|
|
| נשלח ב-8/12/2006 12:22 |
 |
| |
ברור, ברור, כתבתי אחרת?
כמו צדקה הכוונה כמו עני העומד לפניו כך במעשר כספים כללי.
-------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2006 08:14 |
|
| |
אפשר לפרש את כותרת האשכול בשתי דרכים:
א. כמה כסף צריך לתת על-מנת להציל חיים? - זו השאלה שדננו בה עד עכשיו.
ב. האם צריך לתת חיים על-מנת להציל רכוש? למשל - האם אדם שיודע שיש
לו רק עוד שבוע לחיות צריך למסור את נפשו על-מנת להציל את ביתו של השכן
מפני שריפה? - במקרה זה ברור שהתשובה היא "לא".
לשיטתי קל להסביר את ההבדל בין השאלות - מכיוון שכל החובה להציל היא רק
בהלוואה, ואי אפשר לתת חיים בהלוואה, ברור שאין לתת חיים כדי להציל חיים
או רכוש של אחר.
אז התשובה שלי לשאלה שבראש האשכול היא - אכן אין מחיר לחיים. כסף וחיים הם
שני עניינים נפרדים, שלכל אחד מהם יש ערך, ולא צריך לתת אף אחד מהם כדי
להציל את האחר, אלא אם כן נותנים בהלוואה, וזה אפשרי רק בכסף ורק עד תקרה
מסויימת.
תוקן על ידי אראלסגל ב- 31/12/2006 8:19:14
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2007 09:48 |
|
| |
מערכת המשוואות נעשית מסובכת יותר כשמכניסים גורם שלישי - שבת.
אם יש מחיר סופי לחיים, הרי שערך החיים קטן יותר מערך השבת, שהרי אדם חייב
לוותר אפילו על כל ממונו כדי לשמור שבת, ולכן לא ברור מדוע פיקוח נפש דוחה
שבת.
לפי שיטתי - שחובת הצלת חיים היא רק בהלוואה - אפשר להסביר כך:
* כשאדם שומר שבת, הוא זוכה במעלות רוחניות מסויימות שאי אפשר להעריך אותן בכסף;
* כשאדם מחלל שבת, הוא מפסיד את אותן מעלות, ולכן הוא יכול לדרוש
מהאדם שהציל את חייו, שיחזיר לו את ההלוואה, כלומר, שייתן לו זכויות של
שמירת שבת אחת, במקום הזכויות שהפסיד.
* אם הניצול הוא שומר שבת (ולו רק באופן חלקי - בהדלקת נרות או
קידוש או הימנעות ממלאכות קשות, כמנהגם של רוב ישראל), אז אפשר להיות
בטוחים שה' יעשה את ה"העברה" של זכויות, ולכן יש להציל את חייו בלי חשש
(ועל כך אמרו חז"ל "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה").
* אולם, אם הניצול הוא מחלל שבת להכעיס, או שהוא גוי, רוב הסיכויים
שאין לו ולא יהיו לו זכויות של שמירת שבת. ואולי זו הסיבה, שלפי חלק
מהפוסקים, לא חל כאן הדין של "פיקו"נ דוחה שבת".
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2007 22:11 |
|
| |
.
נחזור כמה דפים אחורה, ברשותכם.
הדיון התפרס לכמה ענפים, ואני חפץ לנסות ולהציג רק ענף אחד בכל פעם, מתוך כוונה לנסות ולמצות כל ענף בתורו.
נחזור לדוגמא שמהתחלת הדיון, ונמקד אותה:
עומד אדם בפני המידע הבא (ולצורך הנוחות, הבה נניח שהמידע וודאי ומוחלט):
בשל מצבו הרפואי, עומדות בפניו הברירות הבאות:
הראשונה: שב ואל תעשה. במצב זה, ילך להפגש עם קונו בעוד שלושה חודשים.
השניה: להוציא את כל חסכונותיו על תרופה חדשה שתאריך את חייו בשלושה חודשים נוספים.
ההתלבטות שלו:
מאחר ובכל מקרה סופו ידוע, הוא תוהה בינו לבין עצמו אם בכך שיקנה לעצמו עוד שלושה חודשים, אינו משליך את אלמנתו ויתומיו לחיי עוני. אותו רכוש שצבר, יכול לשמש להם כמשענת לאחר שמטה לחמם ישבר, או לחילופין - להעניק להם עוד שלושה חודשים עם הבעל/האב.
שלושה חודשי חיים או עוני מנוול.
מה מוסרי יותר להחליט? מה הלכתי יותר?
