|
|
| נשלח ב-1/8/2003 11:18 |
 |
| |
מורה נבוכים ח"ב פל"ב:
"השקפות בני אדם בנבואה כהשקפותיהם בקדמות העולם וחידושו, כוונתי בכך כי כמו שאותם אשר נתברר אצלם מציאות ה' יש להם שלוש השקפות בקדמות העולם וחידושו כמו שביארנו, כך גם ההשקפות בנבואה שלוש.
ולא אתעכב על השקפת אפיקורוס מפני שאינו סובר מציאות ה' כל שכן שיסבור נבואה, אלא מטרתי להזכיר השקפות מאמיני ה'.
ההשקפה הראשונה היא השקפת המון העמים הקדמונים מאותם המאמינים בנבואה, וגם מקצת המוני אנשי תורתנו סבורים כן, והיא שה' יתעלה בוחר מי שירצה מבני אדם ומנבא אותו ושולחו, ואין הבדל אם היה אותו אדם לדעתם חכם או סכל, גדול בשנים או צעיר בשנים, אלא שהם מתנים בו גם הגינות מסוימת וכושר מידות לפי שבני אדם לא הגיעו עד כדי כך לומר כי ה' מנבא אדם רע, אלא שיעשהו הגון תחילה כפי השקפה זו.
וההשקפה השניה השקפת הפילוסופים, והיא, שהנבואה שלמות מסוימת בטבע האדם, ואותה השלמות לא תושג לאדם אלא לאחר הכשרה להוציא מה שבכוח המין אל הפועל אם לא יעצור בעדו מעצור מזגי או סיבה חיצונית כל שהיא, כמשפט כל שלמות שמציאותה אפשרית במין מסוים, אשר לא תתכן מציאות אותה השלמות במלואה ותכליתה בכל פרט מפרטי אותו המין, אלא בפרט מסוים בהחלט, ואם הייתה אותה השלמות ממה שדרוש בהשגתה למוציא הרי לא יתכן בלי מוציא.
ולפי השקפה זו אי אפשר שיתנבא הסכל, ולא שהאדם ילון בלתי נביא וישכים נביא כמי שמוצא מציאה.
אלא יהיה הדבר כך, האדם החסיד השלם בהגיונו ובמידותיו, אם היה כוחו המדמה בתכלית השלמות האפשרית, והתכונן ההתכוננות אשר אשמיעך, הרי זה מתנבא בהכרח, לפי שזה שלמות הוא לנו באופן טבעי.
ולא יתכן לפי השקפה זו שיהא האדם ראוי לנבואה ויתכונן לה ולא יתנבא, כמו שאי אפשר שיאכל האדם הבריא במזגו מזונות חשובים ולא יתהווה מאותו המזון דם טוב, וכיוצא בזה.
וההשקפה השלישית והיא השקפת תורתנו ויסוד שיטתנו, והיא בעצם דומה להשקפה הפילוסופיה הזו, זולתי בדבר אחד, והוא, שאנו סוברים כי הראוי לנבואה המתכונן לה אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלוהי, וזה לדעתי כעין כל הניסים ונוהג כמנהגם, והרי הדבר הטבעי שכל מי שראוי כפי טבעו והוכשר כפי חינוכו ולימודו יתנבא, והמנוע מכך הרי הוא כמי שנמנעה תנועת ידו כירבעם, או נמנע מלראות כחיל מלך ארם כאשר בקשו אלישע."
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2003 11:23 |
|
| |
איקה,
אם זו דעתך - טוב. אבל למה להתלות כל הזמן בשמו של ה"רמב"ם" בשעה שהוא עצמו כותב (בהקדמה לח' פרקים):
"ודע, שהדברים אשר אומר בפרקים אלו ובמה שיבוא מן הפירוש, אינם דברים שבדיתים מעצמי, ולא פירושים שחידשתים. אמנם הם עניינים לקטתים מדברי חכמים במדרשות ותלמוד וזולתם מחיבוריהם, ומדברי הפילוסופים גם כן הקדמונים והחדשים, ומחיבורי הרבה בני אדם – ושמע האמת ממי שאמרה.
