מצעד התועבה האלטרנטיבי

.

מצעד האהבה

שירה סיפרה לגננת שאבא ביקש ממנה "להכניס דבר לא צנוע לפה". זה אותו אבא שהולך כל יום לבית הכנסת ומעורב בחיי הקהילה. לאחר שהפסיכולוגית אילת וידר-כהן נאלצה להכריע מה יעלה בגורל של שירה, מי יאכיל, ישחק וישכיב אותה לישון, היא קוראת לכולנו להאבק למען נקיון החברה

דפדף ביהדות אילת וידר-כהן 15/11/2006 7:30

סוף השבוע מתקרב, אני מתחילה להרגיש את השעון מאט את הקצב ומאפשר לי לנשום נשימות איטיות ועמוקות. לקחתי זמן לאמבטיה חמה וארוכה, אכלתי ארוחת ערב מזינה, שתיתי כוס קפה הפוך. הבית שקט ושלו. השעה מאוחרת. כולם כבר ישנים. אני צריכה לכתוב חוות דעת לקראת ישיבת צוות שתתקיים בשבוע הבא. בישיבה נצטרך להחליט איפה תחיה שירה, איפה היא תגור? מי יקלח אותה כל ערב? מי ישכיב לישון? מי יעיר אותה בבקר וישלח אותה לגן? מי יאסוף אותה מהגן? עם מי היא תשחק אחר הצהריים? מי ייקח אותה לרופאה כשתחלה? מה יעלה בגורלה בשנים הקרובות? שירה *************** id="5" tabindex="-32768" marginwidth="0" marginheight="0" src="/cache/banners/newopenbanner.php?vnum=111&vpage=451&loc=5" frameborder="0" width="238" scrolling="no" height="140"> רק בת 5, היא סיפרה לגננת שאבא שלה עשה לה דברים לא צנועים, הוא ביקש ממנה "להכניס דבר לא צנוע לפה שלה". שירה הוצאה מהבית באופן דחוף למקלט חרום לילדים. פגשתי את שירה כמה פעמים ואני צריכה לכתוב חוות דעת על מצבה ומה אני ממליצה לגביה. אני דוחה ודוחה את הכתיבה הזו. כל כך קשה לסכם במילים מקצועיות את ההתרשמות שלי ממנה. ילדה חמודה וסקרנית, פגועה עד עמקי נשמתה. חווה את עצמה כילדה ללא ראש, כחילזון ששברו לו את הקונכייה. אומרת על עצמה שהיא לא אוהבת לשחק. ילדה שאביה הרס את עולם המשחק שלה על ידי משחקי אימה שהחדיר לעולמה. התועבה האמיתית אביה של שירה איש דתי, המשתייך לקהילה דתית והולך מידי יום לבית הכנסת. אני תוהה איך האיש הזה עומד בתפילה מידי יום? מה הוא חושב כשהוא אומר: "סלח לנו אבינו כי חטאנו"? איך יגיבו הגבאים בבית הכנסת שלו אם ידעו מה הוא מעולל? האם ינדו אותו ויקיאו אותו מקרבם? האם יפסיקו להעלות אותו לתורה? אני כותבת במרץ, רוצה לסיים, להיות שלמה עם מה שאני כותבת. מידי פעם אני עוצרת, לאגור כח, לנשום עמוק. אני קמה, עושה סיבוב בבית, מתבוננת בילדי הישנים, מכסה אותם, סוגרת את החלון. חוזרת להרגיש שיש בעולם גם בריאות, יופי וניקיון, לצד כל הגועל והתועבה. כל כך הרבה קראתי בשבועות האחרונים על מצעד התועבה, הגאווה, הענווה ומצעד האהבה. אבא שמבקש מבתו, בת החמש, להכניס את אבר המין שלו לפיה זו התועבה האמיתית, ועל התועבה הזו אף אחד לא מוחה ולא מקיים מצעד. אני רוצה לארגן מצעד תועבה נגד אבות שפוגעים בבנותיהן, נגד אחים שפוגעים באחיותיהן, נגד שרים שמנשקים חיילות צעירות, נגד נשיא שאונס נשים שעובדות למענו. נגד כל מי שמאפשר לדברים האלה להתרחש בדלת אמותיו, נגד כל מי שמתעלם ומעלים עין. אני רוצה לקיים מצעד אהבה: אהבה לילדות וילדים רכים שלא אוהבים לשחק, שמרגישים קטועי ראש, שרמסו את גופם, את הבית השביר שמגן עליהם. מצעד אהבה לכל הנשים שהעזו להתלונן על אנשי כח וסמכות. אהבה לכל השורדים והשורדות, אהבה לכל מי שמוכן להילחם למען חברה נקייה ובריאה. אילת וידר כהן - פסיכולוגית קלינית, עוסקת בפסיכותרפיה, מדיטציה, היפנוזה ובייעוץ מקצועי בנושאים הקשורים לפגיעות מיניות. פעילה ב"קולך". מתגוררת בירושלים.

