|
|
| נשלח ב-29/12/2008 06:32 |
 |
| |
(הערך פנאנתאיזים בויקיפדיה, שנכתב ע"פ האמור שם במק"א ע"י מיודעינו "בן איש אחד")
פנאנתאיזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
*-- start content *
פנאנתאיזם הינה תפיסה שלפיה העולם הוא חלק מהאל, אך האל אינו רק העולם, אלא גם מה שמעבר לו.
הפנאנתאיזם דומה לפנתאיזם בכך ששתי הגישות דוגלות בתפיסת אלוהות אימננטית, לפיה העולם אינו נבדל מהאל אלא הוא מזוהה עמו. אך בשונה מהפנתאיזם שאינו מכיר בדבר מעבר לתחום ההכרה והשפה, ובכך הוא בעצם חומרי, ומזהה את האל עם הטבע בלבד, הרי הפנאנתאיזם מאמין בקיומם של דברים מעבר לתחום ההכרה והשפה, ולכן לשיטתו אין האל מצטמצם בטבע והעולם בלבד, אלא כולל גם את מה שמעבר לו. בניגוד לפנתאיזם המניח אל סופי, הפנאנתאיזם מכיר בקיומו של אל אינסופי.
בניגוד לפנתאיזם שלפי התפיסה הרווחת אינה עולה בקנה אחד עם מסורות דתיות, והפירוש שהוא נותן למושג האל כמעט מעקר את המושג מהתכנים שנמסכו בו במסורות הדתיות השונות, הרי שהפאנתאיזם מצליח לעלות בקנה אחד גם עם תפיסות דתיות שונות, כיון שהוא משאיר ביד האל את היכולת לחולל ניסים, הוא משאיר אותו אינסופי ובלתי נתפס, ודוגל, למעשה, בהבנה רגילה של מושג האל לצד האלהת הטבע. במסגרת זו אף ניתן להכניס מערכות של עולמות נסתרים, כדוגמת אלו המופיעים בקבלה.
מקובל כי הוגים יהודיים רבים, ואף דתיים, דוגלים בפנאנתאיזם. תופעה זו מופיעה בעיקר אצל פילוסופים יהודיים שהושפעו מתורת הקבלה, בה מופיעים משפטים שונים אודות הימצאותו של האל בכל מקום, כמו "לית אתר פנוי מיניה", לצד ביטויים המורים על אינסופיותו של האל. גישה פילוסופית לעניין מובילה כמעט בהכרח לפנאנתאיזם, וכך יש מגדירים את רבי שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד כפנאנתאיסט, וכן את רבי אברהם יצחק קוק.
בין הפנאנתאיסטים עצמם, הדוגלים בתפיסת אלהות אימננטית ויחד עם זאת בהיות האל מכיל גם מה שמעבר לתחום הטבע, ההכרה והשפה, קיימים שני זרמים עיקריים.
זרם אחד יוצא מתוך הכרת האל כאינסופי, בתפיסה שדורשת הרחקת הגשמיות ממנו בצורה מוחלטת, ובעקבות כך הרי היא דורשת הרחקת כל תפיסה הגורסת שינוי באלהות, הן השתנות בזמן והן השתנות במקום. משכך, מציאותו בבריאה לא השתנתה מאומה אחרי הבריאה כיון שהאל לא השתנה לפני הבריאה ואחריה, ואם כך מצוי הוא בכל אחרי הבריאה כשם שהיה מצוי בכל לפני כן. תפיסה זו מחייבת אימננציה מוחלטת של האלהות בכל אתר ואתר של המציאות, ולצד זה הרי היא מכירה באל אינסופי ולא מוגבל.
