מצווה קיומית מול 'אינו מצווה ועושה'

ומהו הגדר של הפטור מדבר ועושהו שנקרא הדיוט?

ר' מיכי,

ניקח כדוגמה את אכילת מצה בשבעת ימי פסח לשיטת הגר"א. אם אשאל את הקב"ה: האם אני מצווה לאכול? יגיד לי: לא; אין חובה. אבל אם אוכל, תהיה זו מצוה. כלומר, המצוּוה שלא בשעת החיוב, שווה לאדם שאינו מצווה, שאין עליו חיוב כלל.

לשון אחר: אין זה רלוונטי שיש זמן מסוים שבו אני מצווה, כל עוד בזמן זה איני מצווה, ובכך אני שווה לא מי שאינו מצווה ועושה.

וקי"ל שזהות ההגדרות מולידה קטגוריה זהה, עד שתבדיל בין הדברים.

[זה מזכיר לי מי שיגיד שהוא מחפש הבדל בין כוח המשיכה שפועל על תפוח לבין כוח המשיכה שפועל על הירח. וכשיגידו לו שזה אותו כוח, ואותן משוואות פועלות על שניהם, יאמר: לא מצינו אינה ראיה. לי נראה שיש הבדל. ואם כן, באמת לעולם אי אפשר יהיה להוכיח לו שאין הבדל. ]

פרעתוני,
טענתך המתודולוגית נכונה באופן עקרוני, אבל ההשוואה בין המקרים הופיעה אצלי כבר בהודעה הראשונה. אז אם כך ברצונך להוכיח את הזהות לא היית צריך לכתוב אפילו מילה אחת.
אני אכן מניח אפריורי שיש הבדל, ומחפש השלכה מעשית שלו. אתה חוזר ומצביע על כך שאינך מוצא השלכה כזו. קיבלתי. אבל אני עדיין מחפש.
הרי קשה להתעלם מן ההבחנה בין מצווה שפונה אליי לבין מצווה שכלל אינה פונה אליי. זה בכל זאת הבדל, גם אם עדיין לא מצאנו לו השלכה מעשית.

יתר על כן, אני כמעט משוכנע שיש הבחנות די פשוטות ביניהם, כמו לגבי עוסק במצווה פטור מן המצווה וכדו'. האם לדעתך אישה שעוסקת במצעשה"ז פטורה ממצוות שהיא חייבת בהן? האם זוהי בהכרח תוצאה של פטור שיש לאדם שעוסק במצווה קיומית?

אציין כי למעשה כבר מצאנו כמה הבחנות כאלה. ברור שדעת הראב"ד שמאפשר לאישה לדחות לאוין כשהיא מקיימת את העשה שהזמן גרמו היא חריגה. כך שאת"ל זהו גופא הבדל אחד. אמנם כפי שכתבתי לעיל אני מחפש הבדל אפילו לשיטת הראב"ד, ואין לי ספק שיש גם הבדלים כאלה.
האם לדעתך מי שאוסר על נשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן (רוב הראשונים, למיטב זכרוני), בהכרח אוסר על כל אדם לברך על מצווה קיומית?

על כן העובדה שיש דמיון כלשהו, שנכתבה כבר בהודעתי הראשונה, אין די בה כדי לשלול את קיומם של הבדלים בין שתי הקטגוריות, ובודאי לא כדי לשלול את ההבדל התיאורטי ביניהם.

דוגמא נוספת, ייבום של קטן אינו מצווה לגמרי, אך אין בו איסור אשת אח (הדברים מפורשים בתוס' יבמות). ולפי רש"י נראה שזוהי מצווה ממש, אף שקטנים פטורים ממצוות. האם קטן כמי שאינו מצווה ועושה יהיה פטור מאיסור אשת אח (או האם האלמנה שהיא גדולה פטורה מאיסור זה כשקטן מייבם אותה)? נשאל זאת אחרת: האם זה נראה לך טריביאלי?
הגרי"ז עה"ת כותב שעשיית המצווה של הייבום מגינה על היבם מאישה קטלנית (כלומר היא 'הרגה' שני בעלים קודמים הוא עדיין צריך לשאת אותה, בניגוד לבעל רגיל שאסור לו להיכנס לסכנה. האם לדעתך זה ברור שקיים גם במי שאינו מצווה ועושה? הגרי"ז טוען שבקטן שאינו מצווה לא תהיה ההגנה הזו (ולכן  הוא מסביר שיהודה אמר לתמר שבי בית אביך עד שיגדל שלה בנו). האם ברור לך שמי שעושה זאת כמצווה קיומית גם לא תהיה לו הגנה כזו? לדוגמא, קטן לפי רש"י.

