מתאבלים על מיתת בכור? לא!

הבכור הוא מיוחד, בין  אם הוא חמור או אדם, אם הוא חמור יש לפדותו, גם  אם הוא אדם  יש לפדותו, הוא מיוחד אפילו אם  לא עשה דבר.  הוא גם יורש  ירושה כפולה.

מגיע להם למרות שהם לא עשו דבר.
 
הלא הם בכורות! 

הם גם מוחדים שלא מתאבלים  על מיתת בכור.

ואף שאיש לא יודע למה, יש  השוללים אותו מכל  וכל, וישנם  "גדולי עולם  שהחזיקו במנהג זה מימי  קדם".

ואף שהוא מנהג  מימי קדם איש אינו יודע למה.

הראב"ד כותב בתשובותיו (תשובות ופסקים סימן ריב):

"על אבילות ראשון מבנו לא ינהג אבילות כלל אפילו בקריעה, אם קטן הוא יעמוד בביתו שלשה ימים, ואם גדול הוא שיוצא במטה יעמוד בביתו כל שבעה. ואם איש עני הוא שיהנה מיגיעו רשאי לצאת חוץ אחר יום ראשון אבל יושב בבית הכנסת במקומו עד מלאת לו שלשים יום, וזה תלוי במנהג".

לא ינהג אבילות כלל אפילו בקריעה! וכפי שנראה מופיע המנהג שלא לצאת אחרי המטה כמנהג קרקא (בדברי הרמ"א) וכמנהג  ריגש"פורק (שו"ת מהר"י מברונא),  ללא  ההגבלה גיל, וכן  שכאן נאמר שלא הלכו ללויה כלל, ואילו מדברי הרמ"א והמהר"י ברונא ניתן להבין שהם הלכו להלויה, אלא שלא הלכו לבית הקברות".

הריב"ש (שו"ת סימן צה):

"ומה שמצאת נוהגים מי שמת לו הולד הראשון לבלתי יתאבל אלא יום קבורה. אני אומר, שזה המנהג אין לו שחר וכי מפני שהוא ראשון, אינו בנו? ואפי' היה בכור לכהן, וצריך לפדותו ממנו, מי הוציאו מחזקת בנו, שלא יהא לבו דוה עליו? וכי אינו קם תחתיו ליעידה, ולשדה אחוזה, ולירושה? ואם אינו בנו, א"כ תתיבם אמו, וכן לא יתאבל אפי ביום קבורה! אלא, אין לדבר זה שרש ועקר, אמרו מי שאמרו. ומצאתי בספר אורחות חיים (הלכות אבלות סימן ע אות א), וז"ל: והרב ר' אשר מלוניל ז"ל כתב: ומנהג הוא שאין מתאבלים על הבכור; ונ"ב: כי מפני שהבכור לשם נהגו כן; ע"כ והאחרונים כתבו: והמנהג אשר פשט בהרבה מקומות, שלא להתאבל על בן ראשון שמת, ואפי' כלו לו חדשיו, ואפילו לא  יהיה בכור, מנהג טעות הוא; כי לא נמצא המנהג בתחלה רק בבכורות, שהם כמי שאינם מן האבות, לפי שהם קדושים לשם. ובכל גלילות קטלוני"א מתאבלין עליו, אפי' בבכור".

בספר כלבו סימן קיד (המובא בבית יוסף יורה דעה סימן שעד), מובאים  מדברי הארחות חיים רק דברי האחרונים:

"והמנהג אשר פשט לא להתאבל על בן ראשון שמת ואפילו לא יהיה בכור מנהג טעות הוא כי לא נמצא המנהג רק בבכורות שהם כמי שאינם מן האבות לפי שהן קדושים לשם יתברך".

המאירי (חיבור התשובה, שבר גאון מאמר ב פרק , הוצאת תל תלפיות, ישיבה אוניברסיטה, נ.י. תש"י עמוד 613), מדבר בזלזול במנהג זה:

"ושיעור כ' שכתבנו יש מי שנותנו למה שנהגו עכשיו מזמן קדום שלא להתאבל על מי שמת לו ראשון מבניו, וכבר נתפשט מנהג זה, וכבר כתבו טפשות מנהג זה, שלא מדין הלכה ושלא  מדקדוקי סופרים, אלא על פי מנהג קדום לא שמענו עליו טעם מספיק אלא שטוענים בו טענות חלושות לא נתנו ליכתב, והם עצמם הורו שזה המנהג אינו אלא אם מת קודם כ' אבל בן כ' ודאי מתאבלים עליו, וי"א שלא נהגו כן אלא כשמת קטן אבל מת בן י"ג מתאבלים עליו, וי"א שלא נאמר  ביום ראשון שהוא מן התורה אלא בימים דרבנן, ויש אומרים שאפילו ביום ראשון אין נוהגין אבילות, אבל בנרבונא נוהגין יום ראשון ולא בשאר הימים, וזה מנהג חלוש, אלא שהחזיקו גדולי עולם במנהג זה מימי  קדם ואין כח לבטלו".

מנהג טפשות שהחזיקו בו  גדולי עולם   מימי  קדם ואין כח לבטלו".

האם אין כח לבטלו,  מפירושו  שאין סמכות לבטלו, או מפני שא"א לבטלו?

בדברי המאירי מנהגים שונים:

להתאבל אם מת אחרי כ' שנים.

להתאבל רק ביום הראשון לקבורה שהוא מן התורה.

ויש שנהגו  שאפילו ביום הראשון לא מתאבלים.

אלא שמאחר שהחזיקו גדולי עולם במנהג זה מימי  קדם אין כח לבטלו.

אין כח לבטלו מפני שאין סמכות או שאין יכולת?

לכולם אין מקור. כולם  נהגו בצורה זו אחרת הנוגדת את ההלכה.

על מנהג העיר קרקא  כותב  הרמ"א (דרכי משה ס"ק ז, שולחן ערוך יורה דעה סימן שעד סעיף יא):

"י"א דאין מתאבלין על בן הראשון או בן הבכור שמת לאדם; והמנהג הוא מנהג טעות, אלא חייבים להתאבל עליהם. ומ"מ נשתרבב המנהג בעירנו שאין אב ואם הולכים אחר בניהם הראשון לבית הקברות".

השו"ת מהר"י מברונא סימן צח מביא שכך היה גם המנהג בריגש"פורק מי שמת לו תינוק קמא לא אזיל אבי קברי, ולדבריו, "אין כאן אלא מנהג שלא ע"פ ת"ח דלאו כלום הוא. וירא שמים יצא ידי כלם ואזיל לחומרא באנינות ובאבילות ואין נכון לעשות כן".

מאיפוא המקור?

אף שהראשונים לא ידעו את מקורו, כותב בעל ה"תורה תמימה" בפרשת וישב שהמקור הוא בתרגום יונתן (בראשית לח פסוק ד),  אלא  שהרמ"מ כשר (תורה שלמה שם אות כד) דוחה את פירושו,  וטוען שהוא תוצאה של הבנה מוטעית בפירוש המלה "ברם".

למה החזיקו גדולי עולם במנהג זה מימי  קדם?