תרבות מצרית,ובעצם גם בספר דברים שם משה מדבר והאלוקים רק יושב ומקשיב.  ואב לכולם - אדם הראשון - שהקשר הראשון שלו עם אלוקים היה - מה כדאי לאכול? אבנים? עפר? עצים? חיות? ומי המושל על מי - האדם או החיות? וזה ממש "בפיך". ואברהם כ"כ נדבק באלוקים לא עד שאלוקים גילה לו סודות, אלא עד שנעשו כליותיו כמעין הנובע ויועצות אותו לטוב, והיא היא תכלית הבריאה.

ומכיוון שכל אדם נברא בצלם אלוקים באותה מידה, לכן כל אדם שעושה משהו - יש על זה חותם של צלם אלוקים. ומכאן קדושתו או "קדושתו" של המנהג. אבל הלכה היא מה ששייך לאדם באופן אישי, ולא רק דבר שיש עליו חותם של צלם אלוקים, ולכן רק בו אפשר לחייב את האדם.

ומאידך, זה נכון גם לחומרא. כי אמנם יש חותם של צלם אלוקים ויותר מכך - של חז"ל - על מה שכתוב בגמרא "לא דייך מה שאסרה תורה", אבל אין די בזה כדי לפסוק הלכה ולהחליט שאין צורך במזוזת מחשב.

וזהו לדעתי המבדיל האמיתי בין ההלכה לאגדה. וכמשל אביא את מה שכתב הגר"א שמיום שחרב ביהמ"ק נתערב הכל טוב ברע, כמו בחטא אדם הראשון, ולכן כל שימושי קבלה מעשית הינם עוון פלילי, מלבד לאלו היודעים לכוון את הכוונות הנצרכות בכל שם, וההסבר שלי לזה - שהקבלה הינה דברי אגדה, ומי שחושב לפסוק ע"פ זה הלכה בלא שיעבור את הבחינה של "לחם ובשר" הינו טועה ומטעה. וגם זה אמור לטוב ולרע, דהיינו, גם שלא לעשות כן, וגם שלא להאשים את מי שעושה כן עד שיתברר בבירור שזה מה שהוא עושה. כי אם לא יברר זאת עד הסוף - נמצא שהוא עצמו פוסק הלכה - ומתיר לעצמו להאשים את מי שאינו אשם. וכתבתי את כל זה כדי להבהיר עד כמה צריך להיזהר כשדנים בדברים של הלכה עם דברים של אגדה, כי האגדה אמורה ליישר אותנו ל"קו" התורני, אבל רק ההלכה יכולה לתת לנו כלים מעשיים "ללכת" בהם.

ווטו,

אנסאזי

בא נחלק את היהודים (=הכופרים בעבודה זרה) לשניים: אלה הזוקקים עצמם למסורת ואלה שאינם זוקקים עצמם למסורת.

אתה משתייך לקבוצה הראשונה, ובשום פנים ואופן לא מוכן לקבל את הקבוצה השנייה.

ווטו לפי הבנתי נמצא איפשהוא באמצע - הוא זוקק את עצמו אל המסורת אבל לא מסתמך רק עליה - הוא מסתמך גם על שכלו. אינני יודע מה טיב היחס בין סמיכתו על שכלו לסמיכתו על המסורת, אבל אני מניח שזו לא הנקודה העיקרית בענייננו.

אתה בא לטעון שמי שסומך על שכלו הינו מוציא את עצמו מכלל ישראל ("לא מסתדר עם היהדות") - מנא לך הא?

צריך מאוד להיזהר לפני שמוציאים מישהו מכלל ישראל, ואפילו אם אתה לא מתכוון "ממש" בשיא הרצינות.

כל ההוכחות שהבאת לטענתך הינם בגדר "למה לי קרא סברא הוא" - ואעפ"כ אתה טוען שהסברא הזו היא היא היהדות! - מנא לך הא?

אתה טוען שהנבואה מלווה אך ורק בפחד וזעזוע - והרי כתוב "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" וכתוב "וגילו ברעדה" - במקום גילה שם תהא רעדה - ניתן לומר גם להפך - במקום רעדה שם תהא גילה.