ומה הדין במי שעשה מצווה בעת שהיה פטור, ולאחר מכן התחייב? לדוגמא, שוטה ונשתפה לא יצא יד"ח אכילת מצה (ראה ר"ה כח). מה הדין במי שאכל זאת כמצווה קיומית? ואכתי יש לחפש ציור.

לגבי קטן שהגדיל בין שני פסחים, כ' הרמב"ם פ"ה ה"ז מק"פ שאם נשחט עליו בראשון הוא פטור מהשני. והקשה הכס"מ שם: וכי קטן בר חיובא או פטורא הוא? וכ' הגר"ח שהקטן הוא בר הקרבה אף שאינו בר חיובא. זה משהו מעבר למי שאינו מצווה ועושה, שהרי לעניין מצה אם אכל כמי שאינו מצווה ועושה לא נפטר.
אמנם עוד לא הוכחנו זהות בין מצווה קיומית לבין מציאות של הקרבת קרבן, אבל די בכך כדי להראות שיש כמה דרגות שנראות מאד דומות זו לזו, בניגוד להנחתך הפשטנית.

ר' מיכי, כתבת:
"שטיינר,
אתה מניח מערכת מושגית, אך היא אינה עומדת במבחן העובדתי. יש מצוות קיומיות שאינן אורח חיים גרידא, כמו ת"ת מעבר לק"ש בוקר וערב, או צדקה מעבר לשליש השקל.
ניתוח אפריורי הוא חשוב וראוי, אבל חשוב גם להשוות את העולה ממנו לעובדות.
עלי במחילה להרחיב מעט את דבריי. המונח "מצוה קיומית" משמש דרך כלל להגדרת מעשה שבאם יעשה יחשב ל"מצוה". אין זה אלא מתוך שהורגלנו להשתמש במילה "מצוה" לציון מעשה או מצב חיובי, נושא שכר. ביסודה, כמובן, המילה "מצוה" מקבילה ל'צו', פקודה. על כן כתבתי שבכל התורה אין הוראה או ביטוי על דבר אשר לכשיעשה, יתברר למפרע שהוא מצוה. דומני שדבר זה מובן מסברא. 
בכל מצוה מונח הרעיון שבה (התכלית הנרצית, האידאה) כשהוא לבוש בשיעור ובכללים הלכתיים שנועדו לתת לו מקום בעולם המעשה והמשפט. אולם, הרעיון הוא המצֻוה, ומשום כך, כל תוספת או הידור מעבר לרף ההלכתי, הוא נרצה ומשובח, ובכלל המצוה, שכן על הרעיון ציותה התורה.
ישנן מצוות שהרעיון שבהם מצֻוה, אך התורה לא קבעה להם כל גבול, אלו הם דברים שאין להם שיעור. על פי המשנה בפאה, תלמוד תורה בכללם, וכשם שאין לו שיעור למטה (ראה תפארת ישראל שם, שבלאו הכי חייב לקרוא) כך אין לו שיעור למעלה, וכל שעוסק בתורה, הרי זה בכלל המצוה, שכן נצטוה על תלמוד תורה.

שטיינר,
סו"ס איני רואה כאן אלא סמנטיקה. הרי שי' הרא"ש שהבאתי היא שאין חובה ללמוד מעבר לק"ש בוקר וערב, ולכן המקבל על עצמו 'אשנה פרק זה' נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. כיצד תכנה את הלימוד הזה? לגבי צדקה, הרמב"ם כותב שאין חובה יתר על שליש השקל, אבל ודאי הנותן יותר עושה מצווה בהתנדבות.
אתה מכנה את אלו מצוות ללא קיצבה (בעקבות משנת פיאה), אבל הלכתית זה עניין להתנדבות ולא לחובה ללא קצבה. אמנם יש שי' שתלמוד תורה הוא חובה כל אימת שאפשר, אבל אני מדבר לשי' הרא"ש הנ"ל.
אכן צדקת שהמושג 'מצווה' אצלנו יוצא מגדרו הלשוני, וכבר הרמב"ם שם את ליבו לכך, במצוות עשה צה-ו, והדברים עתיקים. ולדעתי הצורה הלשונית הזו עומדת ביסוד ענייננו באשכול זה. דומני שזה אינו רק שיגרא דלישנא, אלא משהו שמחביא מאחוריו משמעות שונה למונח 'מצווה', ולאו דווקא ציווי/חובה. אלא זהו סוג מיוחד של חפצא רוחני, שבעצם מטרת האשכול היא החיפוש אחרי הגדרתו.