לעומת זאת, זרם אחר מגבש תפיסה של אימננציה על מנת לקרב את האל לעולם ולזהותו עמו, בדומה לפנתאיזם, וההבדל ביניהם הוא רק בתפיסת העולם - הפנתאיזם חומרי ולכן אינו מזהה את האל אלא עם הטבע בלבד, והפנאנתאיזם מכיר במציאות שמעבר לטבע גם כן ולכן מזהה גם עמה את האל.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2008 09:49 |
|
| |
שיחת וועידה של שפינוזה,הרמן כהן,והראי"ה קוק:
"שיחה באוצר
תמיד חשבתי שרבות ניתן היה ללמוד, אילו הצלחנו להפגיש הוגים שחיו בתקופות שונות, ולהביא אותם לנהל ביניהם שיחה. כיצד יוצרים במת מפגש כזאת? מחברים שונים הפגישו אותם בגיהינום. הגיהינום הוא עבורי דבר רציני מדי כדי לשלוח לשם אנשים. בחרתי לעצמי להפגיש את ההוגים בטרם נולדו, לפני ששכחו את תורותיהם העתידיות, אליהן חזרו רק אחרי מאמצים רבים. נזכרתי ברש"י (עבודה זרה ה, ע"א): "אוצר יש... ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד ונתנם לשם''. באוצר הזה נפגשתי עם אותם שני הילדים שהכרנו לעיל, העתידים להיקרא בישראל ברוך שפינוזה ויחזקאל הרמן כהן. אליהם הצטרף ילד שלישי העתיד להיקרא אברהם יצחק הכהן קוק. רשמתי את שיחתם, תוך תקווה שלכבוד חודש אדר, יואיל העיתון לפרסםה.
ברוך: אסביר לכם את עמדתי בעזרת משל, שככל משל הוא חלקי ובלתי מדויק. ולמרות זאת, הוא יעזור לי להסביר את האימננציה על פי תפיסתי. אנא חשבו על תא כלשהו בגוף האדם, אחד התאים האדומים בדם למשל, שמשום מה זכה למודעות ולתבונה. הוא חוקר את הקוסמוס בו הוא חי, ואחרי מאמצים תופס את האחדות שבו, את האדם שהוא הכוליות של עולם זה, עולם בו הוא חלק. בכך גילה התא את הא-להים, על שני מימדיו המוכרים: הגשמי והנפשי. איך אברהם יצחק היה אולי מנסח זאת: 'א-להים' בגימטריא 'הטבע'. זהו גרעינה של האינטואיציה הפאנתיאיסטית.
הרמן יחזקאל: פילוסופים ומיסטיקנים הדגישו את האימננציה, אולם אתה ברוך, עברת את הגבול. על פי שיטתך, א-להים לא נוכח בעולם, הוא הוא העולם. בדעותיך נכרת דווקא מורשת האלילות. הרמב"ם, מורה כל הנבוכים, לימד אותנו את תורת הייחוד. ייחוד היא הרבה יותר מאשר אחדות אותה אתה מדגיש. הא-להים שונה מכל מה שבעולמנו, עולמנו אינו א-להי. הפנתיאיזם אינו רק כפירה, היא פשע מוסרי, אך על זה להלן.
אברהם יצחק שניכם טועים, כלומר צודקים. גם אני אסביר במשל את עמדתי. נתאר לעצמנו סופר היוצר במחשבתו ספר מופלא על עולם ומלואו. נניח שגיבורי הספר חיים, חושבים ומרגישים. אמנם כן, הסופר שולט על העלילה אלא שהוא מכבד את עצמאות גיבוריו ומצפה לראות את המציאות שהם בונים. הקב"ה הוא מעין סופר כזה, העולם - מעין ספר, שמציאותו אינה בנייר או בדיו, אלא כביכול במחשבתו של הסופר. ואולי יש במחשבתו ספרים הרבה. אין קיום לספרים בלעדי הסופר החושב אותם. הסופר "ממלא כל העולמות". זאת ה'אימננטיות', ובשפת הקבלה: "לית אתר פנוי מניה', אין מקום פנוי ממנו. אבל הוא הרבה יותר מאוסף הספרים שבמחשבתו. הוא "סובב כל העולמות",
הרמן יחזקאל: לזה אנו, הפילוסופים, קוראים פאנאֶנְתֵאיזם. אבל גם אתה קרוב מדי אל החיצונים.
ברוך: שוב הדיאלקטיקה החמקנית והבלתי נסבלת שלך, אברהם יצחק? ולך, הרמן יחזקאל אוסיף, בשפה הפוסט-מודרנית, די עם הניגודים הבינריים שלך!