ולעניין השמות: הרי הקב"ה נקרא בהרבה מאוד שמות "רחום" "חנון" "אלוקים" הכל לפי העניין, אם כי רובם כינויים ולא שמות ממש, אבל כל עוד אין בהם הכחשה לשמות אחרים (שהעיקרי שבהם הוא השם המפורש) - לא מצינו שיש בהם בעיה. ובכן, ווטו חידש עוד כינוי - הווה. מה רע? לומר שזה מחליף את השם המפורש? בודאי שלא, ואני מניח שגם ווטו לא התכוון לכך. ייתכן ועדיין יש מקום לביקורת, לא ירדתי לכל הפרטים של העניין.  רק רציתי להעיר שלא למהר להוציא אותו מכלל היהודים.

ואם אתה חושב שהשם המפורש זה הכל, אגלה לך שחז"ל אמרו שלעת"ל כל אחד ואחד מראה באצבע ואומר "זה ה' קיוינו לו" - וכן כתוב שלא ילמדו עוד איש את רעהו לאמר דעו את ה' "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" - כלומר הידיעה היא גם מעבר לידיעת שם הוי"ה עצמו, ואדרבה יש פה איזה דימוי לגאולה הראשונה גאולת מצרים שראתה שפחה על הים וכו', ושם היה חידוש של הכרת משמעות השם המפורש כפי שכתב מבחן וכפי שמשתמע בפרשת וארא במידה זו או אחרת. ואם כן בגאולה האחרונה להביא לימות המשיח, גם כן יהיה דבר דומה אבל אז ההתעלות תהיה כ"כ גדולה שיהיה נדמה כמעט כהתכללות בה' כמו שמשתמע מאמירת "זה ה' קיוינו לו", וכעניין "ונתתי תורתי בקרבם" וכעניין שכתוב בזוהר "קב"ה ואורייתא וישראל חד" - והרי כתוב שלעת"ל "ונתתי תורתי בקרבם", אז גם מאמר הזוהר הזה יהיה "בקרבם" - בקרבם ממש. וכמו, להבדיל, שבני משפחה קרובים מרגישים כאיש אחד, וכמ"ש "כי אחינו בשרנו הוא". והכל מאותו עניין.

אנסז',

רק בשעה מאוחרת קרי עייפה זו גיליתי את הודעתך ולכן תגובתי חסרה "מעשה דיקארט", אך העדפתי שלא לומר "לכשאפנה" ולהיפטר בלא כלום.

הרש"ר טען כדבריך על הכתוב בתחילת התורה "וירא אלוקים כי טוב" אך הוא עצמו בסוף הפרשה מצדיק האנשה מצד התורה ההולכת מעבר לאמת המדויקת וא"כ לכאורה אין קושי משום מקור תורני. איני בטוח אם כבר כתבתי והיכן את שהבנתי לאחרונה שיש הבדל בין "הווה" [עצמותו] ל"שם", שלא כל המתייחס לזה יכול להתייחס לזה כמו "בורא רע" לעומת "בורא חושך". ברגע שההאנשה מוצדקת מבחינת מטרת התורה, אינה זקוקה להתאים לזיהוי הטהור נטול ההאנשה וא"כ אין בעיה בכך שלאלוקים ברמת ההאנשה התיחסויות שברמה נטולת ההאנשה אין להן מקום. [וכללית, הרי "למה לי קרא סברא היא" וא"כ לא שייך לשלול מדרך היהדות את הזיהויים הבסיסיים יותר.]
 
הבאת שטענתי שיש שכל ורצון כלפי הווה, אך כמובן שאין הכוונה לכביכול מהות חיצונית-משנית לזיהוי הישיר, המושלכת מדמיוננו, אלא לשכליות והרצוניות הנוכחות.

מיכה,
ישנה אמרה/בדיחה האומרת: מהי היהדות? כל מה שהיהודים מאמינים בו!

אנסאזי ,

[ ראה במאמרו של מרווין פוקס "התפילה במחשבתו של הרמב"ם" שבקובץ "התפילה היהודית - המשך וחידוש"  עיינתי כעצתך במאמרו של ברקוביץ והוא די משכנע . תודה . עד כמה שהבנתי , גם ווטו , בסופו של יום , אינו חולק על כך ] 

אנאס',

כתבת: אני מתקשה לפנות אל "הווה" בלשון נוכח: "ברוך אתה". יותר מסתדר לי לדבר עליו בבחינת: "הוא אלקינו".

אכן לאחר שהורגלנו מילדות למואנש כאלוקינו בלי לדעת ברמה מילולית מוחלטות הווה, גם כאשר נודע לנו אנו מתקשים להעביר לה את מושג האלוקים.

