מסע אברהם - ש.ד.י א.לוה.ים והווה (מאמר)

הבהרה: הבעיה כאן היא תיאולוגית ולא בעיה כללית כיצד ניתן לדבר על משהו. אין לי בעיה לדבר על שולחן גם אם זה מושג פנימי לשפה. בהחלט יש בעיה לדבר על אלוקים כזה כי זה אלוקים שנברא ע"י האדם.

לדעתי התשובה היא בהודאה: אכן! ה"אלוקים" שאני מדבר עליו הוא עוד מושג שנברא ע"י האדם, בדיוק כמו "שולחן". לכן עיקר המשמעות של השיח הדתי היא המשמעות המוסרית והמעשית- מה משמעותו בתוך העולם ובקישורו למשחקי שפה אחרים, ולא הנוסח התיאולגי ה"אמיתי" במובן של אמת "אובייקטיבית". לכן אין מקום ליוהרה פילוסופית כלפי "מגשימים" למינהם, כל עוד הם אוחזים למעשה בדרך הנכונה.  (וההצבעה על כך שהכל בתוך השפה, אין משמעה שאין למצוא בה מבנה פנימי כולל של נכון ולא נכון אלא רק משחקי שפה נפרדים, כדעת הפוסטמודרניסטים).

דברי הם הם דברי המהר"ל בספר תפארת ישראל לגבי יד ה' וכו' כי "כל דבר הוא כפי מציאותו אצל האדם" (!). את ההגשמה המקראית אין להבין כשיתוף השם בדרכו של הרמב"ם, אלא מתוך ענווה אנושית שאינה מתיימרת לעמוד כלל מול האובייקטיבי.

תוקן על ידי nmzilber ב- 17/08/2007 11:10:01

נמ"ז,

אבקשך נא לעיין במילון שם דובר ששונה מלת "הווה" [הכוונה ליקוק] משאר מילים שאינה באה לייצג מושג ספציפי, אלא אדרבה להוציא מכלל כל ההגבלות ולעורר למצב ללא מילים. כן התבאר שם בהמשך ובאשכול מיוחד ההבדל בין שם יקוק לאלוקים. [למעלה בעמוד 2 כבר ציין לינקזצר באופן כולל ועקיף לדיונים בנושא האשכול.]

עיינתי עכשיו, ותודה על הסבלנות לדון גם אם חדשים מקרוב בואו שאינם מכרים את כל האשכולות והמונחים.

לתועלת הדיון פה אעתיק את הגדרתך שם:

"המלה הווה אינה מוסיפה תיאור חדש כמו שאר המילים. המלה שחור מתארת שחרות שלא תוארה ללא המילה. המלה צדק מתארת יושר בחלוקת המציאות שלא תוארה ללא המלה. המלה הווה [כאשר אינה מתייחסת להיבט מסוים להורות עליו שהוא קיים, אלא המלה כשלעצמה] אינה מתארת, אלא אדרבה היא מסלקת כל תיאור ומפנה את תשומת הלב למכנה המשותף והכולל את כל הידוע, הקיים וה'יש'. זו נקודת הידע הבסיסית ביותר שבלעדיה אין ידע. היא כה פשוטה ומובנת מאליה, שבקלות מתעלם האדם מעוצמתה. כאשר האדם נאמן להווה ומתאים את עצמו, הרי הוא חווה הווה כבסיס הידע שלו, אבל ברגע שהוא סוטה מיושר התאמתו להווה, מתרחקת ממנו עוצמת המושג והוא חווה אותו מרחוק ["לרוח היום"] וכדי להחזיר את העוצמה, הוא זקוק לקרוא את המושג בשם ["אז הוחל לקרוא"] ולהמחישו [בפסלים ו/או במקדש] למרות שהוא כולל, קבוע ותמידי"

האם הצלחת להתגבר על הבעיה עליה אני מצביע? לדעתי לא.
אתה כותב שהמילה "הווה" : " מפנה את תשומת הלב למכנה המשתוף הכולל את כל הידוע הקיים והיש". ואני מעיר:

1. לא ברור לי ההבדל בין "הפניית" תשומת הלב לבין כל הצבעה של מילה על מושאה. אני מזכיר את השאלה כיצד יכולה מילה לייצג,הצביע, או להפנות תשומת לב ,למשהו שאיננו היא עצמה.

2. "המכנה המשותף הכולל את כל הידוע הקיים והיש" - זו מטפיזיקה רבה במשפט אחד. והשאלה באיזה מובן המונחים האלה פחות מוגבלים או מצמצמים מכל מונח אחר? הרי מה שמצביע על המשותף, אינו מצביע על המפריד,מה שמצביע על הכל אינו מצביע על החלק, אם כך גם הוא חלקי.

תוכל להרחיק לכת ולומר שהמילה "הווה" אינה מתייחסת אף לא ל"מכנה המשותף של כל הקיים", היא פשוט אינה מתייחסת לכלום. לפי זה עקימת שפתיו של האומר "הווה" אינה עדיפה ממלמול התינוק.