שניהם מנצלים את מעמדם.

נכון. וגם מכ"ש שלוקח מהמסעדה שני קילו עוף בלי לשלם, מנצל את מעמדו. אתה רומז שמהנקודה הזו, קל להידרדר לאונס של ילדה בת 5? או אולי רק בת 8 ?

.

דפל, אני חושב שאולי פספסת את הרעיון המרכזי - ויתכן אף שבאשמת הכותבת.

לעניות דעתי, השאלה היא מדוע כל כך קללנו להתגייס ולגנות ולצאת חוצץ נגד מצעד של "בעלי נטיות הפוכות", אך קשה מאד למצוא אצלנו הוקעה גורפת לאנשים בני המחנה שבצעו מעשים חמורים.

ואני משתדל לא להגרר לדוגמאות מהסוג שבפורום שאת שמו מותר להכיר, כבר הזכירו.


 

מואדיב, הרעיון המרכזי הזה ברור אפילו לי, אבל הוא לא ריאלי (לענ"ד) ומשול לדרישה להפגין נגד השטפונות בנגב. הנקודה שעליה מחיתי, היא דווקא כן בשליטה וניתן לתקן אותה. היא גם מייצגת הידרדרות וצביעות בשיח הציבורי על עבירות מין, שמקשות על ההבחנה בין תועבה לבין שוליים לגיטימיים של משחקי חיזור ועגבים.

מעבר להסכמתי עם דפל. (גם זה קורה לפעמים)

ההסבר להבדל פשוט, מי שעושה מעשים מגונים מתבייש במעשיו ומשתדל להסתיר אותם, ולכן מטבע הדברים עד שיודעים על כך (אם בכלל) עובר הרבה זמן (למשל השר והנשיא שהוזכרו בכתבה כלל לא הורשעו, וממש לא ברור עד כמה חטאו) מצעד הגאווה לעומתו בא להחצין את החטא, אני מרשה לעצמי להניח שאם אבות אנסים היו עושים מצעד גאוה לטובת נטיותיהם הציבור הדתי היה מתנגד לו בכל תוקף לפחות כמו למצעד הגאוה החד מיני.

אמשלום

כמדומה שהגדרת היטב את הנושא: היחס לפדופילים. וכפי שהוגדר יפה, יש כאן שתי שאלות יסוד. ענישה ופירסום. כוונתי לפירסום הנושא כדי למנוע פגיעות או לצמצמן. אתחיל מהסוף, כי נראה לי שבזה יש קונצנזוס.

פירסום מזהיר מראש ואפשרות להתלונן

כמדומה שהכל כאן יסכימו לעיקרון שיש ליידע ילדים לסכנה האורבת עליהם, ואף לספק להם אפשרויות להתלונן. כלומר, לפנות למישהו שיכול לעזור להם. להתלונן בבית אם הפגיעה היתה ממקור אחר, וגם מקום שאפשר להתלונן בו אם הפוגע הוא, רחמנא ליצלן, אחד ההורים.

השאלה היא איך עושים זאת. ואחלק זאת לשנים. כאן כמובן כבר איני יכול לצפות לקונצנזוס, אבל אני מבטא את ספקותי ואי ידיעתי.

א. כאשר הפגיעה היא ממקור חיצוני - יש ליידע את הילד להיזהר. ויש ליידע את הילד שעליו להתלונן. ואז כמובן צריך לדעת לספק לו תמיכה ועזרה, וזה מחייב ללמד את ההורים. והנה, עד כמה שהכנת ההורים לנושא היא קשה, תלוי באישיות הפרטית ובחברה (בחברה חרדית זה מן הסתם קשה יותר בגלל הטאבויים על סגנון דיבור), זה לא בלתי אפשרי. אדם מבוגר אמור להיות מסוגל להתמודד עם נושא כזה, עד כמה שהוא קשה ומתועב בעינינו.