ואפשר שאביא מאמר אחד כולו מספר מפורסם בלשונו – ואין בזה רוע. ואיני מתפאר במה שאמרו מי שקדם ממני – שאני כבר התוודתי בזה- ואף על פי שלא אזכיר "אמר פלוני" – שזה אריכות אין בה תועלת. ואפשר שיהיה מביא זיכרון שם האיש ההוא לחשוב מי שאין לו חך: שהדבר ההוא נפסד ובתוכו רע שלא יביניהו – ומפני זה ראיתי שלא לזכור האומר, שכוונתי להועיל לקורא ולבאר לו עניינים הצפונים בזאת המסכת".
זאת אומר שיש להפריד את האומר מהמאמר - וזה נכון בין לטובה (ז"א שיתלו בבעל המאמר הידוע לטובה, מבלי הבחין במהות הדברים) ובין לרעה (שלא ישמעו לדברים מכיון שבעל המאמר לא יכשר בעיניהם).
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2003 11:55 |
|
| |
יצחק יונתן
בהשקפה השלישית ישנה ההפרדה בין הנביא השליח, לבין הנביא לעצמו.
וזה מסביר את כל תופעת הנביאים המוזכרים בתורה שאין אנו יודעים עליהם מאומה.
איש אמת
לא הבנתי מה עניין להתלות?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2003 12:21 |
|
| |
פשוט מאוד, במקום לחזור ולהדגיש את הרמב"ם או לצטט אותו, תאמרי את דעתך האישית.
אלא מה? אם אנשים לא ידעו שזה מגיע מהרמב"ם לא יתנו לזה את המשקל (והמשכל) הנכון! והם הם הדברים שאומר הרמב"ם, יש להציג את המאמר בלבד. אך להביא את שם בעל המאמר כתוספת נופך, הרי זה מטה ומסלף את האמת (או את חקירתה) שבגוף המאמר ונותן למאמר משקל שייתכן שאינו שייך לו מצד עצמו.
ובמילים אחרות:
במקום לציין ש"הרמב"ם אמר כך וכך" אפשר לומר ש"האמת היא כך וכך". זה שאת מזכירה את הרמב"ם ואת ספרו - זה רק גורע מהערך האמיתי של הדברים! (משל יש להם ערך רק מכיון שהרמב"ם אמרם - ואז שוב חזרנו להודעתי הקודמת בדברי הרמב"ם).
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2003 12:50 |
|
| |
איש אמת
האמת היא שלולא הרמב"ם לא הייתי מגיעה לדעתי 
מלבד זאת גם ככה דעותיי מאוד לא מקובלות בלשון המעטה, אז להגיד אותם מבלי להביא מקורות?
הרמב"ם מקובל על כל הזרמים, ולכן הבאת דברים משמו אינה גורעת
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2003 12:55 |
|
| |
הוא אשר אמרתי!
היא בבחינת כל המוסיף גורע. שכן הוצאת מהשיח את חקירת האמת הבלתי תלויה בשמות, היפך כוונת הרמב"ם בח' פרקים...
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2003 13:32 |
|
| |
איש אמת
האמירה של הרמב"ם בהקדמה אינה אמירה גורפת והיא איננה עיקרון שהוא כלל המתאים לכל המקרים. בשמונה פרקים הוא מביא את מאמריהם של הפילוסופים הגויים ובמקרה הספציפי הנ"ל (ש"פ) הוא נמנע מהזכרת שמות מהסיבות שהוא ציין. עד היום ישנם "חרדים" שמקבלים פריחה מהזכרת שמם של גויים, קו"ח להודות על האמת שבדבריהם. והרי ישנם הרבה מקרים בחיבוריו שהוא מביא דברים בשם אומרם. וגם הוא אינו מסתפק ואומר " האמת היא כך וכך" והוא מזכיר מי ואיפה נאמרו במקורות!
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2003 14:06 |
|
| |
שוב דנים ב"מה אמר הרמב"ם" בהקדמה, וללא התייחסות לנקודה עצמה!
טענתי היא שהוכחת והצגת דבר אמת צריכה להיות נקיה משיקולים של שמות הקשורים בדבר. יש להוכיח על פי האמת הפנימית שבכל דבר.
אמנם ניתן להביא כדוגמא שגם אחרים הגיעו למסקנא שווה, אבל להתלות בשם - דהיינו להביע דעה עצמית ולתלות את זה ב"הרמב"ם דיבר" או "כבר כתב בח' פרקים" וכו' וכו' דבר זה מוציא את הויכוח ממגבלות לגיטימיותו (שכן מיהו שיחלוק על הרמב"ם?).
