יש מאין. מחשבות על העיסוק בשלילה מול העיסוק בחיוב

אחד הקסמים היותר מובהקים של הדת הוא יצירת יש מאין.
גם במובן של יצירת 'יש' מדברים של מה בכך, מדברים של כלום,
אבל בעיקר בהימנעות. ביצירת תחושה של עשייה גדולה באי עשייה, בהימנעות ממעשים שונים.
הנושא של יש מאין במעשה הדתי ראוי לעיון כשלעצמו בלי הקשר לחרדים, אבל אני בכל זאת רוצה למקד את הפוקוס על החרדים כי דומני כי ההימנעות ואי העשייה התעצמו עד כי עיקר העשייה היא  בהימנעות, באין , והיש הולך ונעשה רק מכשיר וסיוע לאין, {שהוא בעצם היש הגדול. }

מיימוני,
השאלה אינה לגבי הצהרה בריש גלי על דעותיך כלפי חוץ (מצעד גאווה), אלא לגבי חנוך הילדים שלך ברוח שתתאם את השקפותיך.  מדבריך עולה שאתה מוכן לקבל את העובדה שילדיך יתחנכו במסגרת שאתה עצמך מכיר בכך שהיא חונקת ומדכאה את החשיבה העצמאית ואפילו את הדברים הבסיסיים ביותר, כמו התיחסות טבעית לעובדות הטבע.  האמנם כך אתה מוכן לגדל את ילדיך?  אתה מצר על שאינך יכול לשתף את חבריך בכתיבתך בעצכ"ח; האם גם את ילדיך הבוגרים, אם יש לך או לכשיהיו לך כאלה, לא תוכל לשתף? 

מיימוני,

יש פער גדול בין "מצד הגאוה" לבין "החיים בארון" (המושגים כאן בהשאלה, כמובן). גם אם אין מחייבים את הראשון, אין הכרח להישאר בשני. ממה שעולה מדבריך, אתה בחרת (מסיבותיך שלך) לחיות בארון, וזו זכותך. השאלה היא, האם אין אתה דוחף את ילדיך לשם (אין כאן שאלה אישית, אלא עקרונית, ואני מצטערת שעלי להשתמש בניקך כבדוגמא...), ובעצם לא מותיר להם את הבחירה שהיתה (ואולי עדיין יש) לך. שאלתי חלה גם על ההקשר הרחב - מה קורה לחברה שכולה מחונכת לחיות בארון? עד כמה נשמרת המודעות לכפילות? (הדוגמא שלי למחיר היקר של "החיים בארון" - ורווחים בודאי שיש לכך - היא גורלה של אסתר, שמרוב הסתר שכחה את זהותה הפנימית. היא איבדה את הקשר ההזדהותי עם אחיה ואחיותיה הלובשים שק ואפר. למזלה היה לה דוד שהזכיר לה שיש לה מה להסתיר, שהחיים שהיא חיה אינם "אמיתיים" וכי היא נמצאת ב"ארון". השאלה אם לילדיך יהיה "דוד" כזה בנמצא...).

גם וגם ואמשלום,

לשאלה אין פיתרון פשוט, נוסח  :אם אתה מודה שהחברה החרדית חונקת התפתחות אינטלקטואלית, מעודדת הכחשה והסתרת אמת, מדוע אתה שולח את ילדיך לשם. החברה הפלורליסטית מהווה אלטרנטיבה בעייתית ביותר. אנשים מיוחדים מסוגו של מיימוני יתפתחו בכל מקום, אולם בהחלט הלבטים האם לשלוח את ילדיך למקום שבו הם חשופים לתרבות אחרת, לטלוויזיה, לרדידות תרבותית מסוג אחר (נהתנות, צריכה, זמן פנוי וכו') הם קשים מנשוא. אין תשובה ברורה, ואף אחד לא רוצה להמר על הילדים שלו, למקרה שהם "פחות מיוחדים" מאנשים כמו מיימוני.
השאלה שלדעתי אדם צריך לשאול את עצמו היא האם אתה מעדיף שילדיך ייפלו על הצד השחור-חרדי, או על הצד החילוני. זו שאלה קצת פשטנית, אבל לעתים מאוד ריאלית. מי שבוחר באחת הדרכים, יש לו תשובה ברורה לאן לשלוח את ילדיו. ומי שבוחר והוא גם חושב, יצטרך לשאת את העול הבלתי נסבל של הייסורים של מה היה קורה בצד השני.
מרבותי למדתי שאין ברירה, ולמרות שהחברה החרדית בעייתית ומצומצמת - היא יותר טובה מהאחרות. מהניסיון המועט שצברתי עד עתה, אני ממש לא בטוח שבדורנו זה עוד נכון. אין לי ב"ה בעיות אם לשלוח לגרודנא או להר עציון, אבל גם גני ילדים הם בעיה לא קטנה, עם כל הפקג'-דיל שמלווה את הבחירה לכל ימי חייך.
צריך לדעת שזה בדרך כלל זה או זה - טרציום נון דטור. ראיתי חלק מרבותי שהיו אינטליגנטים ותלמידי חכמים, והוציאו ילדים די שטחיים וחרדים 'חד מימדיים', וההורים אוכלים את עצמם, אבל יודעים שזה יותר טוב מהמזרוחניק השכן שהוציא ילד שפרק עול. לא תמיד גם האלטרנטיבה כ"כ אינטליגנטית - אם היינו שולחים לגנים של "עצור כאן חושבים" אז לא הייתה בעיה (באמת לא הייתה בעיה? זה שווה דיון נפרד).