לעומת זה, הכנת הילד היא קשה. כבר דנו בזה בעבר. צריך למצוא את הדרך להבהיר לו בעדינות שכל נגיעה פיזית מסוג מסויים - ופגיעה על כל אחת כמה וכמה - מחייבת דיווח למבוגרים, להורים, ופניה מיידית לעזרה. וכמובן, שזו לא אשמתו וצריך להתמודד ולא להסתיר מאבא ואמא ועוד ועוד.

יתכן שצריך לחלק זאת לפי שכבות גיל. הנקודה שמסייעת כאן היא שמה שלנו נראה כפגיעה על רקע מיני, עד גיל מסויים אצל ילדים נתפס כפגיעה פיזית. ואם מכינים אותם להיזהר מזה ולדווח על זה, השגנו את המטרה.

כתבתי באופן כללי. יש באמת לדון ולמלא את הפרטים החסרים.

ב. בחוג המשפחה

פגיעה כזו היא אנושה יותר מכל. גם בשעה שזה קורה, רחמנא ליצלן, כיון שזו בגידה מהסוג הנורא ביותר. האדם שהילד נותן בו אמון מלא, מולד, מתגלה כמפלצת מסוכנת.

האם ניתן להכין את הילדים לקראת אפשרות כזו? האם העלאה למודעות שיש מפלצתיות כזו בעולם, בכל גיל, אינה גובה מחיר יקר מצד עצמה?

איך מקימים מוסד שילדים יוכלו לפנות אליו בלי לחשוש? איך הם ידעו על קיומו?

אפשר לנסות לחשוב על פתרונות. לדוגמא, רעיון ראשוני ביותר. אפשר לכתוב סיפור, בנוסח חיים ולדר, על אבא שהשתגע והחל להציק לבתו. לא צריך להיכנס לפרטים. אבל בסיפור עצמו יש להציג את הבעיה, אם גם באופן כללי, ולתת פתרון.

ומה הפתרון? למעשה, איני יודע לאן יוכל ילד במצב כזה לפנות. אם אינו יכול לתת אמון באביו או באמו, למי יפנה. ולדברי אנשי מקצוע בתחום, ההורה השני לפעמים משתף פעולה, מסיבות שונות, לא מרצון אבל משתף פעולה, עם ההורה המתעלל.

אם כן, צריך גם לחשוב על הקמת מוסדות קהילתיים מתאימים. הכשרת אנשי מקצוע שידעו איך לטפל בנושא, הקמת מנגנונים שיאפשרו להם לטפל בנושא, ופירסום אנשי הקשר שכל ילד ידע שהוא יכול לפנות אליהם.

איני יודע מה הם יכולים להיות. יועצת חינוכית במוסד הלימודים של הבנות? ומה עם בנים? אולי צריך להכשיר את מנהלי תלמודי התורה לנושא הזה. (אני חושב בקול רם ומעלה הצעות כיצד להתמודד עם הנושא בחברה שלנו. כי גם אם מדובר באירוע בודד, צריך לפתח מנגנונים שיטפלו בו. זה כמובן צריך להיות אדם מעורר אמון ונוח מאד לילדים, כדי שיוכלו להעלות בפניו נושא כה מכוער וכה מעיק).

ענישה

ענישה לאדם היא ענישה גם למשפחתו. כאשר עבריין נשלח לכלא, משפחתו סובלת. מהעדר מפרנס, מן השם הרע שיצא להם, מהבושה הפנימית גם אם אין מי שיודע, מאלף ואחד רגשות ובעיות פסיכולוגיות.

זה לא אומר שצריך להוסיף על כך, אבל כמדומה שהפירסום הוא חלק מן הענישה. וזה גם חלק ממנגנון ההרתעה.

אמנם, כדאי למעט בדבר ככל האפשר כדי לא לפגוע במשפחה. אבל מדוע לא להשלים את החסר באופן שיפגע רק בפדופיל? למשל, לתת פירסום לנושא במקום שיפגע בו אישית, בלי לפגוע במשפחתו. למשל בכלא.

אבל כל פירסום קהילתי לא ממודר יגיע בסופו של דבר החוצה ויפגע במשפחה. וגם בילד שנפגע.

לפיכך, אולי מוטב באמת להשתיק. אבל למצוא תחליפים אחרים שירתיעו את הנבל.