ר' מיכי, מס' הערות:

1. מאחר שכל אדם מצווה לקרוא קריאת שמע, אם כן עלה בידנו שמצות תלמוד תורה (כריהטת הסוגיא בנדרים ובמנחות, וכסתימת המשנה בפאה) אינה מחייבת דבר מוגדר, והיא נכללת בקטגוריית המצוות הלא מתוחמות. משום כך, האומר אשנה פרק זה, נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. שכן על פרק זה ועל לימוד זה אינו מושבע ועומד מהר סיני. זה הכל.
2. לא הבנתי, מה ענין דברי הר"מ בסה"מ לדבריי? הרמב"ם צריך להכליל את כל הוראות התורה תחת שם אחד "מצוות". לשם כך, דינים שאמרה תורה, או מצבים שחידשה תורה, כטומאות ודיני ממונות, נכללים תחת כותרת זו. השווה את המילה 'מצוה' של הרמב"ם למילה "צו", והבן כי הלכה האומרת שהנוגע בשרץ הוא טמא - הרי זה צו (ואמנם אין זה אלא אחר שנמצאו בתורה מצוות מיוחדות על הטמא. בלעדיהן לא היה לצו זה כל משמעות, כפי שכבר כ' שם הר"מ). מכאן ועד ל"סוג מיוחד של חפצא רוחני" אין הדרך רחוקה כי אם לא נכונה. אני לתומי אלך שבכל מקום בחז"ל וברמב"ם (למעט סה"מ) בו נאמרה המילה 'מצוה' היינו קיום ציווי הבורא (סמנטיקה? אולי).
3. כתבת: "לגבי צדקה, הרמב"ם כותב שאין חובה יתר על שליש השקל, אבל ודאי הנותן יותר עושה מצווה בהתנדבות", תמהני עליך. זה לשון הר"מ (מתנות עניים ז, א): "מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנא' פתוח תפחת את ידך לו, ונא' והחזקת בו, ונא' וחי אחיך עמך". לאחר מכן בהלכה ג: "לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו". רק אם "בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת", אזי "נותנין לו כפי השגת ידו. וכמה? עד חמישית נכסיו - מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו - בינוני, פחות מכאן - עין רעה. ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה" (הלכה ה). כל זאת כשאין ידו משגת. הגע עצמך, בית דין כופין את מי שאינו רוצה ליתן צדקה ומכין אותו מכת מרדות ויורדין לנכסיו (הלכה י), כדי להוציא ממנו שליש השקל? 
מקור דברי הרמב"ם הוא דברי רב אסי בבבא בתרא ט, א שלמד כן מפסוק בנחמיה, ואין זה אלא מנהג טוב לעני חסר כל או לדר במקום שאין בו עניים שישתדל על כל פנים ליתן שליש השקל בשנה. 

לסיכום, מצות צדקה שיעורה קבוע ומפורש - כדי מחסורו. אלא שבאין ידו משגת, יתן עכ"פ כפי השגת ידו. "כפי השגת ידו" נקבע בתקנת אושא כחומש וכו'. מעתה אין כאן כל רשות. לתת לעני יותר מכדי מחסורו - אין בזה כל מצוה, כש"כ הר"מ שאין מצוה לעשרו. ובאין ידו משגת, ומשתדל ליתן יותר מכפי יכלתו, הלא המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שהוא מצווה בו. לפי זה, אכן מצות צדקה יש בה שיעור, ומשנת פאה לא נאמרה על גמילות חסדים בממונו.

אין מקום לדון אלא על הקדשות, שאין במעשה המצוה כל חיוב, רק שהוא מכח אהבת ה' וכבוד ה', שהוא מצווה בהם, רק שלא נאמר בהם שיעור, וא"כ אין מקיים בזה אלא דבר שנצטווה בו, רק עושה זאת בדרכו שלו (ושוב היינו כהידור במצוות, כדבריי לעיל).  

ר' מיכי, על כך תלונתי.

כל העניין של "מצוה קיומית" נראה בעיניי כהמצאה פלפולית ולא כגדר מובחן ועומד בפני עצמו. הרי מונח זה אינו מופיע בתלמוד ובראשונים (וגם באחרונים לא מצאתיו). ואם כן מניין לנו שקיים בכלל גדר אחד כזה; שמא לא קיים כלל, ואולי קיימים אלף, כל עניין כשלעצמו? ממילא כל הדיון הזה אינו מוסיף לנו הרבה.

זה גם מה שהפריע לי במאמר הנודע לתהילה "מהי חלות", באשר עיקר טענתו מתבססת על אמירה שאמנם נפוצה בין הלומדים, אך הסימוכין לה אינם יותר חזקים מדיוק בהוה-אמינא של תוספות וכדומה.

על כן אומר אני: חדלו לכם מן הפלפולים הללו כי במה נחשבו הם, ושובו אל דרך רבותינו הראשונים, בבירור ההלכה לאמתתה והנהרת התורה שבעל פה ביושר לבב.