(תוקן כדי להוציא את החריפות מהויכוח)
תוקן על ידי - אישאמת - 01/08/2003 14:15:48
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2003 14:19 |
|
| |
איקה -
עכשיו ראיתי שבאשכול סמוך כתבת גם את כנ"ל - רק שתלית את זה רק לצד אחד.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2004 17:32 |
|
| |
עקב הערה באשכול אחר והנאמר ברשימה בשם רג"נ ז"ל בעמ' 7 מהאשכול "שלו" בנוגע לנבואה, הבנתי טוב יותר את ההבדל עליו הערתי למעלה באשכול זה ובצורה פשוטה ביותר.
כאשר אדם רואה את שזולתו אינו רואה ואף אינו מדמיין בצורה שיוכל לתאר לו [בין אם זה שהוא קרוב לחלון והלה אינו יכול לגשת, בין אם זה צבע לעיוור צבעים, מושג מופשט לצעיר שעדיין לא הגיע אליו, אינטואיציה הקשה להסברה], הרי אין דרך להעביר את הידיעה עם כלי החכמה ורק שייך על ידי אימון השמוע באומר.
כך סביר שכיוונו במושג הנבואה. אך תואר "נביא" ניתן אך למי שבנבואתו היה גם ציווי [הצוותת הווה] ל"הביא" את הנבואה לאחרים. ודו"ק.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2004 22:55 |
|
| |
תודה לכם על דבריכם המחכימים.
ראיתי להוסיף קטעים מדבריו של ראי"ה קוק מתוך ספרו 'אורות' בעניין. (הפיסוק שלי, בהשמטת חלקים)
קטע מעניין לדעתי, מאוד אופייני לכתיבתו בין בתוכן בין בצורה.
"חכם עדיף מנביא"
בנוהג שבעולם, המשוררים והמליצים מתארים יפה את הדרת החיים בכלל, את כל פינותיהם היפות, ביחוד הכוללות זרם רב וטל-חיים מרובה. הם יודעים להציג גם לראווה את הכיעור הכללי של הקלקולים שבחיים ולמחות נגדם בכל תוקף.
אבל, לחדור לתוך-תוכם של כל הגורמים הפרטיים, איך מכשירים את החיים ומעמידים אותם על הבסיס הטוב ואיך משמרים אותם מכל קלקלה גם קטנה שבקטנות, שסופה להעלות שרטון גדול ולהרוס הרבה מאוד, דבר זה- אין לו עסק עם כח המדמה החם והעז, כי אם עם החכמה המדייקת. כאן תחל עבודת הרופאים ,החסכנים, המודדים, השופטים וכל החכמים המעשיים.
....
השערות הדקות, שמהן מצטרפות עבות העגלה של החטאת...אלה המה המסתרים הצפונים מעין כל נביא וחוזה. המצוות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהם, בכל דיוקם הנמרץ, איך בהמשך הזמן ע"י קיומם ותלמודם, הרגלם וחיבתם, יצא הנועם הפנימי החבוי בהם, וזרם החיים האלהי הטהור יגרש בעוזו את חשכת עבודת אלילים מבלי תוכל עוד קום, ואיך העזיבה האיטית המזלזלת במעשים, בענפים ודיוקים, מפתחת דרך של הרס, מאבדת את הכלים שבהם יקלט הרוח העליון, וממילא יצר לב האדם, הדמיון המתעה המלא ציצי זוהר מבחוץ ואבק רעל מבפנים, הוא הולך ועולה מאליו- דבר זה לא ניתן לנבואה בכלל, לנבואה של אספקלריא שאינה מאירה.
אמנם ניתן לנבואתו של שמה, אותה הנבואה של פה אל פה, של אספקלריא המאירה, שרק היא יכולה לראות עוזם של הכללים ודיקנותם של הפרטים כאחד. אבל לא קם כמוהו, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים". והוצרכה עבודת הכללים להמסר לנביאים ועבודת הפרטים לחכמים.
וחכם עדיף מנביא. מה שלא עשתה הנבואה בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עושק וחמס, של רצח וזימה, רדיפת שוחד ושלמונים, עשו החכמים בעבודת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החוקים הפרטיים ותולדותיהם. "הליכות עולם לו"- אל תקרי הליכות אלא הלכות.