כתבתי "נבל" כי איני דוגל בשיטה של לראות בפושע מסכן שנתון לשליטת הגנים או הכימיקלים שלו. לאדם יש בחירה חופשית. נכון הוא שצריך להתחשב בנסיבות שבהן צמח וגדל, ובהן התפתחו הבעיות שלו. אבל מוטב שיסבול הנבל ויירתעו מנוולים אחרים מאשר שייחשפו ילדים לבעיות כאלו.

אולי ראוי להרחיב עוד בנושא זה. אך במקום להציג שרשרת של טיעונים, אני מעדיף להזכיר את יום.

דיויד יום עסק בשאלת הסיבתיות של הנפש. הטענה שלו היתה שמוטב להכיר בדטרמיניזם בתחום הנפש, גם אם המחיר הוא אי הכרה בבחירה חופשית, כי הצד השני הבלתי נמנע הוא אנרכיה והעדר כל סיבתיות. זה בוודאי לא נכון כפי שאנו מכירים מעצמנו, אך זה גם מונע כל תביעה מוסרית ומשפטית.

לא אכנס לדיון אם צדק יום בניתוח האישיות שלו. (אני סבור שלא). אני בא לחלץ מתוך הטיעון שלו נקודה אחת מרכזית. דווקא אם אנו מכירים בכך שהאדם פועל מתוך מערכת סיבתית, חשוב להקפיד על ענישה. זאת מפני שענישה מצטרפת לסיבות שמשפיעות על האדם לבחור כך או כך.

לפיכך, ענישה מתאימה יש לה כוח הרתעתי חשוב, וכל עוד אין פתרון אחר, אין לוותר עליה. (גילוי נאות: כותב שירות אלו דוגל במידת הרחמים עד הקצה האחרון האפשרי. ועם זאת, יש נסיבות שבהן רחמים כלפי עושה העוולה הן אכזריות לסביבתו).

_________________

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מיימוני,

איני מומחית בעניין, אבל נדמה לי שגם בעולם החרדי יש היום גופים וארגונים שיודעים לתת תמיכה נפשית וכו' לנפגעי תקיפה מינית. השאלה היא, האם מספיק אנשים (ובכללם ילדים והורים) מודעים לקיומם.
[למשל - בשנים האחרונות, בכל תאי השירותים הציבוריים לנשים בהם ביקרתי (הרבה מאוד, בכל הארץ) היו סטיקרים עם מספר הטלפון המקוצר של מוקד הסיוע לנפגעי תקיפה מינית. סוג כזה של פרסומת הוא מצוין ונגיש לכל קהל. איני יודעת אם יש "נוהל" כזה גם בשירותי הגברים (יש מוקדי סיוע שמיועדים לגברים בלבד), ואם הוא קיים גם במבני ציבור המיועדים לאוכלוסיה חרדית (יש מוקדי סיוע שמיוחדים לאוכלוסיה דתית).]
דומני, שגם סיפורי ילדים (שגם הילדים וגם ההורים קוראים בהם) הם דרך טובה להגברת המודעות.
אני חושבת - ותקן אותי אם אני טועה - שבציבור החרדי פשוט לא מדברים על מין ועל מה שיכול להיות קשור בו (כמו  הריון, וק"ו ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - אונס או התעללות מינית). אם לא מדברים על משהו הוא פשוט לא קיים. בנוסף, הגועל, הדחיה והסודיות/השתקה לעתים חמורים בהשפעתם על נפגעים מן ה"אין" - לנפגע, שממילא נושא תחושת אשם כבדה ופחד, נוספת גם תחושת חטא ואימה מפני העונש שיקבל אם יאמר מה קרה לו (שהרי הוא מדבר על "מין" וזה לא ייעשה...).
איני שייכת לעולם החרדי בשום דרך, ולכן אין ביכולתי וברצוני להציע פתרונות ספציפיים לתרבות החרדית. אומר רק, שאני מאמינה שכל אדם בעל חוש מוסרי ורצון להיטיב את העולם, חייב לקחת אחריות ולחפש דרכים  ליידע ילדים והורים ולהגן עליהם מפני התעללות מכל סוג.