אברהם יצחק: לא רק שלו, גם שלי. המוניזם פירושו שלילת הניגודים, ואני מברך את "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך". המתנגדים שאלו את החסידים: אם השכינה בכל מקום, למה אסרה ההלכה להתפלל במבואות המטונפים? וגם אתה ברוך נשאל כך: אם הכל א-להים, הרי שאין הבדל בין טוב לרע, בין יפה למכוער ומגונה, בין צדק לעוול. את יסודות המוסר אנו חייבים לרכוש מהא-להים הטרנסצנדנטי, ורק לאחר מכן לדבוק באימננטיות. האינסוף נוכח בעולמנו, לא רק בסנה הבוער אלא בכל שיח ופרח, בכל נשימה ונשימה שבקרבנו. זאת נוכחות שאתה הרמן יחזקאל, לא תוכל אף פעם להבין ולהרגיש.
יחזקאל : כנראה ששניכם שיכורי א-להים, ואיך יאמר עמנואל לוינס, לשיכורים אסור להיכנס למקדש. אך אני חייב לחזור אליך ברוך. המונותיאיזם הוא המושג האידיאלי בה"א הידיעה. המוניזם הוא מושג מתועב. המוסר נולד מההבחנה בין הראוי למצוי, בין טבע למוסר. אחרת, כבשיטתך, הזכות הוא כח, הכוח והא זכות. ומעמנואל לעמנואל. עמנואל קאנט שהבחין ביניהם, נראה לי יותר יהודי ממך שעבורך הכל אחד. מהיכן תלמד את המוסר, מהטבע? משם ניתן לקבל רק מוסר השכל אחד: הדג הגדול בולע את הקטן.
ברוך: הוא בולע אותו ממילא. ואגב, אני אדם, לאו דווקא יהודי.
יחזקאל: כיצד הצלחת להשיג רייטינג כזה בעולם המודרני? ואומרים עליך שאתה דמוקרט? האמנם? היכן החרות האנושית, הבחירה החופשית?
ברוך: הבחירה החופשית? אילו לאבן הייתה מודעות, היא הייתה חושבת בזמן נפילתה, שהיא נופלת כי היא בחרה בכך באופן חפשי.
אברהם יצחק: החכמים למדו אותנו שהחרות האנושית הוא הצלם א-להים שבאדם.
ברוך: נגמלתי כבר מדמוייך האנושיים.
אברהם יצחק: אמנם כן, הדימויים האנושיים מטעים. ולמרות זאת אומר לך דבר שלא כדאי לשכוח. אתה תכתוב אי שם, שאם בספר יש אלף קביעות, כשתשע מאות תשעים ותשע מהן נכונות, ואחת שגויה, מן הראוי לזרוק אותו. רבי נחמן מברסלב אמר אי שם, מבלי להכירך, בדיוק את ההיפך. אם באותו ספר יש קביעה אחת בה תלויים חייך, אל תזרוק. אולי גם באתיקה שלך, יש קביעה כזאת, ואולי ברוך תהיה. במסכת התיאולגית-מדינית? אני מפקפק. טוב שלא כתבת את המסכת בעברית ובאותיות רש"י. הוא היה עלול להתקבל ולהמיט עלינו קטסטרופה.
עד כאן השיחה. ואולי, המשך יבוא."
http://hagut.org/9379/
******* src="http://pagead2.*****************.com/pagead/show_ads.js " type="text/">
******* src="http://pagead2.*****************.com/pagead/render_ads.js">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2008 10:07 |
|
| |
חמרא למרא וטיבותא לשקייה.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2008 10:18 |
|
| |
[ מחבר השיחה המעניינת שהביאה צענע, פרופ' שלום רוזנברג שיחי' ]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2009 09:14 |
|
| |
ספרן
בבקשה כמה מילות הסבר לקישורים.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2009 09:47 |
|
| |
אשתדל. קישור זה למשל, נוגע לנקודות רבות וחשובות וקשה להגדירו.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2009 15:15 |
|
| |
יהוסף: חומרת וקולת שם י-ה לעומת שם א-ל 2/2/2003
משמעות שם י-ה-וה מציין את כל ההווה ואת כל הווה מנותק הקשרים - היינו עבר ועתיד.
