נצחונה של פרובוקציה

בימים אלו סוערות הרוחות בירושלים, נוכח כוונתם של ההומוסקסואלים בעיר לערוך כמידי שנה את "מצעד הגאווה" השנתי. מחאות ואיומים נשמעים מפי רבנים ואנשים שונים בקהילה החרדית, מודעות רחוב מכריזות על מאבק ועצרות מחאה והתקשורת כדרכה מנפחת את הדברים לממדים מדאיגים. למרבית הפלא, לא מדובר בפעם הראשונה שהמצעד צועד בירושלים, כבר מספר שנים שהוא נערך בעיר ומעבר למחאה מינורית לא נעשה מאומה. בשנה זו התכוונו המארגנים לערוך "מצעד עולמי" שנדחה בעקבות מלחמת לבנון השניה, תוכנית זו היא שגרמה כנראה להתעוררות ההתנגדות שנמשכה גם לאחר ביטולה של התוכנית המקורית וחזרתה למתכונת הרגילה. ברצוני להעתיק כאן את ההודעה שהכנסתי היום בנידון בפורום "בחדרי חרדים". [יתכן אולי שיש מקום להודעה זו גם באשכולו של חיים אודות היותם של החרדים הקבוצה השנואה ביותר
בישראל, אולם נדמה לי שבכל זאת ניתן להפריד את הנושאים]

"מלכתחילה לא היה לנו שום צורך להתייחס למצעד הגאווה בשום דרך שהיא, עצם ההתייחסות היא גם מפגע חינוכי כדבריו של אמתער וגם ניצחון מלא של ההומוסקסואלים. הרי כל מטרתו של המצעד היא אך ורק תשומת לב, אנחנו במו ידינו מספקים להם את הסחורה. הרי מבחינתם בין אם המצעד יתקיים ובין אם לאו מטרתם הושגה, הם זכו לתשומת לב עצומה ויתירה מכך גם אנשים שאינם מזדהים איתם נהפכו לתומכיהם כשהחרדים קידשו לפתע מלחמה נגד המצעד. ביטולו של המצעד בגלל איומי החרדים רק ייטיב עימם, שכן הם יצטיירו כנרדפים ואנחנו כרודפים. האם יש לנו עניין ליצור במו ידינו את מפלגת "שינוי" הבאה? האמנם הסיבה למחאה שלנו היא משום שהם עוברי עבירה? הרי לדאבונינו מלבד עבירה חמורה זו סובבים אותנו אחינו התועים העוברים יום יום רח"ל על גילוי עריות; שפיכות דמים; חילול שבת; אכילת נבילות וטריפות ועוד כהנה וכהנה, האם חומרת העבירה כאן גדולה יותר מאלו? ההתנגדות לדרכם נובעת דווקא מהאינסטינקט הטבעי של האדם וזוהי הסיבה שגם אנשים רבים שאינם דתיים מתנגדים לאורח חיים מעוות זה, עדיף איפוא להשאיר את ההתנגדות על בסיס זה ולא להופכה לעניין דתי.

המאבק במצעד הוא מאבק סמלי, שהרי קיומו או אי קיומו לא ישנו במאומה במספרם של הסוטים הללו. מלחמה בסמלים מתאימה בעיקר לציבור הדתי-לאומי ולא לציבור החרדי, רק השבוע פורסמו דבריו הנכוחים של הראשל"צ הגר"ע יוסף על כך שאין צורך בנשיא חרדי כיון שבלאו הכי אין לנו משמעות בסמלי המדינה, יצעדו איפוא הללו כאוות נפשם כפי שהם כבר עושים
מספר שנים, אל לנו לספק להם את מאווייהם.

אני מודע אמנם לכך שדברי נאמרים מאוחר מדי לאחר שהנזק הגדול כבר נעשה, אולם טוב מאוחר מלעולם לא."