מואדיב
אני מסכים ומאשר כל מה שכתבת ורצית לכתוב. לפני הרבה שנים
 בראשית נעורי למדתי בירושליים בישיבה. כל יום שישי הינו הולכים למקווה במאה שערים להתכונן ולהטהר לקראת שבת. כל יום שישי הסיפור היה חוזר על עצמו.בשעה מסוימת היתה מתחילה בהלה במקווה אחד הגדויילים היה מגיע לטבול. בבהלה גדולה העוזרים והקהל היו מוצאים את הילדים מהמקווה, בכח ובצעקות ממש היסטריה גדולה היתה במקווה. בתחילה סברתי שזה מפני כבודו של הגודויל. לאחר שראיתי כי את המבוגרים לא מוצאים מהמקווה, תמהתי
ונתו לי להבין בהסבר עם מעשים שהיו . כי הגודויל לא שולט ביצרו
מול ילדים. כל הקהל הקדוש ידעה.אבל לא תמיד כל הילדים ידעו
אבל הגודויל נשאר גודויל, הקהל נשאר קדוש, ורק הילדים לפעמים התבגרו טרם זמנם.

אמשלום

סליחה על העיסוק בנושא זה, אבל הרעיון לשים מדבקה כזו בשירותי הנשים הוא מבריק. כך המידע מגיע רק למי שאמור לראות זאת. סמיילי.

ובשאר העולם, ובציבור שלנו, סיפורי ילדים - זו דרך טובה מאד, אבל איך לעשות זאת?

את מאד צודקת שאצלנו זה נושא שהוא טאבו. והטאבו מתפשט והולך. אסור לומר על מישהי שהיא "בהריון" או "מעוברת" או אפילו "מחכה לתינוק".  זה לא כלל. יש עדיין אנשים בעלי יכולת דיבור "נורמלית" אבל הם מתקשים לעמוד בלחץ הקבוצתי.

מעבר לצד המיני, יש כאן פרדוקס מפורסם. אי אפשר להתמודד עם הרע בלי להתייחס אליו. אבל התייחסות לרע מכניסה אותו למודעות, ולכן נותנת לו אפשרות של קיום.

לדוגמא, נניח שיש בעיה של ילד שגונב. זו תופעה חריגה, אבל קיימת. האם יהיה אפשרי לפרסם בעיתון חרדי סיפור על ילד כזה ועל האופן שבו חזר למוטב, סייעו לו וכיו"ב? כלומר, רק מהצד הטוב?

לא, אי אפשר. מפני שזה יכניס למודעות של אלפי ילדים אחרים שיש כזה דבר, לגנוב. גניבה זה משהו שמתרחש "מחוץ למחנה" וכמובן כתוב עליו בתורה ולומדים עליו בגמרא. אבל זה לא קורה בחיי יום יום.

זו כמובן הכחשה. וזה לא דבר בריא. אבל בחברה שלנו לא מאפשרים להתייחס לנושא במינון נכון. זה מודחק.

אני מקווה שאני בעל חוש מוסרי ובעל רצון להיטיב את העולם. ובמיוחד את העולם שלי, החרדי. אבל אני גם ער למיגבלותי.

הפתרון מתחיל מלמעלה. מדמויות הסמכות. הרבנים. האדמורים. אם הם יתנו אישור לדון בנושא מסויים, הוא יעלה לדיון ויימצאו הדרכים הטכניות לביצוע. אם לא, הוא יישאר מודחק.

כיון שאיני נמנה עם מועצת גדולי התורה (אאוטינג), אין באפשרותי לחייב מישהו או לאפשר למישהו לדון בנושא הזה.

מקום טוב ואפשרי זה "יתד נאמן". יש שם עיתון לילדים, וילדי קוראים בו. אילו היו כותבים סיפור, בזהירות בזהירות, זה היה מועיל.

אבל זה לא יעבור את ה"צנזורה" הרבנית.

זו שאלה מעניינת באיזו מידה הצנזורה קובעת ובאיזו מידה היא מושפעת מדרישות ההמון - וההמון הופך להיות "קתולי" יותר ויותר.

פתרון אפשרי נוסף הוא שאדם, או קבוצה של בני אדם, כלומר עסקנים, יתאגדו ויפנו לרבנים בהצעה להגיע לציבור הרחב עם הנושא הזה.

לכל הפחות, ניתן יהיה לקיים עצרות לגברים (ולנשים) בהן ידבר מומחה לחינוך שמוכר כרב על הנושא העדין הזה, וילמד את ההורים איך לטפל בזה. איך לזהות סימנים של התעללות. איך להגיב. למי לפנות. שאסור אסור לשתוק.