נמ"ז,

אכן מלה אינה אלא סמל המזכיר מצב מודעותי מסויים ולכן הנני מסכים לגמרי למסקנתך: "עקימת שפתיו של האומר "הווה" אינה עדיפה ממלמול התינוק" אם אינו מודע לנרצה מהמלה הזאת. הנרצה במקרה זה הוא לשוב למצב המודעותי של התינוק [השווה: שבועת יום הלידה] בו חווה "הווה אחד" ללא שום מיקוד פרטני יתר. כמובן שגם הצורך במלה זאת מפריע ככל פיגום בנין הנצרך לשיפור הבנין וככל אצבע המצביע והמסתיר בו בזמן, אך זו מחירה של תרופה והתקווה שברגע שפג הצורך בה לא נזקקים לה וכמו עע"ז הראשונים ויודעי הווה המאליהים עדיין את ה"שם" יתר על הצורך החינוכי.

אבל זו אשליה!

מי שאומר "הווה" כדי לשוב למצב מודעות של תינוק, עושה זאת במסגרת שיח דתי/מיסטי/פילוסופי, שבה למילה הווה יש משעות לשונית קונקרטית. במקרה שלנו נמשמעות היא "הווה היא המילה שאינה מפנה לשום מיקוד פרטני". אבל בהיותה "לא מפנה למיקוד פרטני" היא שונה מ"מילים המפנות למיקוד פרטני". ולפיכך היא רק מילה אחת ומושג אחד בשפה שלנו שיש קשרים ניגודיים ו בינו לבין שאר המושגים, וממילא המושג הזה אינו "הכל".

מסקנה: רק התינוק הוא תינוק, והמבוגר שרוצה להיות תינוק (מיסטיקן) אינו מבוגר פחות מכל מבוגר אחר. "המודעות התינוקית" מוגדרת מצוך עולמו המבוגר ואינה באמת מודעות תינוקית.
לכן אדם מבוגר צריך לוותר על הפנטזיה התינוקית לעמוד ישירות מול האובייקט.

נמ"ז,

למה למי שחש שבדרך רצוא ושוב מתקרב ולו במעט למצב כזה דהיינו שעבורו "אין זו אשליה" למה שיוותר ולמה שנרפה את ידיו מפני שאנו וויתרנו?

אנסאזי,

עקב הלנקת הודעתך מלמעלה באשכול אחר, שמתי לב שלא השלמתי את התייחסותי אליה.

בתחילת דבריך כתבת: ..היתרון הכי ברור להשקפה זו הוא שאין צורך להוכיח את קיום ה'.

ובסוף דבריך הסקת: על מנת להמנע ממסקנות אתאיסטיות... הברירה עכשיו היא האם להאמין בה' תנ"כי שהוא גם האלקים, או להאמין שהמציאות היא "חיה" – כך או אחרת אתאיסטים לא ישתכנעו.
*:NAMESPACE PREFIX = O />
ישנן בדבריך שתי הנחות המחסרות מהנקודה העיקרית אותה אני מנסה לשתף בראייתה [ולא "רעיון להפצה"].

א. לא מדובר בריוח של יתרון אי הצורך להוכיח קיום של קיים כזה שנקרא ה', כי למבואר באשכולות שהזכרת אם ה' מכלל הקיום אזי אינו ה'. זה כמו שהיית אומר שהיתרון הכי ברור למי שמצא מים להרוות צמאונו הוא זה שאין לו יותר צורך לחפש מים כשהיתרון הוא הפנימי העצמי שהרווה את צמאונו. מכאן ממילא הטענה על ההנחה הבאה.
ב. לא מדובר בתכסיסי נקיטת אמונה "להאמין על מנת להמנע" ממסקנות אלה או אחרות וממילא ניתנת כביכול ברירה בין תיאוריות. מדובר בהתבוננות בידע הקיים בנו וארגונו ולא בשאלה מדענית איך להניח נקיטת דרך [הנחת עבודה/working assumption] עבור העתיד על פי תצפיות העבר. אם אנו שמים לב שבמודעותנו כל השווה הוא אחד ואין פיצולו אלא מחוסר מיקודנו, הרי שלא שייך להפריד חיים, שכל ורצון מהווה וגם האתאיסט מודה בזה. הבעיה של האתאיסט הוא שהוא מתכחש למה שידע זה מחייב את רצונו להתאים את עצמו להווה. [הנושא של התופעות אם מקריות או לא אינו רלוונטי באשר כולן מהווה אחד וזה לא משנה אם החליט על תופעה מקרית או מכוונת שנגלה ההתכוונות ביום מן הימים.]

כרגע אני חושב על שני אשכולות [שאינם שלי ולכן אולי לא נכללו בסקירתך] המבהירים את הנקודה.

Myths/Truths about atheism: 10 points
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2116025

ההוכחה האתאיסטית לאלוקים
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=509141

http://www.meirariel.net/Text.aspx?id=117

http://www.notes.co.il/shoey/47912.asp

מישהו, משהו, מיש-מש:

http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/813/997.html

(וע"ע במאמרו המצויין של הוגו ברגמן "אלוהי שפינוזה ואנחנו" שבספרו "הוגים ומאמינים")