עוד: למעשה אני מתייחס אל המציאות כאל מתה, וה' הוא המחייה שלה – השכל והרצון שלה.

כך השארת אלוקים מצומצם שהמציאות כביכול מבלעדיו וחידשת אלוקים מעבר לידיעתך. "שכל ורצון" גם אינם אלא כינויים לתהליכי התכווננות בהוויה אותם האדם מזהה אצל עצמו כתהליך מופשט מעולם המעשה ובשאר ההוויה כתהליכים בתוך עולם המעשה. [יחס זה לאלוקים תוצאה מהקושי האמור המונע את מעבר ההאלהה מהמואנש להווה. במילים אחרות עשינו להאנשה את שלדברי הרמב"ם עשו ראשוני עע"ז לגרמי השמים, ששכחו שמשרתי עליון אך משרתים. כך נטייתנו לשכוח ששם השם אינו גדול מההוויה אלא הקטנה לצורך קושי מיקודנו. לכן כשאנו נגמלים מהקושי אל לנו לראות ב"שם השם" ראשוני להווה אלא משני לו.]

ולמיכה כתבת: מאחר ו[ווטו] כן נזקק למסורת הרי הוא גם טוען שההוויה (קרי המציאות) חיה ועונה על משאלותינו ותפילותינו.

איני טוען מעבר למה שעינינו רואות ואנו מזהים בכל רגע שאנו מבקשים כל נשימה ומקבלים אותה [לרוב] ובמובן זה אנו מזהים כל היענויות הווה למשאלותינו. לכן אין כאן "טענה" וצורך במסורת אא"כ כאמצעי ממקד. העובדה שהמסורת מדרבנת ליחס כל תופעה ל"אלוקים חיים" ממקדת בכך שלא כהרי "מציאות" מצומצמת למורכבות ואינה עולה למופשטות כמו "אלוקים" ולכן היא נתפסת כמתה, הרי "הווה" הכולל מופשטות וממילא מושגי החיים, השכל והרצון והכל בכל מכל.

ידוע לי ששלילת ההגשמה היא מיסודות הפורום הקדוש הזה. בלי לקרוא את האשכול , אשאל שאלת תם, ואם היא כבר נדונה באשכולות רבים מספור הוסיפו לינקים והכוני על קודקודי:

האם המושגים "מצוי" ,הווה", "מוחלט", ואפילו "משולל תארים" מגשימים פחות מהמושגים:
"איש גדול עם נבוט", "גזר גמדי הרוכב על העננים". הייתכן שכל מושג אנושי הוא אחרי הכול, מושג אנושי? ואם כן מה זה אומר מבחינתנו?

מנ"ז,

אכן ישנם אשכולות לרוב ויש פורום/אשכול מפתחות עם הלינקים להם. כדאי לעיין גם באשכול מילון.

אך טרם כל דיון, התוכל להדגים מושג בלתי אנושי?

הבעיה בהגשמה אינה בחיפוש מושג שלול גשמיות כי גשם ורוח אחד הם אלא שזה היבט מורכב וזה היבט מופשט. הבעיה בהגשמה היא צמצום מוחלטות הווה למוגבל מסוים ולא להוויה כולה על הרכביה והיבטיה. [כבר הובאה האמרה שחטא ע"ז אינו העבודה לדבר מגושם אלא העבודה לדבר זה בלבד ולא להוויה כולה.]

תוקן על ידי ווטו1 ב- 17/08/2007 9:29:21

אפילו נניח שנמ"ז הוא מלאך המתגלה בניק אנושי, הוא לא אוכל להדגים לקרוץ חומר  שכמותך מושג בלתי אנושי...

לעומת זאת אוכל לשנות מעט את שאלתי:
האם "ההוויה", "המציאות" וכו' אינם מושגים חלקיים בדיוק כמו "משולש פיתגורס" או "ווטו"?- כל אלה הם רק מושג אחד בשפתנו בין מושגים אחרים. למושג  "ההוויה" יש גם ראשית בזמן, נניח אצל הפילוסופים הפרה-סוקרטיים, וקודם לא הייתה "הוויה".

בקיצור, אני פשוט מנסה להזכיר שהמעבר מהמילה אל מה שהיא "מייצגת", שנעשה כאן באופן כה טבעי הוא הבעיה הכי גדולה בפילוסופיה של המאה ה20.