לעומת זאת שם אלוקים מציין את ריכוז הכל לדבר עליון ומקודש.
לכן מחד השם של י-ה-וה יותר מדוייק, ואילו אלוקים זו השאלה מעובדי האלילים, הם עושים משטויות אלוהים, ואנו רק שם השם הוא אלוקינו.
לכן לכבוד עצמי ראוי יותר שם השם, אבל לכבוד מלאכותי לקידוש המושג ראוי יותר שם אלוקים.
אך אם יהא מצב בו יפוג מהקידוש יהא שם הווה קודם להיכנס למקומות שאינם מקודשים, כי הוא עצמי, משא"כ אלוקים או שיבוטל לעולם או שלא יהא אפשר להכניסו למקומות מטונפים וכיו"ב.
השלכה נוספת של ההבחנה בין השמות וקידוש ההווה
מקבלים ביטוי נוסף באשכול הבא:
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=2&topic_id=278747
*****
ווטו1:
יפה מאד,
אבל..... כאשר יבינו את התוכן של דבריך, אז זה כבר יהיה 'היום ההוא' ששני השמות לא יהיו מקודשים.
נמצא 'להלכה ולא למעשה' (אם כי אמור להיות מעבר קצר, בו תהיה לגיטימציה לדבריך, אבל זה ענין לכל יחיד ויחיד).
יתר על כן גם ליחיד שמבין ואפילו אם אצלו 'אלוקים' גובל בכפירה, יש מושג של 'בטלה דעתו אצל כל אדם'.
הכוונה גם כאשר אדם מסוים ברמה של דעה מסוימת ולדידו זה היה נכון לו היה לבד בעולם, אבל מכיון שאצל הציבור זה נחשב אחרת, אז גם הוא אמור להכיר שאין מספיק לגיטימציה לדעתו.
כך לגבי ענין השמות, עצם הדבר שהציבור כה מקדש את השם הזה -אלוקים- משאיר את זה במעמד קדוש גם כלפיו.
ואל תתמה מזקן ממרא שיש צד שלעצמו ינהג כדעתו, כי זקן ממרא פוסק דין אבל אינו אומר הסתכלות מציאותית שונה.
לדוגמא הגמרא בברכות אומרת שהקובע סעודה על היין אינו מברך ברכהמ"ז כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם ואצל כל אדם אין זה נחשב לסעודה.
אם זקן ממרא יטען שאצל כולם זה סעודה ולכן יברכו, אז י"ל שעליו לעשות כדעתו, אבל אם יאמר שהוא ממיעוט בני אדם הקובעים ושלכן יש לפסוק כך, הרי בטלה דעתו וממילא פסקו בטל גם עבור עצמו.
במקרה של שם אלוקים כקדוש, הרי זו עובדה שאצל כל אדם זה קדוש וזו מציאות ולא פסק המבטל את דעתו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2009 15:18 |
|
| |
יחידי:
יהוסף.
אני לא מגיב...
והמשכיל בעת ההיא ידום.
קוני
בענין התלוי ב"דעת" שייך בטלה דעתו.
ומה בענין חוסר דעת, נימא נמי בטלה דעתו אצל אי דעת בני אדם?
*****
ווטו1:
יחידי,
בהחלט!
יש בתחילת הוריות בירושלמי [מובא בתהרא"ש ב:] שגם כאשר נכון לא לשמוע דברי חכמים, וחכם כבן עזאי או בן זומא בכל זאת שמע להם, זה לא נחשב מזיד, אלא שוגג, כי כולם חושבים ככה.
שוב כמו הטענה ליהוסף, היינו רוצים לחשוב שאנו במצב אוטופי עם שכל חזק ללא צורך בתמיכה חברתית.... הלוואי!
[ראה באשכול החדש של רוני על השכל המכווץ!]
*****
יחידי:
ווטו
לכא' אי"ז ענין לבטלה דעתו וכו', זה שייך להוראת חכמים, שגם כוחה בנויה מ"דעת" חכמים ולא להיפך.