ולצורך חידוד הדיון, הבה נניח כי האיש, אשתו ושלושת ילדיו חיים על אי בודד, או כי הסביבה בה הם חיים היא "סביבה סדומית" - לא יהיה מישהו חיצוני שידאג לפרנסתם לאחר הסתלקותו של האיש.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2007 22:23 |
|
| |
אם רוצים לדון בכל ענף בנפרד, אז צריך קודם להפריד את עניין החיים והמוות,
ולדון רק בחובתו של האדם כלפי בני משפחתו שיישארו לאחר מותו. האם, למשל,
מותר לאדם, שיודע שימות מחר, לזרוק את כל רכושו לים? מבחינה הלכתית נראה
לי שמותר לאדם לעשות ברכושו כרצונו. מבחינה מוסרית - לא ברור לי איזה
חובות אפשר להטיל על אדם לאחר מותו.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2008 17:58 |
|
| |
לר' מ. אברהם
בשאלתך לר' מרדכי ד"ר הלפרין (כמו שנהגו לכתוב פעם) אתה טוען שההיתר 'להציל עצמו בממון חברו' (ב"ק ס:-סא.) דוקא במצב שהממון עצמו הוא המסכן את חיי האדם (http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=2&topic_id=2093987&forum_id=1364).
א) מסתמא כוונתך שה"ה במקום שממון הניזק מפריע לו להציל נפשו (כשרודפים אחריו). (דאל"כ קשיא מדוכתי טובא).
ב) לפ"ז צריך לעשות אוקימתא בגמ' יומא פג: "קפחיה לרועה" – שזהו המקור לד' הגר"א (חו"מ שנט, ד) להיתר להציל עצמו בממון חברו – שר"י קיבל את הבולמוס מהכיכר של אותו רועה. (אגב, מקור זה ראיתי לראשונה בשם הגרז"ן, http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=105&id=1091&q= הערה 19).
כנ"ל לגבי הפוסקים שלא חילקו בזה (שו"ע שם, ועוד).
בשו"ע (חו"מ שפח, ב): "...ואם נשא ונתן ביד, אף על פי שהוא אנוס, חייב לשלם, שהמציל עצמו בממון חבירו חייב. כיצד, הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו, ועמד מוסר ואמר: הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני, והלכו ולקחוהו, חייב לשלם". - מדוע הוצרך להגיע לטעם 'שהמציל עצמו בממון חברו חייב', הא אפי' את"ל שפטור, בכה"ג לית מאן דפליג שאינו רשאי לעשות כן?
(ויעו"ש בבהגר"א אות כה שגם בכה"ג איכא פלוגתא אם חייב לשלם).
ג) ההשוואה של דיון זה, לשאלה האם אדם מחוייב להציל חברו ביותר מחומש ממונו אינה ברורה לענ"ד. שכן, מי נתן לאדם רשות לכפות על המצוה של הצלת עצמו? (מלבד הטענה הנכונה דזיל הכא קא מדחי לה, וכבר עמד בזה במנחת אשר בראשית, אף שאיהו נמי קים ליה כשי' הח"ח שאדם מחוייב למסור כל ממונו להצלת חברו).
ויש עוד לדבר בזה, רק כיוון שאיני בטוח שהבנתי אותך כראוי, לא הארכתי יותר.
_______________________________________________________
(נ.ב. זה שם חדש, במקום 'לא_תפוס' שאיבדתי את הקוד שלו)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2008 14:52 |
|
| |
שואל098: מחיר החיים 18/3/2003
בימים אלו של מיתון ישנה כוונה לקצץ בתקציבי הבריאות.
ישנם אנשים שקיצוץ כזה פירושו קיצור ימי חייהם באופן משמעותי, משום שידם תקצר מלהשיג תרופות חיוניות עבורם.
האם במדינה שהייתה מתנהלת עפ"י ההלכה היה ניתן לקבוע שיעור שיש להקציב לסל תרופות או למחקרים לפיתוח אמצעי ריפוי חדשים?
______
ווטו1:
שואל,
שאלה סבוכה!
קודם יש לקבוע כמה ראוי לכל אזרח לתמוך באזרח אחר? וגם אם כן, האם בכפייה?
באשכול "המפלגה" נגעו בזה,
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=317022&whichpage=2
רק לאחר שזה ברור ניתן לדון באופן פירטי על השאלה שהעלית. ייתכן כי אין לאדם לממן לזולתו חינוך, רווחה וכד' אבל יותר קשה לומר "הרופא אחי אנוכי?"
_______
שואל098:
בעניינים של חינוך, תרבות, ביוב, פינוי אשפה וכו' הציבור שמרכיב את המדינה, מחליט בינו לבין עצמו כמה ראוי להשקיע בכל תחום ותחום. במדינה חילונית אפשר לומר את אותו דבר גם על מערכת הבריאות.
בימי קדם ה"בעיה" הזאת שבה כסף יכול להיות מתורגם להארכת חיים משמעותית לא הייתה קיימת. האם ניתן לקבוע שיעור עד כמה הפרט חייב לתמוך בחולה שכזה (נניח בינתיים למדינה)?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2008 10:49 |
|
| |
איפה יש פוסק שהתיר לי לשדוד בנק כדי להציל את חיי? לדעתי אין אחד כזה.
מאמר באנגלית:
תוקן על ידי נישטאיך ב- 24/11/2008 10:49:29
|
|
|
|
|
