אל תשליכנו לעת זקנה

איני יודע מה לענות אבל ייש"כ על האומץ להעלות אתהנושא.

_________________

הגמרות הבאות אינן מבטאות רק הלכה כי אם השקפה.

"סליקא אמתיה דרבי לאיגרא אמרה עליוני' מבקשין את רבי והתחתוני' מבקשין את רבי יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי שקלה כוזא שדייא מאיגרא [לארעא] אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי."
כתובות ק"ד.

וגדולה מזו בב"מ פ"ד, אפי' על אבדן דעת:
"הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה] בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה."

ובערוך השולחן כ' מפורש שאפשר לבקש רחמים על חולה שימות. תוקן על ידי - לבהעיברי - 15/11/2006 18:37:51

נושא  חשוב וטוב  שעלה  לדיון

הואיל ועלה, עלה.
האם אריכות ימים היא תמיד ברכה? האם כל אחד יכוןל למלא את מיו בתוכן ומשמעות?

אני חושש שמי שההלכה בסוגיא תוכרע בסוף ע"י חברות הביטוח.

לב עברי

תפילה היא עדיין בגדר השארת המלאכה לשמים והשארת מצפון נקי.
אני שואל האם עלינו ללחום את מלחמת החיים בכל עוז ביד אחת ולייחל לנצחון האראלים בו זמנית. מאיר

אני נוטה לומר שכל זמן שהנשמה בגוף מדובר בהוויה חיובית, שיש לה השלכה על כל תכלית הבריאה באופן כזה שלא יהיה לאחר ההסתלקות.

ולא רק בגלל שכולם עושים אצלו ביקור חולים ומצוות אחרות אלא גם מצד האדם הספציפי עצמו.

וגם לא רק בגלל שאני חושב שהוא מקיים מצוות מסויימות גם בהיותו שוכב , אלא אף בעצם הדבר שיש כאן נשמה בעולם הזה, וללא הגוף וההתאמצויות של המשפחה, לא תהיה כאן נשמתו.

הרפואה וערכי החיים מאת פרופסור ישעיהו ליבוביץ ז"ל


http://tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=11

מה תגידו על אנשים צעירים חולים מאוד, פגועי גוף ו/או נפש?
נראה שיש עניין בחייהם אע"פ שיהיה מי שיחשוב ש"לא את האדם הזה ה' ברא,לא עבורו נוצרו שמיים וארץ"
אם ממשיכים את הלך החשיבה הלאה בלי ברקסים,אפשר בקלות למצוא חניה בספרטה.

שאלת המדרון החלקלק.

יפה ונכון אך לא הכרעה.
 
להבהיר, אין כל דיון על פעולה אקטיבית של הפסקת החיים, אפילו לא נדון על הפסקת פעולה מלאכותית, אך מה נאמר על המנעות פסיבית לגמרי, כמו לא להזמין טיפול נמרץ לחסר הכרה מזה חדשים שהתחיל לחרחר.   מאיר

מאיר,
מה ההבדל בין פעולה אקטיבית לפסיבית???
ממ"נ אם אין יותר ערך לחייו של החולה אז גם פעולה אקטיבית לגיטימית ואם יש ערך לחייו אז אסורה גם פעולה פסיבית,

בהרבה נושאים יסודיים  קיים פער עצום בין העמדה ההלכתית הצרופה לבין השקפת העולם ודרך החיים החרדית.

נושא זה הוא אחד מהם.

אף אני נתקל בזאת בתקופה זאת כאשר קרוב מדרגה ראשונה מתמודד בנושא זה, עם חמיו המתקרב לגיל מאה, משותק ודמנטי, מחובר לחמצן ולזונדה , והמשפחה עושה מאמצים מטורפים להאריך את חייו מלאי הסבל.

אני העזתי להעיר להם ברוח דברי פותח האשכול, והסתכלו עלי כעל מי שאינו מן הישוב.

לדעתי הדבר נקלט לא מתוך תורה ויר"ש, אלא מתוך מאמרים של עיתונות מגוייסת , ומתוך שיחות נשים שיראתם וצידקותם קודמות לידעותיהם והבנתם.

אבל , כמו שכתבתי , נושא זה אינו ייחודי, ורבים כמותו, לדוגמה: ה"איסור" על תכנון כלשהוא של המשפחה, ופרנסת המשפחה ע"י יגיע כפיו של האב.

ובאותו עניין יש טעם להביא את דברי הר"ן בנדרים:
כל שאינו מבקר את החולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות - נראה בעיני דה"ק פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה כדאמרינן בפרק הנושא   דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים כלומר דלימות רבי ומש"ה קאמר דהמבקר חולה מועילו בתפלתו אפי' לחיות מפני שהיא תפלה יותר מועלת ומי שאינו מבקרו אין צריך לומר שאינו מועילו לחיות אלא אפי' היכא דאיכא ליה הנאה במיתה אפי' אותה זוטרתי אינו מהנהו.
(ר"ן  נדרים דף מ ע"א)

גוונא

אני שמח לפגשך (גם) באכסניה זו.

ההבדל הוא שאני נוטה לקבל את הגישה (ולו משום שאין לי הגדרה אחרת) שרצח הוא עצם הפגיעה בתופעה הנקראת חיים גם אם אין לפנינו יותר מאשר אורגניזם חי הקרוי אדם.
חיוב הצלה לעומת זאת הוא חסד, לא נראה לי שכל הוספת דקות נשימה היא חסד. 

למה לדעתך רצח הוא עצם הפגיעה בתופעה הנקראת "חיים"? הגדרה מוזרה, נראה לי פשוט מסברא שכל עוד יש ערך לחיים אז אסור להפסיק אותם אבל אם הם חסרי ערך לחלוטין אז מה הרעיון?