צריך במקביל להקים ארגון שיטפל בזה, ואולי יש.

וצריך לעבוד מול המשטרה. נדמה לי שהצד הזה השתפר, ויש אפילו תחנת משטרה בבני ברק.

זה מאפשר מוכנות נגד התעללות מגורמים חיצוניים. אבל זה כמובן לא מועיל כלום נגד התעללות על ידי בני המשפחה.

ובאמת, נראה לי שזה נושא קשה גם בחברה שאינה כה סגורה כמו החברה החרדית. אני משער שבחברה הלא חרדית פונים אל הילדים ברמת בית הספר ונותנים להם שיעור בנושא הזה. אם מדברים איתם על התעללות וזהירות מהתעללות, מבחוץ ולא מבית, אז מי ששומע יכול להסיק מסקנות אם הוא סובל מזה בביתו שלו.

וכמובן, אפשר להגיע לנושא דרך הטלויזיה.

כל הדרכים האלו נעולות בפנינו.

(איקון פורש כפים בתפילה לשיפור).

_________________

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

[מיימוני,

חשוב לי להבהיר, שהמשפט האחרון בדברי לא נאמר בציניות או בלגלוג ח"ו, אלא מתוך דאגה כנה והבנה שיש גם בעולם החרדי אנשים מוסריים ובעלי רצון להיטיב, שאולי זקוקים לעידוד לקחת אחריות ולעשות לשינוי ותיקון בנושא הזה.]

צעדת הנאנסות: "חייבים להחמיר את הענישה"

אורלי בן לולו (29) ועליזה עמר (46), שעברו אונס בעברן, החליטו לשבור את קשר השתיקה ולצאת למסע מחאה בן שבוע, מבסיס חיל האוויר בו התפוצצה פרשת הניצול המיני ועד לכנסת. "למה גנבי מכוניות יושבים שנים בכלא לעומת עברייני מין שיושבים חודשים ספורים? אנחנו שוות פחות מפח של רכב?"

מסע לשבירת קשר השתיקה: שתי נשים שנאנסו בעברן, החליטו לצאת לצעדה בת שבוע, במחאה על הענישה הקלה לעברייני מין. "גנבי מכוניות יושבים שנים בכלא, לעומת עברייני מין שיושבים חודשים ספורים, אז אנחנו שוות פחות מפח של רכב?", הן אומרות בזעם.

אורלי בן לולו, בת 29, ועליזה עמר, בת 46, בחרו כנקודת הפתיחה למסע שיחל ביום א', את בסיס חיל האוויר בנבטים, שם התפוצצה פרשת הניצול המיני של בת ה-13 על ידי עשרות חיילים ועובדי צה"ל. משם הן ימשיכו לכנסת ולאחר מכן יצעדו לכיכר רבין בתל אביב. סיום הצעדה יהיה בעת שיצוין היום הבין לאומי נגד אלימות מינית.

אמשלום

לא העליתי בדעתי שכתבת בציניות. ואני סבור שאת מאד צודקת. ראוי לכל אדם להשתדל לתרום לעולם במידת האפשר. צריך רק שרצונו לתרום ייבדק לפי הקריטריונים של האפשרי כדי שלא יזיק יותר משיועיל (הכלל הזה נחוץ מאד אצלנו).

_________________

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

הארץ: אב ובנו חשודים באונס בנות המשפחה

אני מבקש (אם זה המקום) להכנס לראשו של האב. נדמה לי שכינויים כמו מפלצת וחלאה שאנשים מעניקים אינסטינקטיבית לטיפוסים מסוגו, מטעים ומזיקים. סביר להניח ששכניו ומכריו לא חשדו בכלום. מיהו אדם כזה?
(למען הסר ספק: האמפתיה שלי נתונה כולה במקרה מעין זה לקרבן, והוא איננו האב. למרות זאת, לדעתי יש חשיבות רבה להבין (במשמעות של להכיר) את מוחם של אנשים מסוגו. מן הסתם הבנה כזו עשוייה לסייע גם בפתרון).

בי טי,

ישנה טענה שילדים (בנים דוקא, כי אצל בנות התהליך בד"כ הפוך) שעברו התעללות מינית, אם לא יזכו לטיפול הולם, יהפכו לבוגרים מתעללים.
אולי זה פתח להבנה עליה אתה מדבר.