נדמה לי שיש פה פיתרון מהסוג שהצביע עליו מיימוני, אע"פ שאני לא בטוח מקבל אותו כדרך חיים : יש את ה"קריצה"; מי שקרא את הספר של דז'רז'ינסקי על סטאלין יודע שהוא עבד בשיטה הזו : הוא הוציא הוראה להוציא להורג את ידידו-פלוני, אבל כשהלה כתב לו מכתבים נרגשים כיצד עושים לו דבר כזה וכו' סטאלין היתמם : אני?? זה הם. מי שהכיר אותו ידע שכשהוא אומר שיריבו הפוליטי אמר על מישהו שצריך להרוג אותו, וזה לא נכון, זה לא דרכנו וכו' - עוזריו ידעו שנגזר דינו להרוג. הם ידעו שכוונת סטאלין בעצם לגזור עליו מוות ולדאוג לחיסולו, אלא שבדרכו המיוחדת, היה קו אחד "רשמי", וקו שני של ביצוע. נדמה לי שזה מה שצריך שיקרה בחינוך החרדי כיום : מחד, איסורים גורפים של הרבנים עלפלאפון, צניעות, ומאידך העלמת עין לא רשמית ונתינת לגיטימציה, לא בגלוי, לקריאה, ספרות, וכד'. בשטח זה לא המצב ולכן אנו מגיעים לדילמות קשות. אבל לבוא ולדרוש שרשמית הרבנים יתירו וכד', זה לא ריאלי וגם לא נכון ערכית. המחיר של הפער בין הגישה ה'רשמית' לבין הגישה ה'מעשית' הוא של הכחשה מסוימת, וזה הרע במיעוטו.

יש להוסיף (וזה היה אחד השיקולים שלי), שמלכתחילה חשבתי שהיתרונות בחינוך החרדי גוברים, וניתן להציע תיקונים מהבית. וזה אמנם נכון, לענ"ד. ואפילו יותר קל לתקן את החסרונות החרדיים מאשר את החסרונות בחינוך פלורליסטי יותר. אך תמיד היה ברור לי שמבין שתי הדרכים הדרך הלא חרדית היא כמובן כוונת התורה ונותנה. אלא שלפעמים הדיעבד הוא לכתחילה (צריך להתחשב בנסיבות).
חוויותיי בשנים האחרונות (כולל ההשתתפות בעצכ"ח) הורו לי שיש מחיר לכל דרך שבה בוחרים, וקשה להחליט מהו המחיר הנמוך יותר.
אלא שאם באמת שתי הדרכים לא מושלמות, וקשה להכריע איזו עדיפה (ובכל מקרה זהו 'ניצחון בנקודות', ולא בנוק אאוט כמו שחשבתי), אזי מדוע בכלל עליי לסטות מהדרך הלכתחילאית? הרי הסיבה ללכת לדיעבד היא רק אם ברור שבנסיבות הנתונות הוא היעיל והמועיל יותר. אבל כשבדיעבד עצמו מתעוררות בעיות לא פחות פשוטות מהלכתחילה, אינני רואה סיבה להתקבע אליו רק בגלל שאני כבר מצוי בו. במקרה כזה צריך לשקול את העמדות מחדש, וזה מה שעשיתי.

מיכי,

"לא שאם באמת שתי הדרכים לא מושלמות, וקשה להכריע איזו עדיפה (ובכל מקרה זהו 'ניצחון בנקודות', ולא בנוק אאוט כמו שחשבתי), אזי מדוע בכלל עליי לסטות מהדרך הלכתחילאית?"

זה נימוק שאני מקבלת לחלוטין. [ברור שה"לכתחילה" שלי ששונה משלך, והוא בודאי שונה משל מיימוני. ובזה, נראה לי, עיקר הדיון ה"פנימי" בעצכ"ח (לא רק בנושאים סוציולוגיים, אלא גם בענייני אמונה). לענ"ד יכולה להיות בעיה מסויימת של חוסר יושר (רגשי/אינטלקטואלי וכו'), כאשר שוכחים זאת, ואכמ"ל.]

"נסיון לבקוע את החומות, אם כי במישור המנהג, לא ההלכה ולא המחשבה, עושים בפורום האח שלנו, אגודה אחת."

עכשיו לך תספר שאין לך אח...

_________________

אמשלום,
רק כעת ראיתי את שאלתך (שאינך מבינה מדוע מי שמאמין בקריאה והשכלה ישלח את ילדיו לחינוך חרדי). התשובה היא שיש סדרי עדיפויות, ובעיני אהבת תורה וידיעתה חשובים הרבה יותר מאשר כל אלו. כל חיינו הם מציאת פשרה ודרך אופטימלית (אמשלום, דלגי על הסוגריים: אופטימלי הוא הכי פחות גרוע או הכי טוב: מכסמין ולא מינימכס. מעניין שתורת המשחקים אינה מבחינה בין שתי האפשרויות שהעליתי. האם זה נכון? מדוע? האם יש דרך מתמטית להבחין ביניהן?) מבין אלו הקיימות.

קעלעמר,
אני מבין שזהו ציטוט. מנין? מיהו אותו פורום אח שמת?

מיכי,

מוזר. חשבתי שדבריך לעיל היו תשובה לשאלתי. כך קראתי אותם ולכך הגבתי.
אינ בהחלט מבינה שיש סדרי עדיפויות, אבל תהיתי על הנזיפה המסויימת שהיתה במכתב, שהרי המערכת הישיבתית אינה מסתירה את סדרי העדיפויות שלה, ומי שבוחר בה, מה לו כי ילין?

הציטוט הוא ממיימוני לעיל.  והתמיה היא איך זה שאמי לא סיפרה לי שנולד לי אח...