במשך הזמן הרב נתגבר עסק החכמים על עסק הנביאים והנבואה נסתלקה, ארכו הימים והכללים החלו להתרופף, נבלעו בפרטים ולא יראו חוצה. על כן באחרית הימים, שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע, "אשפוך את רוחי על כל בשר". אז שנאת הפרטים תתגבר: "חכמת סופרים תסרח, ואנשי הגבול, אלו ת"ח שמשימים גבול לדבריהם, ילכו מעיר לעיר ולא יחוננו"- עד אשר לא כפרי בוסר, כ"א כבכורים מלאים טל וחיים יצאו הניצוצות של התחלת אור הנבואה מנרתיקם, וזו, תכיר בכללה את גודל פעולת החכמה ובענוות צדק תקרא: חכם עדיף מנביא...
------------------------------
אל תאמר לכשאפנה אשתנה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2006 17:28 |
|
| |
'אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות'
תוספות יבמות נ. ד"ה תדע
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2007 23:24 |
|
| |
מאחר ולא נפתח אשכול על החוויה המיסטית שהוזכרה כאן, ראוי לעמוד על הבדל עקרוני בינה לבין חווית הנבואה כפי שזו האחרונה באה לידי ביטוי בתנ"ך (ע"פ הבחנות שנעשו ע"י הרב אליעזר ברקוביץ ז"ל).
על החוויה המיסטית נאמר:
…the purpose of mysticism and mystical disciplines such as meditation is to reach a state of return or re-integration to Godhead. A common theme in mysticism is that the mystic and all of reality are One. The purpose of mystical practices is to achieve that oneness in experience, to transcend limited identity and re-identify with the all that is.
מוטיב חוזר הוא אובדן הזהות העצמית של החווה והתאחדותו עם המוחלט, תוך תחושה של אושר אינסופי.
לעומת זאת, בתנ"ך ההתגלות בהר סיני ולנביאים מתוארת במושגים שונים לגמרי.
שמות יט':... וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-ה'--פֶּן-יִפְרָץ-בָּם.
דברים, ה': וַתֹּאמְרוּ, הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת-כְּבֹדוֹ וְאֶת-גָּדְלוֹ, וְאֶת-קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת, כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹקֵינוּ עוֹד--וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כָּמֹנוּ--וַיֶּחִי.
יחזקאל א': וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר
דניאל י': וַאֲנִי, נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, וָאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְלֹא נִשְׁאַר-בִּי כֹּחַ; וְהוֹדִי, נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי, כֹּחַ. וָאֶשְׁמַע, אֶת-קוֹל דְּבָרָיו; וּכְשָׁמְעִי, אֶת-קוֹל דְּבָרָיו, וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל-פָּנַי, וּפָנַי אָרְצָה.
בכל אחד מהמקרים ההתגלות לנביא מלווה בתחושת פחד וחרדה קיומית. אין פה שום התאחדות מיסטית אלא נוכחות של האחר הנורא.
[
המשך הרעיון:
מאחר והנביא חייב לשמור על זהותו העצמית (להמשך תפקידו עלי אדמות ומפגש אמיתי עם ה') הרי שאחרי החרדה הוא מקבל כח להמשיך לעמוד.
במעמד הר סיני חז"ל השלימו את התמונה:
שבת פח, ע"ב: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר (שיר השירים ה) נפשי יצאה בדברו ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם.
יחזקאל ': וַתָּבֹא בִי רוּחַ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי, וַתַּעֲמִדֵנִי, עַל-רַגְלָי; וָאֶשְׁמַע, אֵת מִדַּבֵּר אֵלָי.
דניאל, שם: וְהִנֵּה-יָד, נָגְעָה בִּי; וַתְּנִיעֵנִי עַל-בִּרְכַּי, וְכַפּוֹת יָדָי. וַיֹּאמֶר אֵלַי דָּנִיֵּאל אִישׁ-חֲמֻדוֹת הָבֵן בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר אֵלֶיךָ, וַעֲמֹד עַל-עָמְדֶךָ--כִּי עַתָּה, שֻׁלַּחְתִּי אֵלֶיךָ; וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, עָמַדְתִּי מַרְעִיד
]
_________________
למה לי קרא, סברא הוא
|
|
|
|
|
|