*****
ווטו1:
יחידי,
א. שם יש משמעות שזה נחשב שוגג לא מפני הוראת בי"ד אלא מפני שכולם עושים על פיהם,
ב. נכון שעדיין יש לחלק, אך התכוונתי להביא את הרעיון שגם כאשר מה שכולם עושים זה מעוות, זה מערער את דרגת הדעת גם זו שאינה מעוותת מחמת עצמה ושיש לכך השלכה הלכתית. ואם כן יש להשליך את הרעיון לגבי כל טעות שנשתרשה בהלכה. [בעצם הלא זה רעיון "לא בשמים היא" שבגינה נודה ר' אליעזר.]
*****
יחידי:
אכן.
ומה נאמר במקום שאי"ז הלכה, אלא מנהג, או תופעה שנשתרשה בציבור?
*****
ווטו1:
יחידי,
זה הכל אותו רעיון בדרגות שונות.
כל שלא הגיע לדרגת ג'פרסון [בשפת הפורום: כה מעוות שהוא בלתי נסבל ובלתי ניתן ליישום], יש לשקול עד כמה הוא מעוות. וכל אחד עם ה"ג'פרסון" שלו!
ועוד הדגשה להבדל היסודי בין שתי השמות, במהות משמעותן העצמית והמלאכותית כפי שכתבת, יהוסף.
זה נכתב מהיבט אפשרות הכפירה שבשם י-ה לא ניתן, משא"כ בשם א-ל.
הנה הדברים:
הווה אחד. כל הדברים מאוחדים בכך שהווים. בהווה לא שייך לכפור באשר הכל נחווה בו בהשתכלות ישירה, אך באלוקות דהיינו 'השם הוא האלוקים' -שימת לב שהכל מובל למושג הווה אחד- ניתן לכפור. שלב הכפירה הראשון הוא טשטוש הגבול בין האדם היודע ובוחר לשאר המציאות. האדם הבוחר ובחירתו יוצאת לפועל, יכול להפריד את בחירתו ככח עצמאי סובייקטיבי, כאליל הפועל בין הרבה כוחות, ולהתעלם מתלותו בהווה אחד.
**********
והנה דו שיח בנושא האשכול:
א:
שמעתי משפט מעניין בנוסח מדרש או ספר חסידות
"מצוות שבין אדם למקום בבחינת אלוקות"
"שאר המצוות בבחינת יקוק"
מה המשמעות?
יהוסף, לדבריך, הרי שאלוקות כמילה אינה נצחית!
ב:
לכל מילה משמעות אובייקטיבית וממילא נצחית.
המילה אלוהים הרי מצביעה על ההכרה שכל פרטי קבוצה מובלים 'אל' אלוהי הקבוצה.
במסגרת ההשתמשות במילים הרי המלה הווה, היא אלוהי כל המילים.
אם כוונתך שכאשר לא יהיה לאדם צורך במילים ויראה בכל דבר 'הווה-דבר', לא יזדקקו יותר 'להוביל' להווה ומכאן תהיה המלה אלוקים לא רלוונטית. הרי באותה מידה לא תהיה זקוק עוד גם למלה הווה!
דייק גם במה שתמיד נאמר 'איש האלהים' ולא 'איש יקוק'.
תוקן על ידי עצכח ב- 10/08/2009 15:22:55
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2009 15:55 |
|
| |
באשכול סמוך צויינה עוד השלכה לגבי ניסוח תפילה/ברכה בלשון נקבה בין שם הוויה ושם אלוקים.
בהקשר זה יש להעיר כי הוכחת ישעיהו לייבוביץ מ"בראשית ברא אלוקים" ורש"ר בפירושו מ"וירא אלוקים כי טוב" המפרידה את הא-ל מההוויה, היינו בהקשר של שם האלוקים הבא מהאנשה וקידוש מצד האדם [ובפרט בתחילת הבריאה שנאמרה רק בשם האלוקים] לעומת אין עוד מלבדו הנאמר בפרשת ואתחנן על שם השם.
|
|
|
|
|
